138

ב"ליקוטי הש"ס": "כי בעולם שלאחר המיתה תלמידי חכמים עוסקים בתורה עולין מדריגה למדריגה ומישיבה – לישיבה... כי כמו שה' יתברך אין לו סוף, כך תורתו אין לה סוף".

לפי זה מובן הטעם לגירסא "תלמידי חכמים אין להם מנוחה..." – כי רק התורה, או בביטוי הידוע – ה"חפצא" של מצות תלמוד תורה – הוא בבחינת "אין לה סוף"⁶, ולכן אין מנוחה וסוף גם לעליותיהם של ה"גברא" של מצות תלמוד תורה – תלמידי החכמים העוסקים בתורה. לעומת זאת המצוות, למרות שגם הן ציוויים של הקדוש־ברוך־הוא שהוא אין סוף, בכל זאת הן עצמן מוגבלות⁷, ואדרבה: צריכה להיות הגבלה – הן בכלל המצוות שעליהן אנו מצווים "לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו", "לא תוסיפו ולא תגרעו"⁸ (לעומת מצות תלמוד תורה, שחייבת להיות באופן של תוספת בהבנה וכו' – כנאמר בהלכות תלמוד תורה⁹), והן בכל מצוה בפרט: תפילין

דוקא ארבע פרשיות, ולא חמש וכדומה¹⁰.

לכן גם אצל ה"גברא" של המצוות האחרות – מארי עובדין טבין – יש סוף ומנוחה.

כלומר, שני האופנים של מנוחה וחוסר מנוחה, מקבילים לשתי הבחינות: גבול, ובלי גבול.

ג. חובת הגברא בתורה ומצוות

בדומה לכך יש הבדל בין התורה לבין המצוות לגבי אופן חובת האדם בהם – גברא: חובת תלמוד תורה אינה מוגבלת, כדברי הרמב"ם¹¹ "כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורין...", וכן זמן חובת האדם בכך הוא תמידי¹². ואילו במצוות, יש לכל מצוה הגבלות משלה בזמן קיומה, או מקום מסויים וכדומה.