115
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
תחילת פרשה לבין סיום הפרשה שלפניה הוא באופן של שלילה. כגון, הקשר שבין "פרשת המרגלים", בתחילת פרשת שלח, לבין "פרשת מרים", שבסיום פרשת בהעלותך, הוא בכך שהמרגלים ראו שמרים "לקתה על עסקי דיבה", אך למרות זאת "לא לקחו מוסר"9).
מכך מובן לגבי הפרשיות שבפרשתנו, שהקשר שבין הענין של "ואני נתתי לך את משמרת תרומתי"10, העוסק במתנות כהונה, לבין מחלוקת קורח, אינו רק בכך שכ"ד מתנות כהונה ניתנו על ידי ש"בא קורח וערער על הכהונה"11, אלא שכ"ד מתנות כהונה קשורות למחלוקת קורח עצמה, ולפיכך גם הענין של כ"ד מתנות כהונה הוא חלק מהפרשה הנקראת בשם "קורח".
יש להבין: מהותו של קורח היא לחלוק ולהתנגד לכהונת אהרן, בניגוד לענין של כ"ד מתנות כהונה, אשר הוא ה"כותב וחותם ומעלה בערכאין"11 את כהונת אהרן. וכיצד ייתכן אפוא לומר, שלשני הפכים אלו יש נקודה זהה, כך שגם הענין של מתנות כהונה נקרא בשם "קורח"?
ג. כיצד נקראת פרשה
בתורה בשם "קורח"?
פרט נוסף אינו מובן בשמה של הפרשה: על הפסוק "ושם רשעים ירקב"12 נאמר בגמרא13 "רקביבות תעלה בשמותן, דלא מסקינן בשמייהו" (=לא יקרא אדם לבנו שם אדם רשע – רש"י). מכך מובן בקל וחומר, שאין לקרוא לספר או לפרשה בתורה בשם של רשע, כי על ידי כך מנציחים את שמו הרבה יותר מאשר על ידי קריאת אדם "בשמייהו", כי התורה היא נצחית.
ולפי זה קשה: קורח היה רשע אשר לא שב בתשובה (ורק בניו עשו תשובה14), וכיצד ייתכן שפרשה בתורה תיקרא על שמו?
וכן: בנוסף לכך שלגבי כל הרשעים נאמר "דלא מסקינן בשמייהו" אף כששמם "חלק", הרי כאן גם השם עצמו – קורח מלשון "קרחה"15 – מצביע על פילוג ומחלוקת16.
לפי זה תמוה יותר מדוע פרשה בתורה נקראת בשם "קורח": כל
הערות
- 9. רש"י ר"פ שלח (מבמדב"ר פט"ז, ו. תנחומא שלח ה). ועד"ז הוא גם בנוגע להסמיכות ד"ויקח קרח" לפ' ציצית (במדב"ר פי"ח, ג. תנחומא פרשתנו ב) שקרח חלק על הציצית.
- 10. פרשתנו יח, ח.
- 11. ספרי ורש"י שם.
- 12. משלי י, ז.
- 13. יומא לח, ב.
- 14. רש"י פרשתנו טז, ז. פנחס כו, יא. וראה גם סנה' קי, סע"א.
- 15. סנה' קט, ב.
- 16. ראה ילקו"ש ראה רמז תתצא: לא תתגודדו לא תשימו אגודות אגודות ותהיו חלוקין אלו על אלו שלא תשימו קרחה בכם כשם שעשה קרח שחלק לישראל ועשאן אגודות אגודות כו'. וראה גם פנים יפות כאן, שקרח (בצירוף רע) בגימטריא מחלוקת.
