185

אין לערב לכתחילה אלא בערב יום־טוב ממש, ליום־טוב זה בלבד, כמו שנתבאר לפי טעם הב', אבל בדיעבד שכבר עירב ימים רבים קודם יום־טוב, ובערב יום־טוב ממש שכח... ולא עירב, מותר לסמוך על עירובו...". כלומר, מלכתחילה צריך לנהוג באופן שיתאים לסיבה "כדי שיברור מנה יפה לשבת..."²⁵.

ה. ההבדל בין שני הטעמים

הוא מהותי: חיוב או

שלילה

ההבדל בין שתי הסיבות הללו איננו רק אם התקנה היא בשביל יום־טוב או בשביל שבת, אלא מעבר לזה – במהות התקנה:

לפי הסיבה של רב אשי, מהות התקנה היא שלילה, בשני פרטים: (א) כדי למנוע ענין אסור, שלילי – כדי שלא ייכשלו באיסור בישול ביום־טוב לצורך חול, ולפיכך (ב) התקנה שוללת, אוסרת את הבישול מיום־טוב לשבת "אלא אם כן התחיל לבשל תבשיל אחד מערב יום־טוב"²⁶.

ואילו לפי הסיבה של רבא, מהות התקנה היא חיובית, בשני הפרטים הללו: (א) באמצעות התקנה דואגים לכך שההכנה לשבת תהיה כראוי – שיבחרו "מנה יפה לשבת", ולפיכך (ב) עיקר התקנה להניח את העירוב המזכיר את חובת הכנת צרכי שבת, ואדרבה: האיסור על בישול מיום־טוב לשבת ללא הכנת העירוב, הוא רק כדי לחזק את התקנה על הכנה ראויה לשבת²⁷.

ו. הלימוד מ"זכור... יום השבת" – חיובי, לפי הטעם של רבא

לפי זה אפשר להבין ענין נוסף: בגמרא מוזכרות שתי אסמכתות מן התורה לדין של עירוב תבשילין: (א) "אמר שמואל: דאמר קרא²⁸ "זכור את יום השבת לקדשו", זכרהו מאחר שבא להשכיחו". (ב) "ותנא מייתי לה מהכא (=והתנא מביא ההוכחה מכאן:) "את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו" (הנאמר בפרשתנו²⁹) מכאן אמר רבי אליעזר: אין אופין אלא על האפוי... מכאן סמכו חכמים לעירובי תבשילין מן התורה".

על "זכרהו מאחר שבא להשכיחו" מסביר רש"י: "כשבא יום־טוב בערב שבת, קרוב שבת להשתכח מחמת יום־טוב, שמרבה בסעודת היום ואינו מניח לשבת כדי כבודו, והזהירך הכתוב לזכרו, וכשמערב עירובי תבשילין נמצא שזכרו...". מפירוש רש"י מובן, שהאסמכתא מן הפסוק "זכור את יום השבת לקדשו" – "זכרהו מאחר שבא להשכיחו" – היא רק לפי הסיבה של רבא³⁰.