200
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
יא. כהן מדין – חכמה ומעשה של "לעומת זה"
לפי זה מובן גם המשכו של הפסוק "(וישמע יתרו) כהן מדין", שפירושו הוא גם "כהן לעבודה זרה"66. לכאורה, זוהי סתירה לשבחו של יתרו67?
ההסבר לכך:
לתואר "כהן מדין" יש שתי משמעויות: (א) כהן מלשון שר68 (ב) כהן – כומר לעבודה זרה.
שני הפירושים הם, באופן כללי, שני הענינים שהיו אצל יתרו לפני התגיירותו: (א) "כהן" מלשון שר - הוא היה נכבד וחשוב אצל אומות העולם, עיקר תפקידו של השר הוא בהנהגת המדינה, ובביצוע פקודת המלך, מעלות המעשה (של מדין). (ב) "כהן" מלשון כומר לעבודה זרה, תואר המסמל גדלות וחשיבות בידיעה והשגה, וכמאמר חז"ל69 (המובא על־ידי רש"י) "שהיה מכיר בכל עבודה זרה שבעולם".
המשמעות של מכיר בעבודה זרה, ובכלל בענינינו, היא (כמוסבר בזוהר) שלמות בחכמה (של מדין). דבר זה נבע מטעות בהבנה והשגה, בדומה להסברו הרחב של הרמב"ם70 על כך שבימי אנוש וכו' חשבו שמפני שהקב"ה ברא כוכבים ומזלות וגלגלים, ונתן להם כח להנהיג את העולם, צריך לשבח ולפאר את הכוכבים והמזלות ולכבדם.
וזוהי משמעות המאמר71 שיתרו "היה מכיר בכל עבודה זרה שבעולם": היתה לו ידיעה והכרה בכל ה"ממוצעים" של כל העולמות. טעותו בהיותו כהן מדין היתה אי הידיעה וההכרה בכך, שאלה אינם מציאות בפני עצמם כלל ושאסור להחשיבם כמציאות עצמאית.
הפסוק מדגיש "וישמע יתרו כהן מדין" – שבשני הענינים של "חכמה ומעשה" היה יתרו – ב"לעומת זה" (בכיוון הטומאה) – בשיא השלימות, ובכל זאת הוא שמע ובא והתגייר, והפך את שני עניני השלימות הללו לשלימויות של קדושה72, כדלהלן: "יתר" – שיתר פרשה אחת בתורה, שלמות בענין החכמה, עד לידיעה כי "גדול ה' מכל האלקים" – השלמות באחדות הבורא, ההכרה בכך של "כל האלקים", לכל ה"ממוצעים". אין שום שלטון וכח עצמי73, והם רק "כגרזן ביד
הערות
- 66. מכילתא כאן. שמו"ר פ"א, לב.
- 67. ראה עד"ז קושיית אוה"ח כאן. אבל ראה פי' הא' בפי' יונתן כאן.
- 68. מכילתא כאן. תנחומא שמות יא. פרש"י ויגש מז, כב. שמות ב, טז. וראה ת"א ות"י כאן.
- 69. מכילתא יח, יא. זהר שם סט, א.
- 70. הל' ע"ז בתחילתן.
- 71. ראה בכ"ז לקו"ש חי"א ע' 74 ואילך.
- 72. להעיר גם מאוה"ח כאן.
- 73. וזה הכריח יתרו ממה ש"בדבר אשר זדו עליהם": באם איבוד מצרים הי' ע"י אופן אחר, הי' מקום לטעות ולומר שגם לכוחות הטבע ישנו כח ושליטה אלא שהוי' גדול מהם ושליט עליהם. אבל מזה שנאבדו בכח זה עצמו שדימו לאבד את ישראל – לא שאיבודם הי' ע"י איבוד ושבירת בכח שלהם, כ"א אדרבה, כח זה עצמו גרם איבודם – מוכרח שכל ענינו של הכח הוא רק כפי רצונו ית' (וראה ד"ה כי תראה חמור תש"ד ס"ד). וע"ד מ"ש בתו"א (מא, ד) בפירוש הכתוב כי גדול הוי' ואדוננו מכל האלקים (ובחצע"ג שם מביא גם הפסוק עתה ידעתי שאמר יתרו) "ומושל על כולם להיות היש בטל .. שכולםישלהםציורותמונהמבחי'חפץורצוןהוי'", והיינו שציור הנבראים עצמם (לא רק נס שהו"ע שידוד הטבע) הוא מרצון הוי'. וראה כלי יקר כאן ד"ה את כל אשר עשה.