במדבר רבה ט״ז:ו׳ - הטקסט מספריא
דָּבָר אַחֵר, שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ, (במדבר יב, א): וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמשֶׁה, וְאַחַר כָּךְ שְׁלַח לְךָ, זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (ישעיה מד, יח): לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם, מָה רָאָה לוֹמַר אַחַר מַעֲשֵׂה מִרְיָם שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים, אֶלָּא שֶׁהָיָה צָפוּי לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיֹּאמְרוּ לָשׁוֹן הָרָע עַל הָאָרֶץ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹא יִהְיוּ אוֹמְרִים לֹא הָיִינוּ יוֹדְעִין עֹנֶשׁ לָשׁוֹן הָרָע, לְפִיכָךְ סָמַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָעִנְיָן זֶה לָזֶה, לְפִי שֶׁדִּבְּרָה מִרְיָם בְּאָחִיהָ וְלָקְתָה בְּצָרַעַת, כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ הַכֹּל עָנְשׁוֹ שֶׁל לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁאִם בִּקְּשׁוּ לוֹמַר לָשׁוֹן הָרָע יִהְיוּ מִסְתַּכְּלִין מַה נַּעֲשָׂה לְמִרְיָם, וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא רָצוּ לִלְמֹד, לְכָךְ נֶאֱמַר לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם.
מדרש תנחומא, שלח ה׳ - הטקסט מספריא
דָּבָר אַחֵר, שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים. מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן, וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה (במדבר יב, א). וְאַחֲרֵי כֵן, שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם מֵהַשְׂכִּיל לִבֹּתָם (ישעיה מד, יח). מָה רָאָה לוֹמַר אַחַר מַעֲשֵׂה מִרְיָם שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים. אֶלָּא שֶׁהָיָה צָפוּי לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁיִּהְיוּ בָּאִין וְאוֹמְרִין לָשׁוֹן הָרַע עַל הָאָרֶץ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לֹא יִהְיֶה לָהֶם פִּתְחוֹן פֶּה לוֹמַר, לֹא הָיִינוּ יוֹדְעִים עֹנֶשׁ שֶׁל לָשׁוֹן הָרַע מַה הוּא. לְפִיכָךְ סָמַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָעִנְיָן הַזֶּה לָזֶה, כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ הַכֹּל עָנְשׁוֹ שֶׁל לָשׁוֹן הָרַע. שֶׁאִם בִּקְּשׁוּ לוֹמַר לָשׁוֹן הָרַע, יְהוּ מִסְתַּכְּלִין מַה נַּעֲשָׂה בְּמִרְיָם. אַף עַל פִּי כֵן לֹא רָצוּ לִלְמֹד. לְכָךְ נֶאֱמַר: לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ. לְכָךְ כָּתַב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שִׁלּוּחַ הַמְּרַגְּלִים אַחַר מַעֲשֶׂה מִרְיָם. הֱוֵי, לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ, כִּי טַח מֵרְאוֹת וְגוֹ'. דָּבָר אַחֵר, שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים, אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים, לֹא הָיְתָה מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיֵּלְכוּ. לָמָּה, שֶׁכְּבָר אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שִׁבְחָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה (דברים ח, ז). וְעַד שֶׁהֵן בְּמִצְרַיִם אָמַר לָהֶם: וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וְגוֹ' (שמות ג, ח). וְהַכָּתוּב אוֹמֵר, וַה' הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם (שם יג, כא). וּמַה הוּא אָמַר שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים. אֶלָּא