186

ולכאורה, אין מובן: הגמרא מציינת את שני הטעמים, של רבא ושל רב אשי, בהמשך לאסמכתא מן הפסוק "זכור את יום השבת לקדשו", ואת האסמכתא השניה מזכירה הגמרא רק לאחר הזכרת שני הטעמים – מדוע, אפוא, סובר רש"י שהאסמכתא מן הפסוק "זכור את יום השבת לקדשו", היא רק לפי הסיבה של רבא³¹?

אלא, לפי האמור לעיל, מובן הדבר: הלימוד מן האסמכתא השניה מבטא את התקנה באופן שלילי – "אין אופין אלא על האפוי...": אסרו את הבישול ביום־טוב, אלא אם כן קיים "האפוי" "בחמישי בשבת"³², לעומתו, הלימוד מן הפסוק "זכור את יום השבת לקדשו" מבטא את התקנה באופן חיובי – יש הכרח ב"זכרהו".

לפיכך סובר רש"י שהאסמכתא מ"זכור את יום השבת לקדשו" היא לפי הסיבה של רבא, שתקנת עירוב תבשילין היא ענין חיובי – "כדי שיברור מנה יפה לשבת...".

ז. שמירת העירוב לשבת – תוספת ב"זכרהו"

בהתאם לאמור לעיל, שלפי רבא תקנת עירוב תבשילין היא ענין חיובי של "זכרהו מאחר שבא להשכיחו", אפשר לומר, שלפי טעם זה יש מקום לשמירת עירוב התבשילין בשלמות גם ביום השבת עצמו.

אמנם, כאשר מסיימים את הכנת צרכי השבת כבר אינו קיים החשש של "קרוב שבת להשתכח .. ואינו מניח לשבת כדי כבודו" "ואינו מכלה את הכל ליום־טוב...", ולכן כבר מותר לאכול את העירוב³³, אך בכל זאת, כיוון שהעירוב מזכיר את הענין החיובי של "זכרהו", סביר שזכרון זה יימשך גם בשבת עצמה, ככוונה הפשוטה של "זכור את יום השבת לקדשו", שצריך לזכור את השבת ביום השבת עצמו³⁴.

במילים אחרות כיוון שזוהי שבת שהיה עליה חשש "שבא להשכיחו", הרי צריך לקיים את הענין של "זכור את יום השבת לקדשו" בשבת זו בהדגשה מיוחדת, באמצעות שמירת עירוב התבשילין גם בשבת עצמה.

ויש לומר שזהו הטעם לדברי מהרי"ל לגבי עירוב תבשילין, האומר "וטוב להותיר (את העירוב) מיום־טוב לשבת"