126
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
אמנם, יהודי צריך לחיות בתוך העולם, ולממש את התכלית של "נתאוה48 הקדוש־ברוך־הוא להיות לו יתברך49 דירה בתחתונים", אך בכל זאת הוא צריך לקיים זאת תמיד באופן של "ועל כרחך אתה חי"50: צמאונו ותשוקתו צריכים להיות – לצאת מחיי היום יום ולהיכנס לקודש הקדשים, והימנעותו מכך בפועל צריכה להיות רק מפני הציווי לעשות דירה לו יתברך בתחתונים51. מבואר, שההוראה מזה הוא שצ"ל העבודה ד"שוב". ולפי"ז, ההוראה שלכאו"א (שאינם מיחידי סגולה) שייכת בעיקר לזמני התעוררות, עיי"ש. משא"כ לפי המבואר כאן.
48) תנחומא נשא טז. וראה גם במדב"ר פי"ג, ו. תניא רפל"ו. וראה בארוכה לקו"ש [המתורגם] ח"ו ע' 18 ואילך.
49) ראה לקו"ש שם הערה 42.
יא. שני רצונות – על ידי התמסרות למשה
אך מתעוררת השאלה: יהודי צריך להיות "תוכו כברו", וכאשר הוא מבצע
הערות
- 48.
- 49.
- 50. אבות ספ"ד. וראה תניא ספ"נ. ובארוכה – לקו"ש [המתורגם] ח"ד ע' 196 ואילך.
- 51. וי"ל שזהו גם מה שהסדרה נקראת (ראה גם משנה יומא רפ"ז) בשם "אחרי מות" הרומז אשר העבודה ד"אל יבא גו' אל הקדש" (בחי' שוב) צריכה להיות "אחרי מות" – אחרי קדימת ה"רצוא". ולהעיר גם מה שפרשה זו קוראין ברוב השנים בימי הספירה (ראה של"ה חלק תושב"כ ר"פ וישב), שענין הספירה הוא התשוקה והצמאון (ר"ן סוף פסחים ממדרש אגדה). ולהעיר גם מב' הסוגים שבתלמידי ר"ע (יבמות ה סב, ב): כ"ד אלף תלמידים הראשונים שמתו בימי הספירה – דוגמת מות שני בני אהרן (רצוא)*; זו
- . ובזה יובן מה שבגמרא שם דימו את כ"ד אלף תלמידים הראשונים ל"בבוקר זרע את זרעך" (קהלת יא, ו) וה' תלמידים האחרונים ל"ולערב אל תנח ידך", שמזה משמע שהי' מעלה גם בתלמידיו הראשונים וחמשה תלמידיו שנשארו בחיים (אחרי מיתת כ"ד אלף הראשונים**) ומהם נתייסדה תושבע"פ (ראה סנה' פו, א: סתם מתני' כו'***) – תיקון, שוב. [שהרי הטעם להציווי "אל תנח ידך" הוא רק "כי אינך יודע אי זה יכשר גו'". ובפרט שהציווי ד"ולערב גו'" הוא רק מדברי סופרים (רמב"ם הל' אישות פט"ו הט"ז. ב"ש לאה"ע ס"א סקי"ד)] – דלכאורה: מכיון ש"כולן מתו כו' מפני שלא נהגו כבוד זל"ז", איך שייך שיהי' בהם עילוי על תלמידיו האחרונים – כי מה שלא נהגו כבוד זל"ז הוא (לא מצד ענין הישות ח"ו, כ"א) – ע"ד נכוה מחופתו של חברו (ב"ב עה, א), או ע"ד שזה שעומד בכלות הנפש ממש בעבודת ה' באהבה (או ביראה וכו'), הרי אין כל מקום אצלו לאופן אחר בעבודת ה'. ובלשון הידוע דבתהו וימלוך גו' וימת (ורק אח"כ אפשר) וימלוך (של דרגא אחרת) מדריגה נעלית בעבודה, שהיתה עבודתם בבחינת הרצוא בדוגמת בחינת התהו. וזהו שהי' בהם עילוי על תלמידיו האחרונים (ובדוגמת העילוי דנדב ואביהוא על משה ואהרן – רש"י שמיני יו"ד, ג), כי האורות דתהו (רצוא) גדולים מהאורות דתיקון (שוב). אלא שאעפ"כ "הי' העולם שמם", כי האורות דתהו אינם בהתיישבות בעולם, ובזה – מעלה בה' תלמידיו האחרונים.