יִשְׂרָאֵל הֵן בִּקְּשׁוּ דְּבָרִים הַלָּלוּ. שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהִגִּיעוּ אֶל הַתְּחוּמִים, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רְאֵה נָתַן ה' אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ אֶת הָאָרֶץ עֲלֵה רֵשׁ וְגוֹ' (דברים א, כא). בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְקָרְבוּ כָּל יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם (שם פסוק כב). זֶה שֶׁאָמַר עֶזְרָא, וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתֶיךָ, וַיְּמָאֲנוּ לִשְׁמֹעַ וְלֹא זָכְרוּ נִפְלְאוֹתֶיךָ (נחמיה ט, טז-יז). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נוֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים (במדבר י, לג). וְהֵם אָמְרוּ, נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ (דברים א, כב), שֶׁלֹּא הֶאֱמִינוּ. וְכֵן דָּוִד אוֹמֵר, לֹא שָׁמְרוּ בְּרִית אֱלֹהִים, וּבְתוֹרָתוֹ מֵאֲנוּ לָלֶכֶת (תהלים עח, י). רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, מָשָׁל לְמַה יִשְׂרָאֵל דּוֹמִין. לְמֶלֶךְ שֶׁזִּמֵּן לִבְנוֹ אִשָּׁה נָאָה בַּת טוֹבִים וַעֲשִׁירָה. אָמַר לֵיהּ הַמֶּלֶךְ, זִמַּנְתִּי לְךָ אִשָּׁה נָאָה בַּת טוֹבִים וַעֲשִׁירָה שֶׁאֵין כְּמוֹתָהּ בָּעוֹלָם. אָמַר לוֹ הַבֵּן, אֵלֵךְ וְאֶרְאֶה אוֹתָהּ. שֶׁלֹּא הָיָה מַאֲמִין בְּאָבִיו. מִיָּד הֻקְשָׁה הַדָּבָר וְהֵרָע לְאָבִיו. אָמַר אָבִיו, מָה אֶעֱשֶׂה. אִם אוֹמַר לוֹ, אֵינִי מַרְאֶה אוֹתָהּ לְךָ, עַכְשָׁו הוּא אוֹמֵר, כְּעוּרָה הִיא, לְפִיכָךְ לֹא רָצָה לְהַרְאוֹתָהּ. לַסּוֹף אָמַר לֵיהּ: רְאֵה אוֹתָהּ וְתֵדַע שֶׁלֹּא כִּזַּבְתִּי לְךָ. וּבִשְׁבִיל שֶׁלֹּא הֶאֱמַנְתָּ בִּי, קוֹנָם שֶׁאֵין אַתָּה רוֹאֶה אוֹתָהּ בְּבֵיתְךָ, אֶלָּא לְבִנְךָ אֲנִי נוֹתְנָהּ. וְכָךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לְיִשְׂרָאֵל, טוֹבָה הָאָרֶץ, וְלֹא הֶאֱמִינוּ, אֶלָּא אָמְרוּ, נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אִם מְעַכֵּב אֲנִי עֲלֵיהֶם, הֵם אוֹמְרִים: לֹא טוֹבָה הָאָרֶץ, וּלְכָךְ לֹא הֶרְאָה אוֹתָהּ לָנוּ. אֶלָּא יִרְאוּ אוֹתָהּ, וּבִשְׁבוּעָה שֶׁאֵין אֶחָד מֵהֶם נִכְנָס לְתוֹכָהּ, אֶלָּא לִבְנֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם. וְאוֹמֵר: וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה הֵם יָבוֹאוּ וְגוֹ'. כֵּיוָן שֶׁאָמְרוּ לְמֹשֶׁה נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ, הִתְחִיל מֹשֶׁה עוֹמֵד וְתוֹהֶא, אָמַר, אִי אֶפְשָׁר לִי לַעֲשׂוֹת דָּבָר עַד שֶׁאֶמָּלֵךְ בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. הָלַךְ מֹשֶׁה וְנִמְלַךְ, וְאָמַר לֵיהּ: כָּךְ וְכָךְ בָּנֶיךָ מְבַקְּשִׁים. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מֹשֶׁה, אֵין זוֹ תְּחִלָּה לָהֶם. עַד שֶׁהֵן בְּמִצְרַיִם הִלְעִיגוּ לִי, שֶׁנֶּאֱמַר: זוֹ לַעְגָם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם (הושע ז, טז), לְמוּדִים הֵם בְּכָךְ. לְכָךְ אֵינִי צָרִיךְ, שֶׁהֲרֵי כְּתִיב: יָדַע מַה בַחֲשׁוֹכָא וּנְהוֹרָא וְגוֹ' (דניאל ב, כב). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יוֹדֵעַ אֲנִי מַה הֵן אוֹמְרִים: אֶלָּא אִם בִּקַּשְׁתָּ, שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים, לְךָ לְעַצְמְךָ. מִנַּיִן, שֶׁכֵּן כְּתִיב: אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ.
