79
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
לשלמות בביטול וזיכוך מציאותו, שדרכה תתהווה אצלו התאחדות עם האלקות שבמדריגת הבריאה. אז הוא נעשה כלי לגילוי השפע של תורת ה', כפי שנתנה במ"ת, במדריגה הגבוהה בהרבה מן הבריאה.
(וזה בדומה למאמר רז"ל28 "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות אע"פ שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה". – זהו סדר הלימוד ע"פ תורה29, לא רק למי שאינו יכול בתחילת עבודתו ללמוד לשמה, כמשתמע מן הביטוי "לעולם". בלימוד התורה "שלא לשמה" (ולו באופן הנשגב ביותר שלו) מתאחד היהודי עם התורה כפי שהיא במדרגה הקשורה למציאותו בעולם (שעליה מתבססת תכלית לימודו)30 וזוהי הקדמה ללימוד תורה לשמה (שהיא תורתו של הקדוש־ברוך־הוא), שמתקשר לקב"ה עצמו על־ידי תורתו31, בדרגה הגבוהה מן העולם).
מ"ת גרם, אכן, לשינוי בכל דרגה של לימוד תורה, שדרכו משפיעה בעולם, התורה שלמעלה ממציאות העולם, כמאמר רז"ל32: "כל תלמיד חכם שיושב וקורא ושונה ועוסק בתורה, הקדוש־ברוך־הוא יושב כנגדו וקורא ושונה עמו" (וכך גם במצוות), דבר שלא היה לפני מ"ת. אך השפעה זו היא בהעלם, והיהודי צריך להגיע לשלימות הזיכוך של מציאותו ולהתאחדות עם התורה הקשורה לעולם, כדי שההשפעה הנ"ל תהיה בגלוי ותתאחד עם מציאות הלומד.
ו. סדר זה קיים גם בלימוד התורה של ילד יהודי
כעין זה רואים אנו בסדר הלימוד והבנת התורה אצל כל יהודי: בתחילת הלימוד של "בן חמש למקרא" מלמדים אותו את הפסוקים המדברים על הקדוש־ברוך־הוא בביטויים כגון "היד הגדולה", "היד החזקה", כפשוטם. ככל שיסבירו ויפשיטו לילד את הכוונה בביטויים אלו, עדיין יתאר לעצמו שמדובר ביד גשמית, אלא שהיא גדולה וחזקה הרבה יותר מהיד שהוא רואה אצל מלמדו, למשל.
לכאורה זוהי סתירה לעיקרי האמונה שאין לו גוף ולא דמות גוף, וכיצד דורשת התורה שילמדו ילד, או קטן בידיעה, פסוקים וביטויים שמוכרחים ללמדם כפשוטם33?
הערות
- 28. פסחים נ, ב. וש"נ.
- 29. ראה פיה"מ להרמב"ם סנהדרין פ' חלק ד"ה וכת חמישית. רמב"ם סוף הלכות תשובה.
- 30. גם הלימוד ע"מ לעשות אי"ז תכלית הלימוד לשמה. ולימוד דיגדיל תורה ויאדיר (חולין סו, ב).
- 31. תניא פ"ה מפע"ח (ולהעיר דבפרטיות נק' זה אדעתא דנפשי' – סידור דרושים לחתונה (קכח, א). ד"ה ארע"ק תרס"ז (המשך תרס"ו ע' שפה). ועוד. וראה סה"ש תו"ש ע' 19 ובהערה שם). וראה ב"ח או"ח סי' מז ד"ה ומ"ש דאמר.
- 32. תדבא"ר רפי"ח. יל"ש איכה רמז תתרלד.
- 33. מובן שאי"ז שייך למ"ש הרמב"ם (הלכות תשובה פ"ג ה"ז) דנק' מין, דהרי זהו במי שיודע ומבין למעלה מזה כו', משא"כ בתינוק. וי"ל שעד"ז היא כוונת הראב"ד שם "הלכו בזו המחשבה לפי מה שראו במקראות ויותר ממה שראו בדברי האגדות". וראה כ"מ שם מהעיקרים. ועוד י"ל דדברי הראב"ד "וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה לפי מה שראו במקראות כו'" – היינו דאף שהוא מצ"ע אינו גוף ובעל תמונה אפשר שיתלבש בגוף כו' כיון שהוא כל יכול ונמנע הנמנעות*. ולהעיר מהאמונות והדעות לרס"ג מאמר ב' ספ"ט. ועוד. וראה תו"ש סוף חלק ט"ז.
תניא, ליקוטי אמרים ה׳ - הטקסט מספריא
וּלְתוֹסֶפֶת בֵּיאוּר, בַּאֵר הֵיטֵב לְשׁוֹן ״תְּפִיסָא״ שֶׁאָמַר אֵלִיָּהוּ: ״לֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בָךְ כוּ׳״.
