367

אודות המעלה שבנתינת צדקה בכלל – ומהו הקשר של ענין זה דוקא לפורים ולהלכות מגילה?

וכך גם מצד שני: את המעלות של נתינת צדקה, שמציין הרמב"ם בהלכות מתנות עניים (אין ישראל נגאלין אלא בצדקה²⁸, וכדומה), אין הוא מזכיר כלל בהלכות מגילה²⁹, בקשר לפורים.

הכרחי אפוא לומר, שלדעת הרמב"ם, הרי למרות שבמתן "מתנות לאביונים" בפורים מקיימים גם את מצות הצדקה, בכל זאת מהותה של מצות מתנות לאביונים בפורים איננה ענין הצדקה, מילוי "די מחסורו" של צרכי העני כפשוטם, אלא בעיקר לקיים את ענין השמחה³⁰ של העני – "לשמח לב עניים".

[ומסיבה זו מובן מדוע כולל הרמב"ם בשמחה של מתנות לאביונים גם "יתומים ואלמנות וגרים", כי, לכאורה: אם הם נצרכים, הרי הם נכללים בגדר אביונים ועניים, ומדוע הוא מציינם בנפרד? ואם אין הם נצרכים לצדקה – מדוע מזכירם הרמב"ם בקשר למצות מתנות לאביונים?

אך לפי האמור לעיל, שמהותה של מצות מתנות לאביונים היא בעיקר "לשמח לב...", הרי היא קשורה לכל ה"אומללים האלו". ובדרך זאת יש לומר, שבתחום השמחה כל אלו הם "עניים" ונצרכים].

יותר מכך: מלשון הרמב"ם מובן, שכל שלושת הענינים – "סעודתו", "שלוח מנות לרעיו", וגם "מתנות לאביונים" – מהותם היא השמחה, אך כיון ש"אין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים", לכן "מוטב לאדם להרבות במתנות לאביונים".

יש להבין: לגבי הסעודה מובן, שענינה היא השמחה, אך מנין לומד הרמב"ם שגם ענינן של המצוות משלוח מנות ומתנות לאביונים היא השמחה?

[וכן יש להבין: מהו הקשר בין "שהמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה" דוקא למצות מתנות לאביונים? לכאורה, שייך ענין זה לכל מתן צדקה, כפי שמובן גם מן הפסוק שמצטט הרמב"ם, ובכל זאת אין הרמב"ם מזכיר את המעלה "דומה לשכינה" לגבי צדקה בכלל, כדלעיל, למרות שהוא מצטט שם³¹ את הפסוק "להחיות רוח שפלים..."].

ה. שלוש המצוות בפורים הן נפרדות זו מזו

לגבי משלוח מנות יש לומר, שלדעת הרמב"ם הטעם למצוה זו הוא, כדלעיל, לדאוג שלזולת יהיה די לסעודת פורים, וזהו חלק מחובת הסעודה של האדם