224
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
אך לא בער. ולכאורה: אם ה"אש" – "ירד עליו ממש", צריך היה ההר לבעור6 [ובמיוחד הצמחים וכל אשר היה עליו, כנאמר במפורש בפסוק7 שעל הר סיני היה סנה, וכפי המובן בפשטות, לא היה זה הסנה8 או הצמח היחיד על הר סיני9]?
אפשר לומר, שההר היה מלא עשן אך בנס לא בער, ברם לשם מה יש צורך לעשות נס זה במיוחד? ובמיוחד כאשר לפני כן, לגבי הסנה שבהר סיני, כתוב שהוא בער. לפיכך פשוט יותר להסביר שהדבר היה כך בדרך הטבע: כיון שאש ה' לא "ירד עליו ממש", אלא היא נשארה מעל ההר, ולכן לא בער ההר, אלא רק "עשן כולו" מפני האש אשר היתה רק סמוכה אליו10, כתכונתה הטבעית של האש, שכאשר האש סמוכה במדה מספקת לדבר כלשהו עולה מדבר זה "עשן".
ולפיכך אומר רש"י מיד בפסוק זה "יכול ירד עליו ממש" – מן הפסוקים כאן11 מתעורר ספק אם "ירד עליו ממש".
אך לפי זה יש להבין מצד שני: מדוע
הערות
- 6. וכמו בסנה שנאמר (שמות ג, ב) "הסנה בוער באש". ואף שגם בהר סיני נאמר (ואתחנן ד, יא (הובא בפרש"י פרשתנו יט, שם ד"ה הכבשן). שם ה, כ) "וההר בוער באש גו'" – מ"מ, מכיון שנאמר כאן שההר רק "עשן", מסתבר, ד"בוער" (בנדו"ד) אין פירושו שנראית אש, כ"א שהוא חם ביותר, עשן (וכיו"ב), וכמש"נ (אסתר א, יב) "וחמתו בערה". וראה רש"י בשלח טו, ח: כועס .. עלה עשן .. שריפה. ושאני בסיפור דסנה דנאמר (שמות שם) שתמה ש"הסנה איננו אוכל".
- 7. שמות שם, א־ב.
- 8. ראה רמב"ן דברים א, ו.
- 9. ראה שמות שם: וינהג את הצאן גו' (כדי לרעות – ראה רש"י שם). ונאמר (תשא לד, ג) "אל ירעו אל מול ההר ההוא". ולהעיר מפרש"י שמות (שם, ב): ולא אילן אחר כו'. ולהוסיף: את"ל שאין שם אילנות ועשבים רק הר של אבנים – הרי ע"פ טבע גם עשן אינו שייך*. [ואף שזה שהעשן הי' "עד לב השמים" (ראה פרש"י פרשתנו שבהערה 6) זהו לכאורה ענין ניסי – הרי
- 10. מצד הפסק השמים – כדלקמן בפרש"י כאן "שהרכין שמים כו'".
- 11. ולאכתברש"יפירושולפנ"זעה"פ"וה"סעשן כולו מפני אשר ירד עליו ה' באש" (שהוא המטיל הספק), כ"א עה"פ וירד גו' שהוא עיקר הסיפור בזה – כבכמה מקומות עד"ז שמחכה עד שידעו כל הפרטים (אולי ימצא בהם תירוץ). (וכהלשון "אפילו סנה") ולחד מ"ד הסנה עושה קוצין ועושה ורדין. ואכ"מ.
- . משא"כ ע"ד הדרוש והסוד – ראה במקומות שנסמנו בשוה"ג הקודם.