- . ומכיון שכל הענינים שבתורה הם נצחיים, "ז הוראה שגם עכשיו צ"ל גם (דוגמת) העבודה של כ"ד אלף תלמידים הראשונים. אלא שעבודה צריכה להיות ע"מ שיהי' מזה אח"כ העבודה דה' תלמידים האחרונים – "נכנס בשלום (שעי"ז) ויצא בשלום" (ראה ד"ה אחרי תרמ"ט ע' 28 (סה"מ שם ע' רס) ולקו"ש [המתורגם] ח"ג ע' 250 וש"נ) שהי' אצל ר"ע רבם.
- . בסנה' שם נזכר גם ר' נחמי' שלא הוזכר ביבמות שם. אבל בב"ר (פס"א, ג) ובקה"ר (עה"פ) נזכרו ז' תלמידיו האחרונים, ומהם – גם ר' נחמי'.
משנה אבות ד׳ - הטקסט מספריא
בן זומא אומר איזהו חכם. הלומד מכל אדם. שנאמר (תהלים קיט, צט) מכל מלמדי השכלתי. איזהו גבור הכובש את יצרו שנאמר (משלי טז, לב) טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר. איזהו עשיר. השמח בחלקו. שנאמר (תהלים קכח, ב) יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך. אשריך בעולם הזה. וטוב לך לעולם הבא. איזהו מכובד. המכבד את הבריות. שנאמר (שמואל א' ב, ל) כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו:
בן עזאי אומר הוי רץ למצוה קלה כבחמורה. ובורח מן העבירה. שמצוה גוררת מצוה. ועבירה גוררת עבירה. ששכר מצוה. מצוה. ושכר עבירה עבירה:
הוא היה אומר אל תהי בז לכל אדם. ואל תהי מפליג. לכל דבר. שאין לך אדם שאין לו שעה. ואין לך דבר שאין לו מקום:
רבי לויטס איש יבנה אומר מאד מאד הוי שפל רוח. שתקות אנוש רמה. רבי יוחנן בן ברוקא אומר כל המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי. אחד שוגג ואחד מזיד. בחלול השם:
רבי ישמעאל בנו אומר הלומד על מנת ללמד מספיקין בידו ללמוד וללמד. והלומד על מנת לעשות. מספיקין בידו ללמוד וללמד. לשמור ולעשות. רבי צדוק אומר אל תעשם עטרה להתגדל בהם. ולא קרדום לחפור בהם. וכך היה הלל אומר. ודישתמש בתגא חלף. הא למדת כל הנהנה מדברי תורה. נוטל חייו מן העולם:
רבי יוסי אומר כל המכבד את התורה. גופו מכובד על הבריות. וכל המחלל את התורה. גופו מחולל על הבריות:
רבי ישמעאל בנו אומר החושך עצמו מן הדין. פורק ממנו איבה. וגזל. ושבועת שוא. והגס לבו בהוראה. שוטה רשע. וגס רוח:
הוא היה אומר אל תהי דן יחידי. שאין דן יחידי אלא אחד. ואל תאמר קבלו דעתי. שהן רשאין ולא אתה:
רבי יונתן אומר כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר. וכל המבטל את התורה מעושר. סופו לבטלה מעוני:
רבי מאיר אומר הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה. והוי שפל רוח בפני כל אדם ואם בטלת מן התורה. יש לך בטלים הרבה כנגדך. ואם עמלת בתורה. יש לו שכר הרבה ליתן לך:
רבי אליעזר בן יעקב אומר העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד. והעובר עבירה אחת קונה לו קטיגור אחד. תשובה ומעשים טובים כתריס בפני הפורענות. רבי יוחנן הסנדלר אומר כל כנסיה שהיא לשם שמים סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים. אין סופה להתקיים:
רבי אלעזר בן שמוע אומר יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך. וכבוד חבירך כמורא רבך. ומורא רבך כמורא שמים:
רבי יהודה אומר הוי זהיר בתלמוד ששגגת תלמוד עולה זדון. רבי שמעון אומר שלשה כתרים הם. כתר תורה. וכתר כהונה. וכתר מלכות. וכתר שם טוב. עולה על גביהן:
רבי נהוראי אומר הוי גולה למקום תורה ואל תאמר שהיא תבוא אחריך. שחביריך יקיימוה בידך. ואל בינתך אל תשען:
רבי ינאי אומר אין בידינו לא משלות הרשעים. ואף לא מיסורי הצדיקים. רבי מתיא בן חרש אומר הוי מקדים בשלום כל אדם. והוי זנב לאריות. ואל תהי ראש לשועלים.