במדבר רבה י״ח:ג׳ - הטקסט מספריא
וַיִּקַּח קֹרַח, מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן (במדבר טו, לח): וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת, קָפַץ קֹרַח וְאָמַר לְמשֶׁה טַלִּית שֶׁכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת מַהוּ שֶׁתְּהֵא פְּטוּרָה מִן הַצִּיצִית, אָמַר לוֹ חַיֶּיבֶת בְּצִיצִית. אָמַר לוֹ קֹרַח טַלִית שֶׁכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת אֵין פּוֹטֶרֶת עַצְמָהּ, אַרְבָּעָה חוּטִין פּוֹטְרוֹת אוֹתָהּ. בַּיִת מָלֵא סְפָרִים מַהוּ שֶׁיְהֵא פָּטוּר מִן הַמְּזוּזָה, אָמַר לוֹ חַיָּב בִּמְּזוּזָה, אָמַר לוֹ, כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּה מָאתַיִם וְשִׁבְעִים וְחָמֵשׁ פָּרָשִׁיּוֹת אֵינָהּ פּוֹטֶרֶת אֶת הַבַּיִת, פָּרָשָׁה אַחַת שֶׁבַּמְּזוּזָה פּוֹטֶרֶת אֶת הַבַּיִת, אָמַר לוֹ דְּבָרִים אֵלּוּ לֹא נִצְטַוֵּיתָ עֲלֵיהֶן, וּמִלִּבְּךָ אַתָּה בּוֹדְאָן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיִּקַּח קֹרַח, אֵין וַיִּקַּח אֶלָּא לָשׁוֹן פְּלִיגָא, שֶׁלִּבּוֹ לְקָחוֹ. וְכָעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (איוב טו, יב): מַה יִּקָּחֲךָ לִבֶּךָ, הוּא שֶׁמּשֶׁה אוֹמֵר לָהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טז, ט): הַמְעַט כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. אָמְרוּ חֲכָמִים חָכָם גָּדוֹל הָיָה קֹרַח וּמִטּוֹעֲנֵי הָאָרוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ז, ט): וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם, וְקֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת, וּכְשֶׁאָמַר משֶׁה (במדבר טו, לח): וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת, מִיָּד צִוָּה וְעָשׂוּ מָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים טַלִּיתוֹת תְּכֵלֶת וְנִתְעַטְּפוּ בָּהֶן אוֹתָן מָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים רָאשֵׁי סַנְהֶדְרָאוֹת שֶׁקָּמוּ עַל משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טז, ב): וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי משֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד. עָמַד קֹרַח וְעָשָׂה לָהֶם מִשְׁתֶּה וְנִתְעַטְּפוּ בְּטַלִּיתוֹת שֶׁל תְּכֵלֶת, בָּאוּ בְּנֵי אַהֲרֹן לִטֹּל מַתְּנוֹתֵיהֶם חָזֶה וְשׁוֹק, עָמְדוּ כְּנֶגְדָן, אָמְרוּ לָהֶן מִי צִוָּה אֶתְכֶם לִטֹּל כָּךְ, לֹא משֶׁה, לֹא נִתֵּן כְּלוּם, לֹא דִּבֵּר הַמָּקוֹם כָּךְ. בָּאוּ וְהוֹדִיעוּ אֶת משֶׁה, הָלַךְ לְפַיְסָן, מִיָּד עָמְדוּ כְּנֶגְדוֹ לְקַדְּמוֹ לִפְנֵי משֶׁה. וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם, מִי הֵם, אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר וַחֲבֵרָיו, (במדבר א, יז): הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְּשֵׁמֹת, אַף עַל פִּי שֶׁלֹא פִּרְסְמָן הַכָּתוּב נָתַן סִימָנֵיהֶן, וּמִתּוֹךְ הַמִּקְרָאוֹת אַתְּ מֵבִין אוֹתָם. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְבֶן טוֹבִים שֶׁנִּמְצָא גוֹנֵב כֵּלִים מִבֵּית הַמֶּרְחָץ, וְלֹא הָיָה רוֹצֶה בַּעַל הַגְּנֵבָה לְפַרְסְמוֹ, הִתְחִיל נוֹתֵן סִימָנָיו, אָמְרוּ לוֹ מִי גָנַב כֵּלֶיךָ, אָמַר לָהֶם אוֹתוֹ בֶּן טוֹבִים בַּעַל קוֹמָה וְשִׁנָּיו נָאוֹת וְשַׂעֲרוֹ שָׁחוֹר וְחָטְמוֹ נָאֶה, מִשָּׁנָּתַן סִימָנָיו יָדְעוּ מִי הוּא. אַף כָּאן אַף עַל פִּי שֶׁסְּתָמָן הַכָּתוּב, בָּא וְנָתַן סִימָנֵיהֶן וְאַתָּה יוֹדֵעַ מִי הֵם, נֶאֱמַר לְהַלָּן (במדבר א, טז יז): אֵלֶּה קְרוּאֵי הָעֵדָה נְשִׂיאֵי מַטּוֹת אֲבוֹתָם רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל הֵם, וַיִּקַּח משֶׁה וְאַהֲרֹן אֵת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְּשֵׁמֹת, וְנֶאֱמַר כָּאן (במדבר טז, ב ג): נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם, וַיִּקָּהֲלוּ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן.