רש"י על שמות ט״ו:ח׳ - הטקסט מספריא
וברוח אפיך. הַיּוֹצֵא מִשְּׁנֵי נְחִירַיִם שֶׁל אַף. דִּבֵּר הַכָּתוּב כִּבְיָכוֹל בַּשְּׁכִינָה דֻּגְמַת מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם, כְּדֵי לְהַשְׁמִיעַ אֹזֶן הַבְּרִיּוֹת כְּפִי הַהֹוֶה, שֶׁיּוּכְלוּ לְהָבִין דָּבָר; כְּשֶׁאָדָם כּוֹעֵס יוֹצֵא רוּחַ מִנְּחִירָיו; וְכֵן "עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ" (תהלים י"ח), וְכֵן "וּמֵרוּחַ אַפּוֹ יִכְלוּ" (איוב ד'), וְזֶהוּ שֶׁאָמַר "לְמַעַן שְׁמִי אַאֲרִיךְ אַפִּי", (ישעיהו מ"ח) – כְּשֶׁזַּעְפּוֹ נָח, נְשִׁימָתוֹ אֲרֻכָּה, וּכְשֶׁהוּא כּוֹעֵס נְשִׁימָתוֹ קְצָרָה, "וּתְהִלָּתִי אֶחֱטָם לָךְ" (שם) – וּלְמַעַן תְּהִלָּתִי אָשִׂים חֹטֶם בְּאַפִּי לִסְתֹּם נְחִירַי בִּפְנֵי הָאַף וְהָרוּחַ שֶׁלֹּא יֵצְאוּ, לָךְ – בִּשְׁבִילְךָ, אֶחֱטָם, כְּמוֹ "נְאָקָה בְּחֹטֶם" בְּמַסֶּכֶת שַׁבָּת, כָּךְ נִרְאֶה בְּעֵינַי. וְכָל חֲרוֹן אַף שֶׁבַּמִּקְרָא אֲנִי אוֹמֵר כֵּן; חָרָה אַף כְּמוֹ "וְעַצְמִי חָרָה מִנִּי חֹרֶב" (איוב ל'), לְשׁוֹן שְׂרֵפָה וּמוֹקֵד, שֶׁהַנְּחִירַיִם מִתְחַמְּמִים וְנֶחֱרִים בְּעֵת הַקֶּצֶף, וְחָרוֹן מִגִּזְרַת חרה כְּמוֹ רָצוֹן מִגִּזְרַת רצה, וְכֵן חֵמָה לְשׁוֹן חֲמִימוּת, עַל כֵּן הוּא אוֹמֵר "וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ" (אסתר א'), וּבְנוֹחַ הַחֵמָה אוֹמֵר "נִתְקָרְרָה" דַּעְתּוֹ:
נערמו מים. אֻנְקְלוֹס תִּרְגֵּם לְשׁוֹן עַרְמִימוּת, וּלְשׁוֹן צַחוּת הַמִּקְרָא כְּמוֹ "עֲרֵמַת חִטִּים" (שיר השירים ז'), וְנִצְּבוּ כְמוֹ נֵד יוֹכִיחַ: נערמו. מִמּוֹקֵד רוּחַ שֶׁיָּצָא מֵאַפְּךָ יָבְשׁוּ הַמַּיִם, וְהֵם נַעֲשׂוּ כְּמִין גַּלִּים וּכְרִיּוֹת שֶׁל עֲרֵמָה, שֶׁהֵם גְּבוֹהִים:
כמו נד. כְּתַרְגּוּמוֹ "כְּשׁוּר" – כְּחוֹמָה:
נד. לְשׁוֹן צִבּוּר וְכִנּוּס, כְּמוֹ "נֵד קָצִיר בְּיוֹם נַחֲלָה" (ישעיהו י״ז:י״א), "כּוֹנֵס כַּנֵּד" (תהילים ל״ג:ז׳), לֹא כָתוּב כּוֹנֵס כַּנֹּאד אֶלָּא כַּנֵּד, וְאִלּוּ הָיָה כנד כְּמוֹ כנאד וְכוֹנֵס לְשׁוֹן הַכְנָסָה, הָיָה לוֹ לִכְתֹּב מַכְנִיס כִּבְנֹאד מֵי הַיָּם, אֶלָּא כוֹנֵס לְשׁוֹן אוֹסֵף וְצוֹבֵר הוּא, וְכֵן "קָמוּ נֵד אֶחָד" (יהושע ג׳:י״ג), "וַיַּעַמְדוּ נֵד אֶחָד" (שם), וְאֵין לְשׁוֹן קִימָה וַעֲמִידָה בְּנֹאדוֹת אֶלָּא בְּחוֹמוֹת וְצִבּוּרִים, וְלֹא מָצִינוּ נֹאד נָקוּד אֶלָּא בִּמְלָאפוּם כְּמוֹ "שִׂימָה דִמְעָתִי בְנֹאדֶךָ" (תהילים נ״ו:ט׳), "אֶת נֹאד הֶחָלָב" (שופטים ד׳:י״ט):
קפאו. כְּמוֹ "וְכַגְּבִנָּה תַּקְפִּיאֵנִי" (איוב י׳:י׳), שֶׁהֻקְשׁוּ וְנַעֲשׂוּ כַּאֲבָנִים וְהַמַּיִם זוֹרְקִים אֶת הַמִּצְרִיִּים עַל הָאֶבֶן בְּכֹחַ וְנִלְחָמִים בָּם בְּכָל מִינֵי קֹשִׁי:
בלב ים. בְּחֹזֶק הַיָּם; וְדֶרֶךְ הַמִּקְרָאוֹת לְדַבֵּר כֵּן, "עַד לֵב הַשָּׁמַיִם" (דברים ד'), "בְּלֵב הָאֵלָה" (שמואל ב י"ח), לְשׁוֹן עִקָּרוֹ וְתָקְפּוֹ שֶׁל דָּבָר:
וברוח אפיך AND WITH THE BREATH OF THY NOSTRILS — the breath that issues from both nostrils. Scripture speaks — if this were at all possible (i. e. if one may be permitted to speak so of God) of the Shechina (God) in the same manner as it does of a human monarch, in order to make peoples’ ears hear the facts in accordance with what usually happens to that they may understand the matter: when a man is angry the breath issues from his nostrils (and Scripture attributes this to God, also, when He is in anger). A similar idea is: (Psalms 18:9) “Smoke rose up in His nostril”, and also, (Job. 4:9) “By the breath of his nostril they are consumed”. And this is the meaning of what He said, (Isaiah 48:9) “For My name’s sake אאריך I will make long My אף”: when one’s anger subsides his breathing becomes long, whilst when one is in anger his breathing is short (consequently אאריך אפי signifies “I will not be angry”). The text continues ותהלתי אחטם לך which means “for the sake of My praise I will place a