רבי יעקב אומר העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא. התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין:
הוא היה אומר יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא. ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה:
רבי שמעון בן אלעזר אומר אל תרצה את חבירך בשעת כעסו. ואל תנחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו. ואל תשאל לו בשעת נדרו. ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו:
שמואל הקטן אומר (משלי כד, יז) בנפול אויבך אל תשמח ובכשלו אל יגל לבך פן יראה ה' ורע בעיניו והשיב מעליו אפו:
אלישע בן אבויה אומר הלומד ילד למה הוא דומה. לדיו כתובה על נייר חדש והלומד זקן למה הוא דומה. לדיו כתובה על נייר מחוק. רבי יוסי ברבי יהודה איש כפר הבבלי אומר. הלומד מן הקטנים למה הוא דומה. לאוכל ענבים קהות ושותה יין מגתו. והלומד מן הזקנים למה הוא דומה. לאוכל ענבים בשולות ושותה יין ישן. רבי אומר אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו. יש קנקן חדש מלא ישן וישן שאפילו חדש אין בו:
רבי אליעזר הקפר אומר הקנאה והתאוה והכבוד. מוציאין את האדם מן העולם:
הוא היה אומר הילודים למות. והמתים להחיות והחיים לידון. לידע להודיע. ולהודע. שהוא אל. הוא היוצר הוא הבורא. הוא המבין. הוא הדיין. הוא עד. הוא בעל דין. והוא עתיד לדון ברוך הוא שאין לפניו לא עולה ולא שכחה. ולא משוא פנים. ולא מקח שוחד שהכל שלו. ודע שהכל לפי החשבון. ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך. שעל כרחך אתה נוצר. ועל כרחך אתה נולד. ועל כרחך אתה חי ועל כרחך אתה מת. ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון. לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא:
תניא, ליקוטי אמרים נ׳ - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, כָּל בְּחִינוֹת וּמַדְרֵגוֹת אַהֲבָה הַנִּזְכָּרוֹת לְעֵיל – הֵן מִסִּטְרָא דְיַמִּינָא וּבְחִינַת ״כֹּהֵן אִישׁ חֶסֶד״, וְנִקְרָאוֹת ״כֶּסֶף הַקֳּדָשִׁים״, מִלְּשׁוֹן ״נִכְסוֹף נִכְסַפְתָּ לְבֵית אָבִיךָ״.
אַךְ יֵשׁ עוֹד בְּחִינַת אַהֲבָה הָעוֹלָה עַל כּוּלָּנָה, כְּמַעֲלַת הַזָּהָב עַל הַכֶּסֶף, וְהִיא אַהֲבָה כְּ״רִשְׁפֵּי אֵשׁ״ – מִבְּחִינַת גְּבוּרוֹת עֶלְיוֹנוֹת דְּבִינָה עִילָּאָה.
