409
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
היתה באופן של "ויאחזו בה", כדלעיל, בכל־זאת, היתה זאת ירידה35 לעומת מצב בני ישראל ודרגתם36 בהיותם ( בארץ כנען. וזה הביא לכך שמאוחר יותר הם יצטרכו לעבור את גלות ושעבוד מצרים כפשוטו.
כלומר, לאחר סיום התקופה הראשונה, בזמן של "וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא"37, אשר בגלל זאת התחילה להימעט היגיעה בתורה ב"בית התלמוד" של יעקב ובניו, והתחיל להישכח הצער של היותם "בארץ לא להם"38, אז התחיל39 שעבוד מצרים40 כפשוטו, עד שנראה היה "כאילו אותו היום נכנסו למצרים"41: התחילו לשכוח שארץ זו שייכת לישראל, והתחילו להרגיש את המרירות שבמצרים וגלות.
דברים אלו מדגיש רש"י בפירושו: "וישב ישראל בארץ מצרים – והיכן
ל בארץ גושן שהיא מארץ מצרים": בתחילה אכן היתה גלות מצרים
"והיכן") באופן של "ארץ גושן" – מיטב הארץ וכו', אך מצד שני צריך לדעת "שהיא מארץ מצרים": עצם העובדה שישראל היו צריכים להתיישב בארץ גושן כבר נחשבת לירידה לארץ מצרים. יתר־על־כן: "ארץ גושן" עצמה הפכה לחלק הגרוע ביותר שבגלות מצרים ("שהיא מארץ מצרים"): כאשר לא ניצלו את מיטב הארץ של ארץ גושן לעבודת ה', ולהיפך, "וישמן" גרם ל"ויבעט"42, או אז היה שעבוד מצרים כפשוטו בתוך ארץ גושן עצמה, שם חיו בני ישראל במשך כל תקופת הגלות.
ח. בפנימיות הענינים:
העלאת ניצוצות
הקדושה
הפירוש המוזכר לעיל (בסעיף ד')
"ויאחזו" – לשון אחיזה, שישראל ירשו את ארץ גושן, מתאים גם להשפעת גלות מצרים לפי פנימיות הענינים;
מכך מובן גם־כן, שלמרות שבדרך הפשט אין הכרח שלשון אחוזה כולל גם משמעות של ירושה (שישראל ירשו את ארץ גושן), בכל זאת רומז רש"י במילים "ל' אחוזה" למשמעות של הירושה, ב"יינה של תורה" הטמון בפירוש רש"י.
הערות
- 35. כידוע בענין ב' הירידות (דפרשתנו ודפ' שמות) – תו"א ואוה"ת שם. וראה בארוכה לקו"ש [המתורגם] ח"ו ע' 29 ואילך.
- 36. וגם בנוגע ללימוד התורה – הרי ארז"ל (ספרי ר"פ עקב. ב"ר טז, ד) דאין תורה כתורת א"י. וראה לעיל הערה 31.
- 37. שמות א, ו.
- 38. להעיר מכלי יקר כאן.
- 39. וכסיום המשנה (אבות שם) "וכל הפורק ממנו עול תורה כו'".
- 40. שמו"ר פ"א, ח (מאותן שירדו למצרים). פרש"י וארא ו, טז ("אחד מן השבטים").
- 41. שמו"ר שם, ד – וזה נעשה תיכף כש"מת יוסף" (ראה בארוכה לקו"ש ח"ו שם). ובפרש"י ר"פ ויחי, דכ"שנפטר יעקב אבינו נסתמו .. ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם". וראה מפרשי רש"י שם.
- 42. דברים לב, טו. ברכות לב, א.
שמות רבה א׳:ח׳ - הטקסט מספריא
וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו וְכָל הַדּוֹר הַהוּא, לְלַמֶּדְךָ שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶם קַיָּם מֵאוֹתָן שֶׁיָּרְדוּ לְמִצְרַיִם לֹא שִׁעְבְּדוּ הַמִּצְרִים בְּיִשְׂרָאֵל. וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ, אַף עַל פִּי שֶׁמֵּת יוֹסֵף וְאֶחָיו, אֱלֹהֵיהֶם לֹא מֵת, אֶלָּא וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ. דָּבָר אַחֵר, כָּל אַחַת וְאַחַת יָלְדָה שִׁשָּׁה בְּכֶרֶס אֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וגו'. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שְׁנֵים עָשָׂר, דִּכְתִיב: פָּרוּ שְׁנַיִם, וַיִּשְׁרְצוּ שְׁנַיִם, וַיִּרְבּוּ שְׁנַיִם, וַיַּעַצְמוּ שְׁנַיִם, בִּמְאֹד מְאֹד שְׁנַיִם, וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם שְׁנַיִם, הֲרֵי שְׁנֵים עָשָׂר. וַיַּעַצְמוּ, יֵשׁ אוֹמְרִים שִׁשָּׁה בְּכֶרֶס אֶחָד. וְאַל תִּתְמַהּ, שֶׁהֲרֵי עַקְרָב שֶׁהִיא מִן הַשְּׁרָצִים יוֹלֶדֶת שִׁבְעִים. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם, כְּחוּשִׁים שֶׁל קַנִּים. וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ, כֵּיוָן שֶׁרָאוּ הַמִּצְרִים כָּךְ חִדְּשׁוּ גְּזֵרוֹת עֲלֵיהֶם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ. רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר חָדָשׁ מַמָּשׁ, וְחַד אָמַר שֶׁנִּתְחַדְּשׁוּ גְזֵרוֹתָיו, שֶׁחִדֵּשׁ גְּזֵרוֹת וּפֻרְעָנֻיּוֹת עֲלֵיהֶם. טַעְמָא דְמַאן דְּאָמַר חָדָשׁ מַמָּשׁ, דִּכְתִיב: חָדָשׁ, טַעֲמָא דְמַאן דְּאָמַר שֶׁחִדֵּשׁ גְּזֵרוֹתָיו, דְּלָא כְתִיב וַיָּמָת וַיִּמְלֹךְ. אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף, עַל דַּעְתֵּיהּ דְּמַאן דְּאָמַר חָדָשׁ נִיחָא, וְעַל דַּעְתֵּיהּ דְּמַאן דְּאָמַר שֶׁחִדֵּשׁ גְּזֵרוֹתָיו מַאי דָּרַשׁ בֵּיהּ, דַּהֲוֵי דָמֵי כְּמַאן דְּלָא יָדַע לֵיהּ לְיוֹסֵף כְּלַל. רַבָּנָן אָמְרֵי לָמָּה קְרָאוֹ מֶלֶךְ חָדָשׁ, וַהֲלֹא פַּרְעֹה עַצְמוֹ הָיָה, אֶלָּא שֶׁאָמְרוּ הַמִּצְרִיִים לְפַרְעֹה, בּוֹא וְנִזְדַּוֵּג לְאֻמָּה זוֹ. אָמַר לָהֶם שׁוֹטִים אַתֶּם, עַד עַכְשָׁו מִשֶּׁלָּהֶם אָנוּ אוֹכְלִים, וְהֵיאַךְ נִזְדַּוֵּג לָהֶם, אִלּוּלֵי יוֹסֵף לֹא הָיִינוּ חַיִּים. כֵּיוָן שֶׁלֹא שָׁמַע לָהֶם, הוֹרִידוּהוּ מִכִּסְּאוֹ שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים, עַד שֶׁאָמַר לָהֶם כָּל מַה שֶּׁאַתֶּם רוֹצִים הֲרֵינִי עִמָּכֶם, וְהֵשִׁיבוּ אוֹתוֹ, לְפִיכָךְ כְּתִיב: וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ. רַבָּנָן פָּתְחִין פִּתְחָא לְהַאי קְרָא (הושע ה, ז): בַּה' בָּגָדוּ כִּי בָּנִים זָרִים יָלָדוּ עַתָּה יֹאכְלֵם חֹדֶשׁ אֶת חֶלְקֵיהֶם. לְלַמֶּדְךָ, כְּשֶׁמֵּת יוֹסֵף הֵפֵרוּ בְּרִית מִילָה, אָמְרוּ נִהְיֶה כַּמִּצְרִים. מִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁמשֶׁה מָלָן בִּיצִיאָתָן מִמִּצְרַיִם, וְכֵיוָן שֶׁעָשׂוּ כֵן, הָפַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָאַהֲבָה שֶׁהָיוּ הַמִּצְרִיִּים אוֹהֲבִין אוֹתָן, לְשִׂנְאָה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קה, כה): הָפַךְ לִבָּם לִשְׂנֹא עַמּוֹ לְהִתְנַכֵּל בַּעֲבָדָיו, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר (הושע ה, ז): עַתָּה יֹאכְלֵם חֹדֶשׁ אֶת חֶלְקֵיהֶם. מֶלֶךְ חָדָשׁ, שֶׁעָמַד וְחִדֵּשׁ עֲלֵיהֶם גְּזֵרוֹתָיו. אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף, וְכִי לֹא הָיָה מַכִּיר אֶת יוֹסֵף, אָמַר רַבִּי אָבִין מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁרָגַם אוֹהֲבוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ, אָמַר הַמֶּלֶךְ הַתִּיזוּ אֶת רֹאשׁוֹ, כִּי לְמָחָר יַעֲשֶׂה בִּי כָּךְ. לְכָךְ כָּתַב עָלָיו הַמִּקְרָא, כְּלוֹמַר הַיּוֹם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף, לְמָחָר הוּא עָתִיד לוֹמַר (שמות ה, ב): לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה'.
רש"י על שמות ו׳:ט״ז - הטקסט מספריא
ושני חיי לוי וגו'. לָמָּה נִמְנוּ שְׁנוֹתָיו שֶׁל לֵוִי? לְהוֹדִיעַ כַּמָּה יְמֵי הַשִּׁעְבּוּד; שֶׁכָּל זְמַן שֶׁאֶחָד מִן הַשְּׁבָטִים קַיָּם לֹא הָיָה שִׁעְבּוּד (שמות רבה א'), שֶׁנֶּאֱמַר "וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו" (שמות א), וְאַחַר כָּךְ "וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ", וְלֵוִי הֶאֱרִיךְ יָמִים עַל כֻּלָּם:
ושני חיי לוי וגו׳ AND THE YEARS OF THE LIFE OF LEVI WERE etc. — Why is the number of the years of Levi mentioned? In order to tell us how long the period of slavery lasted — because so long as even one of the sons of Jacob (lit. the tribes) remained alive there was no slavery imposed upon the Israelites, as it is said, (Exodus 1:6) “And Joseph died and all his brethren”, and afterwards it is stated (Exodus 1:8), “Now there arose a king” (who enslaved them); and Levi lived the longest of all of them (Seder Olam 3).
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.