הִנֵּה, כָּל שֵׂכֶל כְּשֶׁמַּשְׂכִּיל וּמַשִּׂיג בְּשִׂכְלוֹ אֵיזֶה מוּשְׂכָּל, הֲרֵי הַשֵּׂכֶל תּוֹפֵס אֶת הַמּוּשְׂכָּל וּמַקִּיפוֹ בְּשִׂכְלוֹ, וְהַמּוּשְׂכָּל נִתְפָּס וּמוּקָּף וּמְלוּבָּשׁ בְּתוֹךְ הַשֵּׂכֶל שֶׁהִשִּׂיגוֹ וְהִשְׂכִּילוֹ.
וְגַם הַשֵּׂכֶל מְלוּבָּשׁ בַּמּוּשְׂכָּל בְּשָׁעָה שֶׁמַּשִּׂיגוֹ וְתוֹפְסוֹ בְּשִׂכְלוֹ. דֶּרֶךְ מָשָׁל: כְּשֶׁאָדָם מֵבִין וּמַשִּׂיג אֵיזוֹ הֲלָכָה בְּמִשְׁנָה אוֹ בִּגְמָרָא לַאֲשׁוּרָהּ עַל בּוּרְיָהּ הֲרֵי שִׂכְלוֹ תּוֹפֵס וּמַקִּיף אוֹתָהּ, וְגַם שִׂכְלוֹ מְלוּבָּשׁ בָּהּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה.
וְהִנֵּה, הֲלָכָה זוֹ, הִיא חָכְמָתוֹ וּרְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁעָלָה בִּרְצוֹנוֹ, שֶׁכְּשֶׁיִּטְעוֹן רְאוּבֵן כָּךְ וְכָךְ דֶּרֶךְ מָשָׁל וְשִׁמְעוֹן כָּךְ וְכָךְ – יִהְיֶה הַפְּסַק בֵּינֵיהֶם כָּךְ וְכָךְ.
וְאַף אִם לֹא הָיָה וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה לְעוֹלָם, לָבֹא לְמִשְׁפָּט עַל טְעָנוֹת וּתְבִיעוֹת אֵלּוּ, מִכָּל מָקוֹם, מֵאַחַר שֶׁכָּךְ עָלָה בִּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁאִם יִטְעוֹן זֶה כָּךְ וְזֶה כָּךְ, יִהְיֶה הַפְּסַק כָּךְ, הֲרֵי כְּשֶׁאָדָם יוֹדֵעַ וּמַשִּׂיג בְּשִׂכְלוֹ פְּסַק זֶה כַּהֲלָכָה הָעֲרוּכָה בְּמִשְׁנָה אוֹ גְּמָרָא אוֹ פּוֹסְקִים, הֲרֵי זֶה מַשִּׂיג וְתוֹפֵס וּמַקִּיף בְּשִׂכְלוֹ רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, דְּלֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵּיהּ וְלֹא בִּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ, כִּי אִם בְּהִתְלַבְּשׁוּתָם בַּהֲלָכוֹת הָעֲרוּכוֹת לְפָנֵינוּ, וְגַם שִׂכְלוֹ מְלוּבָּשׁ בָּהֶם.
וְהוּא יִחוּד נִפְלָא שֶׁאֵין יִחוּד כָּמוֹהוּ וְלֹא כְּעֶרְכּוֹ נִמְצָא כְּלָל בְּגַשְׁמִיּוּת, לִהְיוֹת לַאֲחָדִים וּמְיוּחָדִים מַמָּשׁ מִכָּל צַד וּפִנָּה.
וְזֹאת מַעֲלָה יְתֵרָה גְּדוֹלָה וְנִפְלָאָה לְאֵין קֵץ אֲשֶׁר בְּמִצְוַת יְדִיעַת הַתּוֹרָה וְהַשָּׂגָתָהּ עַל כָּל הַמִּצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת, וַאֲפִילוּ עַל מִצְוֹת הַתְּלוּיוֹת בְּדִבּוּר, וַאֲפִילוּ עַל מִצְוַת תַּלְמוּד תּוֹרָה שֶׁבְּדִבּוּר.
כִּי עַל יְדֵי כָּל הַמִּצְוֹת שֶׁבְּדִבּוּר וּמַעֲשֶׂה, הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מַלְבִּישׁ אֶת הַנֶּפֶשׁ, וּמַקִּיפָהּ אוֹר ה׳ מֵרֹאשָׁהּ וְעַד רַגְלָהּ, וּבִידִיעַת הַתּוֹרָה, מִלְּבַד שֶׁהַשֵּׂכֶל מְלוּבָּשׁ בְּחָכְמַת ה׳, הִנֵּה גַּם חָכְמַת ה׳ בְּקִרְבּוֹ – מַה שֶּׁהַשֵּׂכֶל מַשִּׂיג וְתוֹפֵס וּמַקִּיף בְּשִׂכְלוֹ מַה שֶּׁאֶפְשָׁר לוֹ לִתְפּוֹס וּלְהַשִּׂיג מִידִיעַת הַתּוֹרָה, אִישׁ כְּפִי שִׂכְלוֹ וְכֹחַ יְדִיעָתוֹ וְהַשָּׂגָתוֹ בִּפְשַׁט־רֶמֶז־דְּרוּשׁ־סוֹד.