דְּהַיְינוּ, שֶׁעַל יְדֵי הִתְבּוֹנְנוּת בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, דְּכוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא מַמָּשׁ חֲשִׁיב – תִּתְלַהֵט וְתִתְלַהֵב הַנֶּפֶשׁ לִיקַר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ וּלְאִסְתַּכְּלָא בִּיקָרָא דְמַלְכָּא, כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶת עַזָּה הָעוֹלָה לְמַעְלָה, וְלִיפָּרֵד מֵהַפְּתִילָה וְהָעֵצִים שֶׁנֶּאֱחֶזֶת בָּהֶן, וְהַיְינוּ, עַל יְדֵי תִּגְבּוֹרֶת יְסוֹד הָאֵשׁ אֱלֹהִי שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית, וּמִזֶּה בָּאָה לִידֵי צִמָּאוֹן, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי״, וְאַחַר כָּךְ לִבְחִינַת ״חוֹלַת אַהֲבָה״, וְאַחַר כָּךְ בָּאָה לִידֵי כְּלוֹת הַנֶּפֶשׁ מַמָּשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״גַּם כָּלְתָה נַפְשִׁי״.
וְהִנֵּה, מִכָּאן יָצָא שׁוֹרֶשׁ הַלְוִיִּם לְמַטָּה [וְלֶעָתִיד שֶׁהָעוֹלָם יִתְעַלֶּה – יִהְיוּ הֵם הַכֹּהֲנִים, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר הָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה עַל פָּסוּק: ״וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם״ שֶׁהַלְוִיִּם שֶׁל עַכְשָׁיו יִהְיוּ כֹּהֲנִים לֶעָתִיד], וַעֲבוֹדַת הַלְוִיִּם הָיְתָה לְהָרִים קוֹל רִינָּה וְתוֹדָה, בְּשִׁירָה וְזִמְרָה, בְּנִיגּוּן וּנְעִימָה, בִּבְחִינַת ״רָצוֹא וָשׁוֹב״, שֶׁהִיא בְּחִינַת אַהֲבָה עַזָּה זוֹ כְּשַׁלְהֶבֶת הַיּוֹצֵא מִן הַבָּזָק, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא [פֶּרֶק בּ׳ דַּחֲגִיגָה].
וְאִי אֶפְשָׁר לְבָאֵר עִנְיָן זֶה הֵיטֵב בְּמִכְתָּב, רַק כָּל אִישׁ נִלְבָּב וְנָבוֹן, הַמַּשְׂכִּיל עַל דָּבָר וּמַעֲמִיק לְקַשֵּׁר דַּעְתּוֹ וּתְבוּנָתוֹ בַּה׳ – יִמְצָא טוֹב וְאוֹר הַגָּנוּז בְּנַפְשׁוֹ הַמַּשְׂכֶּלֶת, כָּל חַד לְפוּם שִׁיעוּרָא דִילֵיהּ [יֵשׁ מִתְפָּעֵל כוּ׳ וְיֵשׁ מִתְפָּעֵל כוּ׳], אַחֲרֵי קְדִימַת יִרְאַת חֵטְא, לִהְיוֹת סוּר מֵרָע בְּתַכְלִית שֶׁלֹּא לִהְיוֹת ״עֲוֹנוֹתֵיכֶם מַבְדִּילִים״ כוּ׳ חַס וְשָׁלוֹם.