רש"י על במדבר י״ח:ח׳ - הטקסט מספריא
ואני הנה נתתי לך. בְּשִׂמְחָה, לְשׁוֹן שִׂמְחָה הוּא זֶה, כְּמוֹ "הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ" (שמות ד'); מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁנָּתַן שָׂדֶה לְאוֹהֲבוֹ, וְלֹא כָתַב וְלֹא חָתַם וְלֹא הֶעֱלָה בְעַרְכָּאִין, בָּא אֶחָד וְעִרְעֵר עַל הַשָּׂדֶה, אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ כָּל מִי שֶׁיִּרְצֶה יָבֹא וִיעַרְעֵר לְנֶגְדְּךָ, הֲרֵינִי כוֹתֵב וְחוֹתֵם לְךָ וּמַעֲלֶה בְעַרְכָּאִין, אַף כָּאן, לְפִי שֶׁבָּא קֹרַח וְעִרְעֵר כְּנֶגֶד אַהֲרֹן עַל הַכְּהֻנָּה, בָּא הַכָּתוּב וְנָתַן לוֹ כ"ד מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה בִּבְרִית מֶלַח עוֹלָם, וְלְכָךְ נִסְמְכָה פָרָשָׁה זוֹ לְכָאן (ספרי):
משמרת תרומתי. שֶׁאַתָּה צָרִיךְ לְשָׁמְרָן בְּטָהֳרָה:
למשחה. לִגְדֻלָּה (שם):
ואני הנה נתתי לך AND I, BEHOLD, I HAVE ALSO GIVEN THEE [THE CHARGE OF MINE HEAVE OFFERING] with pleasure. This is suggested by the word “Behold”, for this is an expression used when something is done with pleasure, just as in, (Exodus 4:14) “Behold, he goeth forth to meet thee and when he will see thee he will rejoice in his heart!” A parable! This may be compared to a king who presented a field to his friend, but he did not write or seal a deed of gift nor did he record it in the court. When a man came and laid claim to the field, the king said to him, “It seems that anyone who wishes to do so may come and claim against you; behold, I will write and seal a deed of gift to you, and record it in the court! So here, too, because Korah came and made a claim against Aaron to the Priesthood, Scripture (God) came and gave him the twenty-four “gifts” of the priesthood as an everlasting covenant of salt (i.e. an enduring covenant). For this reason is this section recording the gifts of the priests placed here after that which narrates Korah’s rebellion (Sifrei Bamidbar 117:1).
משמרת תרומתי [I HAVE GIVEN UNTO YOU] THE KEEPING OF MY HEAVE OFFERINGS — This means that you have to keep them in a state of purity (to guard them against uncleanness).
למשחה means as a distinction (cf. Onkelos; Sifrei Bamidbar 117:2; Zevachim 91a).