nose-ring in My nose to close up the nostrils against the anger and the breath so that they should not issue forth”. The word לך, for thee, in this text, means “for thy sake”, אחטם has the same meaning and root as in “a wild camel with a nose-ring (חֹטֶם)” which occurs in Mishna Treatise Sabbath (Mishnah Shabbat 5:1). Thus does the explanation appear to me. And wherever אף and חרון (i. e. where אף and words formed from the same root as חרון) occur in the Scriptures I say that it has the following sense: In the phrase חרה אף the first word is the same as (Job 30:30) “My bone is חרה with heat”, where חרה denotes burning and glowing, and this metaphor is used because the nostrils become hot and burning in a time of anger. The noun חרון is a derivation of חרה, just as רצון is a derivation of רצה, and therefore signifies “burning”. In the same way, חַמה which also signifies wrath really denotes heat (from a root יחם, not חמם, since the מ of חַמָה has no Dagesh. חַמָה is formed from יחם as עֵדָה, congregation, from יעד). That is why Scripture says, (Esther 1:12) וחמתו בערה בו “his wrath burned in him”, and when one’s wrath subsides one says, “his mind has become cooled” (נתקררה from קר cold).
נערמו מים THE WATERS WERE HEAPED UP — Onkelos translated this in the sense of ערמימות, subtlety (the waters showed themselves clever); (cf. ערום Genesis 3:1); but it is more in accordance with the elegance of Biblical style to take it as the noun of the same root as in (Song 7:3) “a stack of (ערמת) wheat”, and the following words, “the floods placed themselves like a mound”, prove that this is so (cf. Mekhilta). נערמו — Through the burning heat of the breath that issued from thy nostrils (וברוח אפיך) the waters were dried up and they became like heaps and piles of gain-stacks (ערמה) which are high.
כמו נד — Render this as the Targum does: like a שור, i. e. a wall.
נד is an expression for anything heaped up and gathered together, as, (Isaiah 17:11) “a heap (נד) of boughs in the day of grief”; (Psalms 33:7) “He gathereth as a heap (כַּנֵד) [the waters of the sea]”. It is not written “He gathereth כנאד”, but כנאד”, and if כנד, were the same as כנאד “like a water-skin”, and כונס were an expression for “bringing a thing in”, it should have written: “He gathered in (מכניס and not כונס) the waters of the sea as in a water-skin”, (כבנאד and not כנד), but כונס denotes gathering together and heaping up. And this must also be the meaning of נד in (Joshua 3:16) “[the waters] rose up as one נד”, and (Joshua v. 13) “and they shall stand in one נד”; for the expressions “rising up” and “standing up” cannot be used in reference to water in water-skins but only to water that stands up as walls and heaps (and this must therefore be the meaning of כמו נד in our text also). And, then again, we find the word נֹאד punctuated only with a Melopum (חולם), as, (Psalms 56:9) “Put thou my tears into thy bottle (נֹאדֶךָ)” and (Judges 4:19) “the bottle of (נֹאד) milk”.
קפאו WERE CONGEALED, like (Job 10:10) “thou hast curdled me (תקפיאני) like cheese”; the meaning is that the depths were hardened and became like stones, and the waters cast the Egyptians against the stony wall with force and battled against them with every harsh means (cf. Mekhilta).
בלב ים means IN THE VERY STRENGTH OF THE SEA. It is the way of Scripture-verses to speak thus (to use לב in a metaphorical sense); e. g., (Deuteronomy 4:11) “unto the very midst of (לב) heaven”; (II Samuel 18:14) “in the midst of (בלב) the terebinth”. It is an expression denoting the essence and strength of a thing.