שמות רבה א׳:ל״ב - הטקסט מספריא
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר, קָלַט דֶּרֶךְ אָבוֹת, שְׁלשָׁה נִזְדַּוְּגוּ לָהֶם זִוּוּגֵיהֶם מִן הַבְּאֵר, יִצְחָק יַעֲקֹב וּמשֶׁה. בְּיִצְחָק כְּתִיב (בראשית כד, סב): וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא בְּאֵר וגו'. וְעוֹד שֶׁנִּזְדַּוְגָה רִבְקָה לֶאֱלִיעֶזֶר לַמַּעְיָן. יַעֲקֹב (בראשית כט, ב): וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָֹּׂדֶה. משֶׁה, וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר. וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת. וַהֲלוֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׂוֹנֵא עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, וְנָתַן מָנוֹס לְמשֶׁה אֵצֶל עוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. אֶלָּא אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, יִתְרוֹ כֹּמֶר לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים הָיָה, וְרָאָה שֶׁאֵין בָּהּ מַמָּשׁ וּבִסֵּר עָלֶיהָ, וְהִרְהֵר לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה עַד שֶׁלֹא בָּא משֶׁה, וְקָרָא לִבְנֵי עִירוֹ וְאָמַר לָהֶם, עַד עַכְשָׁיו הָיִיתִי מְשַׁמֵּשׁ אֶתְכֶם, מֵעַתָּה זָקֵן אֲנִי בַּחֲרוּ לָכֶם כֹּמֶר אַחֵר, עָמַד וְהוֹצִיא כְּלֵי תַּשְׁמִישֵׁי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְנָתַן לָהֶם הַכֹּל, עָמְדוּ וְנִדּוּהוּ שֶׁלֹא יִזְדַּקֵּק לוֹ אָדָם וְלֹא יַעֲשׂוּ לוֹ מְלָאכָה וְלֹא יִרְעוּ אֶת צֹאנוֹ, וּבִקֵּשׁ מִן הָרוֹעִים לִרְעוֹת לוֹ אֶת צֹאנוֹ וְלֹא קִבְּלוּ, לְפִיכָךְ הוֹצִיא בְּנוֹתָיו. וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה, מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ מַקְדִּימוֹת לָבוֹא מִפְּנֵי פַּחַד הָרוֹעִים. וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרֲשׁוּם, אֶפְשָׁר הוּא כֹּהֵן מִדְיָן וְהָרוֹעִים מְגָרְשִׁים בְּנוֹתָיו, אֶלָא לְלַמֶּדְךָ שֶׁנִּדּוּהוּ וְגֵרְשׁוּ בְּנוֹתָיו כְּאִשָּׁה גְרוּשָׁה, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (בראשית ג, כד): וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם, וַיָּקָם משֶׁה וַיּוֹשִׁיעָן, מְלַמֵּד שֶׁיָּשַׁב לָהֶם בַּדִּין, אָמַר דֶּרֶךְ אֲנָשִׁים דּוֹלִים וְנָשִׁים מַשְׁקוֹת, וְכָאן נָשִׁים דּוֹלוֹת וַאֲנָשִׁים מַשְׁקִים. וַיַּצִּילָן לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא וַיּוֹשִׁיעָן, רַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר דָּבָר שֶׁל גִּלּוּי עֲרָיוֹת בָּאוּ לַעֲשׂוֹת עִמָּהֶן וְעָמַד משֶׁה וְהוֹשִׁיעָן, נֶאֱמַר כָּאן וַיּוֹשִׁיעָן, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן (דברים כב, כז): צָעֲקָה הַנַּעֲרָה הַמְּאֹרָשָׂה וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ, מַה