רש"י על במדבר ט״ז:ז׳ - הטקסט מספריא
רב לכם בני לוי. דָּבָר גָּדוֹל אָמַרְתִּי לָכֶם; וְלֹא טִפְּשִׁים הָיוּ, שֶׁכָּךְ הִתְרָה בָהֶם וְקִבְּלוּ עֲלֵיהֶם לְקָרֵב? הֵם חָטְאוּ עַל נַפְשׁוֹתָם, שֶׁנֶּאֱמַר "אֵת מַחְתּוֹת הַחַטָּאִים הָאֵלֶּה בְּנַפְשֹׁתָם" (במדבר י״ז:ג׳), וְקֹרַח שֶׁפִּקֵּחַ הָיָה מָה רָאָה לִשְׁטוּת זֶה? עֵינוֹ הִטְעַתּוּ, רָאָה שַׁלְשֶׁלֶת גְּדוֹלָה יוֹצְאָה מִמֶּנּוּ — שְׁמוּאֵל שֶׁשָּׁקוּל כְּנֶגֶד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן — אָמַר בִּשְׁבִילוֹ אֲנִי נִמְלָט, וְכ"ד מִשְׁמָרוֹת עוֹמְדוֹת לִבְנֵי בָנָיו, כֻּלָּם מִתְנַבְּאִים בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר "כָּל אֵלֶּה בָנִים לְהֵימָן" (דברי הימים א כ"ה ה'), אָמַר אֶפְשָׁר כָּל הַגְּדֻלָּה הַזֹּאת עֲתִידָה לַעֲמֹד מִמֶּנִּי וַאֲנִי אֶדּוֹם? לְכָךְ נִשְׁתַּתֵּף לָבֹא לְאוֹתָהּ חֲזָקָה, שֶׁשָּׁמַע מִפִּי מֹשֶׁה שֶׁכֻּלָּם אוֹבְדִים וְאֶחָד נִמְלָט, "אֲשֶׁר יִבְחַר ה' הוּא הַקָּדוֹשׁ" — טָעָה וְתָלָה בְעַצְמוֹ, וְלֹא רָאָה יָפֶה, לְפִי שֶׁבָּנָיו עָשׂוּ תְשׁוּבָה, וּמֹשֶׁה הָיָה רוֹאֶה. — תַּנְחוּמָא:
רב לכם. דָּבָר גָּדוֹל נְטַלְתֶּם בְּעַצְמְכֶם לַחֲלֹק עַל הַקָּבָּ"ה:
רב לכם בני לוי means, “It is a great (an important) thing that I have told you, ye sons of Levi”). But were they not fools in that although he so sternly warned them they nevertheless undertook to offer! They, however, sinned against their own souls (i.e., they were regardless of their lives) as it is said, (17:3) “the censers of these sinners against their souls”. — But Korah who certainly was a clever (lit., open-eyed) man, what reason had he to commit this folly? His mind’s eye misled him. He saw by prophetic vision a line of great men (more lit., a great chain) descending from him, amongst them the prophet Samuel who was equal in importance to Moses and Aaron together (cf. Psalms 99:6: משה ואהרן בכהניו ושמואל בקראי שמו), and he said to himself, “On his account I shall escape the punishment”. And he further saw twenty-four Mishmars (shifts of Levites who formed the Temple Choir) arising among his grand-children, all of them prophesying by the Holy Spirit, — as it is said, (I Chronicles 25:5) “All these (prominent musicians) were sons of Heiman” (Heiman was a descendant of Korah; cf. I Chronicles 6:18—23). — He said, “Is it possible that all this dignity is to arise from me and I shall remain silent (be myself of no importance)?” On this account he joined the others in order to attain to that prerogative, because he had indeed heard from the mouth of Moses that all else of them would perish and one would escape: "He whom the Lord will choose will be holy". He mistakenly applied this to himself. But he had not seen correctly, for his sons repented of their rebellious attitude and therefore did not die at that time (cf. Numbers 26:11), and it was from them that Samuel and the Levitical singers were descended. Moses, however, foresaw this. (Midrash Tanchuma, Korach 5).
רב לכם means, a great responsibility have you taken upon yourselves in rebelling against the Holy One, blessed be He.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.