רמב"ן על דברים א׳:ו׳ - הטקסט מספריא
ה' אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר, עַל דַּעְתִּי חוֹרֵב שֵׁם מָקוֹם קָרוֹב לְהַר סִינַי שֶׁשָּׁם יָשְׁבוּ יִשְׂרָאֵל בַּשָּׁנָה הַהִיא, כִּי הַמִּדְבָּר הָיָה גָּדוֹל וְשָׁם הָהָר אֲשֶׁר חָמַד אֱלֹהִים וּשְׁמוֹ סִינַי וְעַל כֵּן נִקְרָא כָּל הַמִּדְבָּר מִדְבַּר סִינַי כְּאִלּוּ הוּא מִדְבַּר הַר סִינַי. וְאָמַר הַכָּתוּב (שמות יט ב) וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר, שֶׁחָנוּ בַּמִּדְבָּר בְּמָקוֹם הַנִּקְרָא חוֹרֵב וְהוּא נֶגֶד הָהָר. וְאֶפְשָׁר שֶׁגַּם הָהָר גַּם הַמִּדְבָּר יִקָּרְאוּ סִינַי כִּי שָׁם אִילָנֵי הַסְּנֶה רַבִּים, וְשָׁם סָמוּךְ לָהָר מָקוֹם אוֹ עִיר מוֹשָׁב שֶׁשְּׁמוֹ חוֹרֵב וְשָׁם עָמְדוּ. וְהַכָּתוּב שֶׁאָמַר (שם ג א) וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה, שֶׁבָּא אֶל חוֹרֵב אֲשֶׁר שָׁם הַר הָאֱלֹהִים וְהַסְּנֶה הָיָה בָּהָר, וּמֹשֶׁה הָיָה בְּחוֹרֵב הַמָּקוֹם אֲשֶׁר לְפָנָיו קָרוֹב לוֹ אֲשֶׁר עָמַד שָׁם מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל שָׁנָה, וּלְפִיכָךְ אָמַר (שם פסוק ג) אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה, שֶׁיָּסוּר מֵחוֹרֵב עַד הָהָר. וּפְעָמִים יִקְרָא הַכָּתוּב הָהָר כֵּן, כְּמוֹ שֶׁאָמַר (שם לג ו) וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב, כְּלוֹמַר מִן הָהָר אֲשֶׁר בְּחוֹרֵב בִּתְחוּמוֹ אוֹ לְפָנָיו, אוֹ שֶׁשֵּׁם כָּל הָאָרֶץ חוֹרֵב וְהָהָר בְּתוֹכָהּ. וְכֵן זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים (מלאכי ג כב), יִרְמֹז לְכָל אֲשֶׁר נִצְטַוָּה בָּהָר וּבְאֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר שָׁם בְּחוֹרֵב. וְרָאִיתִי בִּילַמְּדֵנוּ מִדְרָשָׁם לֹא יָדַעְתָּ בְּסִינַי, גַּם לֹא שָׁמַעְתָּ בְּחוֹרֵב, גַּם מֵאָז לֹא פִתְּחָה אָזְנֶךָ (ישעיהו מח ח) בְּעַרְבוֹת מוֹאָב, רָמַז כִּי חוֹרֵב מָקוֹם אֲשֶׁר שָׁם אֹהֶל מוֹעֵד. רַק ר"א אָמַר (שמות ג א ב) כִּי חוֹרֵב הוּא הַר סִינַי כִּי מִפְּנֵי הַחֹרֶב וְהַיֹּבֶשׁ יִהְיֶה שָׁם הַסְּנֶה, וְיִקָּרֵא בִּשְׁנֵי שֵׁמוֹת וּשְׁנֵיהֶם שָׁוִים בַּטַּעַם:
רש"י על דברים א׳:ו׳ - הטקסט מספריא
רב לכם שבת. כִּפְשׁוּטוֹ; וְיֵשׁ מִ"אַ, הִרְבָּה לָכֶם גְדֻלָּה וְשָׂכָר עַל יְשִׁיבַתְכֶם בָּהָר הַזֶּה – עֲשִׂיתֶם מִשְׁכָּן, מְנוֹרָה, וְכֵלִים, קִבַּלְתֶּם תּוֹרָה, מִנִּיתֶם לָכֶם סַנְהֶדְרִין, שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת (ע' ספרי):
רב לכם שבת — Explain this according to its plain sense: YE HAVE DWELT LONG ENOUGH [IN THIS MOUNT]. — But there is an Agadic explanation: He has given you much distinction and reward for your having dwelt in this mount: you made the Tabernacle, the candlestick and the other sacred articles, you received the Torah, you appointed a Sanhedrin for yourselves, captains over thousands and captains over hundreds (cf. Sifrei Devarim 5:2).
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.