לְּהַלָּן גִּלּוּי עֲרָיוֹת אַף כָּאן גִּלּוּי עֲרָיוֹת. רַבָּנָן אָמְרֵי, מְלַמֵּד שֶׁהִשְׁלִיכוּ אוֹתָן לַמַּיִם וְהוֹצִיאָן משֶׁה, וְאֵין וַיּוֹשִׁיעָן אֶלָּא לָשׁוֹן הַצָּלַת מַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים סט, ב): הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהִים כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ. וַיַּשְׁק אֶת צֹאנָם, מְלַמֵּד שֶׁדָּלָה משֶׁה לָהֶם וְהִשְׁקָה אֶת צֹאנָם כְּשֵׁם שֶׁעָשָׂה יַעֲקֹב לְרָחֵל. וַתָּבֹאנָה אֶל רְעוּאֵל אֲבִיהֶן, זֶה יִתְרוֹ, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ רְעוּאֵל, שֶׁנַּעֲשָׂה רֵעַ לָאֵל. וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ מִהַרְתֶּן בֹּא, מִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁכָּל הַיָּמִים בָּאַחֲרוֹנָה הָיוּ בָּאוֹת. וַתֹּאמַרְןָ אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים, וְכִי מִצְרִי הָיָה משֶׁה, אֶלָּא לְבוּשׁוֹ מִצְרִי, וְהוּא עִבְרִי. דָּבָר אַחֵר אִישׁ מִצְרִי, מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁנְּשָׁכוֹ הֶעָרוֹד וְהָיָה רָץ לִתֵּן רַגְלָיו בְּמַיִם, נְתָנָן לַנָּהָר וְרָאָה תִּינוֹק אֶחָד שֶׁהוּא שׁוֹקֵעַ בַּמַּיִם, וְשָׁלַח יָדוֹ וְהִצִּילוֹ. אָמַר לוֹ הַתִּינוֹק אִילּוּלֵי אַתָּה כְּבָר הָיִיתִי מֵת. אָמַר לוֹ לֹא אֲנִי הִצַּלְתִּיךָ אֶלָּא הֶעָרוֹד שֶׁנְּשָׁכַנִּי וּבָרַחְתִּי הֵימֶנּוּ, הוּא הִצִּילֶךָ. כָּךְ אָמְרוּ בְּנוֹת יִתְרוֹ לְמשֶׁה, יִישַׁר כֹּחֲךָ שֶׁהִצַּלְתָּנוּ מִיַּד הָרוֹעִים, אָמַר לָהֶם משֶׁה אוֹתוֹ מִצְרִי שֶׁהָרַגְתִּי הוּא הִצִּיל אֶתְכֶם, וּלְכָךְ אָמְרוּ לַאֲבִיהֶן אִישׁ מִצְרִי, כְּלוֹמַר מִי גָרַם לָזֶה שֶׁיָּבוֹא אֶצְלֵנוּ, אִישׁ מִצְרִי שֶׁהָרַג. דָּלֹה דָלָה, דְּלִיָּה אַחַת דָּלָה, וְהִשְׁקָה אֶת כָּל הַצֹּאן שֶׁהָיוּ שָׁם וְנִתְבָּרְכוּ הַמַּיִם עַל יָדוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיַּשְׁק אֶת הַצֹּאן, צֹאנֵנוּ לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא הַצֹּאן, שֶׁאַף צֹאן הָרוֹעִים הִשְׁקָה, וּמָה לָנוּ, שֶׁאַף לָנוּ דָּלָה, שֶׁהָרוֹעִים הִשְׁלִיכוּנוּ לַמַּיִם וְהוּא הוֹצִיאָנוּ. וַיֹּאמֶר אֶל בְּנֹתָיו וְאַיּוֹ וגו', אָמַר לָהֶם סִימָן שֶׁאַתֶּן אוֹמְרוֹת שֶׁדָּלָה וְהִשְׁקָה אֶת כָּל הַצֹּאן, זֶה מִבְּנֵי בָנָיו שֶׁל יַעֲקֹב שֶׁעָמַד עַל הַבְּאֵר וְהַבְּאֵר מִתְבָּרֶכֶת בִּשְׁבִילוֹ, לָמָּה זֶה עֲזַבְתֶּן אֶת הָאִישׁ וגו', שֶׁמָּא יִשָֹּׂא אַחַת מִכֶּם, וְאֵין אֲכִילַת לֶחֶם הָאָמוּר כָּאן אֶלָּא אִשָּׁה, וְדוֹמֶה לוֹ (בראשית לט, ו): כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל. מִיָּד רָצְתָה צִפֹּרָה אַחֲרָיו כְּצִפּוֹר וְהֵבִיאָה אוֹתוֹ, וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ צִפֹּרָה, שֶׁטִּהֲרָה הַבַּיִת כְּצִפּוֹר.