וּלְפִי שֶׁבִּידִיעַת הַתּוֹרָה, הַתּוֹרָה מְלוּבֶּשֶׁת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם וְשִׂכְלוֹ וּמוּקֶּפֶת בְּתוֹכָם, לָכֵן נִקְרֵאת בְּשֵׁם ״לֶחֶם״ וּ״מְזוֹן הַנֶּפֶשׁ״.
כִּי כְּמוֹ שֶׁהַלֶּחֶם הַגַּשְׁמִי זָן אֶת הַגּוּף כְּשֶׁמַּכְנִיסוֹ בְּתוֹכוֹ וְקִרְבּוֹ מַמָּשׁ, וְנֶהְפָּךְ שָׁם לִהְיוֹת דָּם וּבָשָׂר כִּבְשָׂרוֹ, וַאֲזַי יִחְיֶה וְיִתְקַיֵּם, כָּךְ בִּידִיעַת הַתּוֹרָה וְהַשָּׂגָתָהּ בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם שֶׁלּוֹמְדָהּ הֵיטֵב בְּעִיּוּן שִׂכְלוֹ עַד שֶׁנִּתְפֶּסֶת בְּשִׂכְלוֹ וּמִתְאַחֶדֶת עִמּוֹ וְהָיוּ לַאֲחָדִים – נַעֲשָׂה מָזוֹן לַנֶּפֶשׁ וְחַיִּים בְּקִרְבָּהּ, מֵחַיֵּי הַחַיִּים אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא הַמְלוּבָּשׁ בְּחָכְמָתוֹ וְתוֹרָתוֹ שֶׁבְּקִרְבָּהּ.
וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: ״וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי״, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּ״עֵץ חַיִּים״ שַׁעַר מ״ד פֶּרֶק ג׳, שֶׁלְּבוּשֵׁי הַנְּשָׁמוֹת בְּגַן עֵדֶן הֵן הַמִּצְוֹת, וְהַתּוֹרָה הִיא הַמָּזוֹן לַנְּשָׁמוֹת שֶׁעָסְקוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר וַיַּקְהֵל דַּף ר״י.
וְ״לִשְׁמָהּ״, הַיְינוּ כְּדֵי לְקַשֵּׁר נַפְשׁוֹ לַה׳ עַל יְדֵי הַשָּׂגַת הַתּוֹרָה, אִישׁ כְּפִי שִׂכְלוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּ״פְרִי עֵץ חַיִּים״.
[וְהַמָּזוֹן הִיא בְּחִינַת אוֹר פְּנִימִי, וְהַלְּבוּשִׁים בְּחִינַת מַקִּיפִים. וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁתַּלְמוּד תּוֹרָה שָׁקוּל כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְוֹת, לְפִי שֶׁהַמִּצְוֹת הֵן לְבוּשִׁים לְבַד, וְהַתּוֹרָה הִיא מָזוֹן וְגַם לְבוּשׁ לַנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת, שֶׁמִּתְלַבֵּשׁ בָּהּ בְּעִיּוּנָהּ וְלִמּוּדָהּ, וְכָל שֶׁכֵּן כְּשֶׁמּוֹצִיא בְּפִיו בְּדִבּוּר, שֶׁהֶבֶל הַדִּבּוּר נַעֲשֶׂה בְּחִינַת אוֹר מַקִּיף, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּ״פְרִי עֵץ חַיִּים״]:
משנה תורה, הלכות תשובה ג׳:ז׳ - הטקסט מספריא
חמישה הן הנקראים מינים:* האומר שאין שם אלוה ואין לעולם מנהיג, * והאומר שיש שם מנהיג אבל הן שנים או יותר, * והאומר שיש שם רבון אחד אבל שהוא גוף ובעל תמונה, * וכן האומר שאינו לבדו הראשון וצור לכל, * וכן העובד כוכב או מזל וזולתו כדי להיות מליץ בינו ובין רבון העולמים.כל אחד מחמשה אלו הוא מין.
מצוטט ב־4 עמודים
תורת מנחם 4
- ד - שנת תשי"ב - חלק ראשון ‹ בס"ד. שיחת י"ט כסלו ה'תשי"ב. לקו"ש חט"ו ע' 79
- נה - שנת תשכ"ט - חלק שני ‹ שיחת ש"פ מקץ, שבת חנוכה, אדר"ח טבת, ה'תשכ"ט לקו"ש חט"ו ע' 79
- נה - שנת תשכ"ט - חלק שני ‹ שיחת חג הפורים, ה'תשכ"ט לקו"ש חט"ו ע' 79
- סב - שנת תשל"א - חלק ראשון ‹ שיחת ש"פ בראשית, מבה"ח מרחשון, ה'תשל"א לקו"ש חט"ו ע' 79
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.