מדרש תנחומא, שמות י״א - הטקסט מספריא
וּלְכֹהֵן מִדְיָן וְגוֹ'. כָּל שִׁבְחוֹ שֶׁל אוֹתוֹ צַדִּיק לִהְיוֹת הוֹלֵךְ לוֹ אֵצֶל עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַנֵּה לְעוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה. וְהֵיאַךְ הוֹלִיךְ לְמֹשֶׁה לִמְקוֹם עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה? אֶלָּא שֶׁיִּתְרוֹ רוֹאֶה חַרְטֻמִּין שֶׁלָּהּ וּבוֹסֵר עֲלֵיהֶן, וְהִרְהֵר לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה עַד שֶׁלֹּא יָבוֹא מֹשֶׁה. וְקָרָא לְכָל בְּנֵי עִירוֹ וְאָמַר לָהֶן: עַד עַכְשָׁו הָיִיתִי מְשַׁמֵּשׁ אֶתְכֶם. עַכְשָׁו אֲנִי זָקֵן, בַּחֲרוּ לָכֶם כֹּמֶר אַחֵר. עָמַד וְהוֹצִיא כְּלֵי תַּשְׁמִישֵׁי עֲבוֹדָה זָרָה וְנָתַן לָהֶם. וְעָמְדוּ הֵם וְנִדּוּהוּ, שֶׁלֹּא יִזְדַּקֵּק לוֹ אָדָם וְלֹא יַעֲשׂוּ לוֹ מְלָאכָה, שֶׁלֹּא יִרְעוּ אֶת צֹאנוֹ. וּבִקֵּשׁ מִן הָרוֹעִים לִרְעוֹת לוֹ אֶת צֹאנוֹ וְלֹא קִבְּלוּ. וּלְפִיכָךְ הָיוּ יוֹצְאוֹת בְּנוֹתָיו לִרְעוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וּלְכֹהֵן מִדְיָן וְגוֹ'.
וַיָּבוֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם. וְהוּא הָיָה כֹּהֵן מִדְיָן, רַב וְגָדוֹל שֶׁבְּמִדְיָן. וְהֵיאַךְ וַיְגָרְשׁוּם? אֶלָּא לְלַמֶּדְךָ, שֶׁנִּדּוּהוּ וְגֵרְשׁוּ אֶת בְּנוֹתָיו כְּאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ. וּכְמָה דְּאַתְּ אֲמַר: וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם (בראשית ג, כד). וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁיעָן. מִכָּן אַתְּ לָמֵד, שֶׁבִּקְּשׁוּ הָרוֹעִים לְעַנּוֹתָן, כְּמָה דְּאַתְּ אֲמַר: צָעֲקָה הַנַּעֲרָה הַמְאֹרָשָׂה וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ (דברים כב, כז). וַתָּבֹאנָה אֶל רְעוּאֵל אֲבִיהֶן וַתֹּאמַרְןָ אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ.
וְכִי בִּדְמוּת אִישׁ מִצְרִי הָיָה מֹשֶׁה? אֶלָּא, אִלּוּלֵי אִישׁ מִצְרִי שֶׁהָרַג מֹשֶׁה, לֹא הָיָה נִכְנָס לְמִדְיָן. מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁנְּשָׁכוֹ עָרוֹד, וְהָיָה רָץ לָתֵת רַגְלָיו לְתוֹךְ הַמַּיִם, וְנִכְנַס בַּנָּהָר וְרָאָה תִּינוֹק אֶחָד שֶׁהָיָה שׁוֹקֵעַ בַּמַּיִם, וְשָׁלַח יָדוֹ וְהֶעֱלָה אוֹתוֹ אָמַר לֵהּ הַתִּינוֹק לוּלֵי אַתְּ הָיִיתִי מֵת אָמַר לֵהּ לֹא אֲנִי הִצַּלְתִּיךָ, אֶלָּא אוֹתוֹ הֶעָרוֹד שֶׁנְּשָׁכַנִי וּבָרַחְתִּי מִמֶּנּוּ הוּא הוּא הִצִּילֶךָ.
כָּךְ אָמְרוּ בְּנוֹת יִתְרוֹ לְמֹשֶׁה: יִישַׁר כֹּחֲךָ שֶׁהִצַּלְתָּנוּ מִיַּד הָרוֹעִים. אָמַר לָהֶן מֹשֶׁה: אוֹתוֹ הַמִּצְרִי שֶׁהָרַגְתִּי, הוּא הִצִּיל אֶתְכֶם. וּלְכָךְ אָמְרוּ לַאֲבִיהֶן, אִישׁ מִצְרִי, כְּלוֹמַר, מִי גָּרַם לָזֶה שֶׁבָּא אֶצְלֵנוּ, אִישׁ מִצְרִי שֶׁהָרַג. וַיֹּאמֶר אֶל בְּנֹתָיו וְאַיּוֹ. אָמַר לָהֶן: סִימָן זֶה שֶׁאַתֶּן אוֹמְרוֹת שֶׁדָּלָה וְהִשְׁקָה, זֶה מִבְּנֵי בָנָיו שֶׁל אוֹתָן שֶׁעָמְדוּ עַל הַבְּאֵר, שֶׁהַבְּאֵר מַכֶּרֶת אֶת אֲדוֹנֶיהָ. קִרְאֶןָ לוֹ וְיֹאכַל לֶחֶם, שֶׁמָּא יִשָּׂא אַחַת מִכֶּן. שֶׁאֵין אֲכִילַת לֶחֶם הָאָמוּר כָּאן אֶלָּא אִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלֹא יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה כִּי אִם הַלֶּחֶם (בראשית לט, ו). וְכֵן הוּא אוֹמֵר: וְלֶחֶם סְתָרִים יִנְעָם (משלי ט, יז). וְכֵן הוּא אוֹמֵר: עַד כִּכַּר לָחֶם וְאֵשֶׁת אִישׁ וְגוֹ' (משלי ז, כו).
רש"י על בראשית מ״ז:כ״ב - הטקסט מספריא
הכהנים. הַכּוּמָרִים, כָּל לְשׁוֹן כֹּהֵן מְשָׁרֵת לֶאֱלֹהוּת הוּא, חוּץ מֵאוֹתָן שֶׁהֵם לְשׁוֹן גְּדֻלָּה, כְּמוֹ כֹּהֵן מִדְיָן, כֹּהֵן אוֹן:
חק לכהנים. חֹק כָּךְ וְכָךְ לֶחֶם לַיּוֹם:
הכהנים mean THE PRIESTS. The term כהן always means one who ministers to Deity except in those cases where it denotes one of high rank, e.g. (Exodus 2:16) “Jethro the chief of (כהן) Midian” and (Genesis 41:45) “the chief of (כהן) On”).
חק לכהנים [FOR] THE PRIESTS HAD A PORTION — an assigned portion of a definite quantity of bread daily.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.