וְהִנֵּה, סֵדֶר הָעֲבוֹדָה בְּעֵסֶק הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת הַנִּמְשֶׁכֶת מִבְּחִינַת אַהֲבָה עַזָּה זוֹ, הִיא בִּבְחִינַת ״שׁוֹב״ לְבַד, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר יְצִירָה: ״וְאִם רָץ לִבְּךָ – שׁוּב לְאֶחָד״, פֵּירוּשׁ ״וְאִם רָץ לִבְּךָ״ – הִיא תְּשׁוּקַת הַנֶּפֶשׁ שֶׁבַּלֵּב בֶּחָלָל הַיְמָנִי, כְּשֶׁמִּתְגַּבֶּרֶת וּמִתְלַהֶבֶת וּמִתְלַהֶטֶת בִּמְאֹד מְאֹד עַד כְּלוֹת הַנֶּפֶשׁ מַמָּשׁ, לְהִשְׁתַּפֵּךְ אֶל חֵיק אָבִיהָ חַיֵּי הַחַיִּים בָּרוּךְ־הוּא, וְלָצֵאת מִמַּאֲסָרָהּ בַּגּוּף הַגּוּפָנִי וְגַשְׁמִי לְדָבְקָה בּוֹ יִתְבָּרֵךְ – אֲזַי, זֹאת יָשִׁיב אֶל לִבּוֹ: מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, כִּי ״עַל כָּרְחָךְ אַתָּה חַי״ בַּגּוּף הַזֶּה לְהַחֲיוֹתוֹ, כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ חַיִּים עֶלְיוֹנִים מֵחַיֵּי הַחַיִּים בָּרוּךְ־הוּא לְמַטָּה, עַל יְדֵי תּוֹרַת חַיִּים, לִהְיוֹת דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים לְאַחְדּוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ בִּבְחִינַת גִּילּוּי, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ: ״לְמֶהֱוֵי אֶחָד בְּאֶחָד״, פֵּירוּשׁ, שֶׁהַיִּחוּד הַנֶּעְלָם יִהְיֶה בִּבְחִינַת ״עָלְמָא דְאִתְגַּלְיָא״.
וְזֶהוּ שֶׁאוֹמְרִים: ״לְכָה דוֹדִי וְכוּ׳״. וּבָזֶה יוּבַן מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״עַל כָּרְחָךְ אַתָּה חַי, וְעַל כָּרְחָךְ וכוּ׳״, וְאֶלָּא אֵיךְ יִהְיֶה רְצוֹנוֹ? וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר בַּאֲרִיכוּת עַל מִשְׁנָה זוֹ – ״עַל כָּרְחָךְ אַתָּה חַי״, בְּעֶזְרַת חַיֵּי הַחַיִּים בָּרוּךְ־הוּא:
משנה יומא ז׳ - הטקסט מספריא
בא לו כהן גדול לקרות אם רצה לקרות בבגדי בוץ קורא ואם לא קורא באצטלית לבן משלו חזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנו לראש הכנסת. וראש הכנסת נותנו לסגן. והסגן נותנו לכהן גדול. וכהן גדול עומד ומקבל וקורא עומד וקורא אחרי מות ואך בעשור וגולל ספר תורה ומניחו בחיקו. ואומר יותר ממה שקראתי לפניכם כתוב כאן. ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה. ומברך עליה שמנה ברכות. על התורה. ועל העבודה. ועל ההודאה. ועל מחילת העון ועל המקדש בפני עצמו ועל ישראל בפני עצמן (ועל ירושלים בפני עצמה) ועל הכהנים בפני עצמן ועל שאר התפלה:
הרואה כהן גדול כשהוא קורא. אינו רואה פר ושעיר הנשרפים. והרואה פר ושעיר הנשרפים. אינו רואה כהן גדול כשהוא קורא. ולא מפני שאינו רשאי אלא שהיתה דרך רחוקה. ומלאכת שניהן שוה כאחת:
אם בבגדי בוץ קורא קדש ידיו ורגליו פשט. ירד וטבל. עלה ונסתפג. הביאו לו בגדי זהב ולבש וקדש ידיו ורגליו ויצא. ועשה את אילו ואת איל העם. ואת שבעת כבשים תמימים בני שנה. דברי רבי אליעזר. רבי עקיבא אומר עם תמיד של שחר היו קרבין. ופר העולה ושעיר הנעשה בחוץ. היו קרבין עם תמיד של בין הערבים:
קדש ידיו ורגליו. ופשט. וירד וטבל. ועלה ונסתפג. הביאו לו בגדי לבן ולבש. וקדש ידיו ורגליו. נכנס להוציא את הכף. ואת המחתה. קדש ידיו ורגליו. ופשט וירד וטבל. עלה ונסתפג הביאו לו בגדי זהב ולבש. וקדש ידיו ורגליו. ונכנס להקטיר קטורת של בין הערבים. ולהטיב את הנרות. וקדש ידיו ורגליו. ופשט. הביאו לו בגדי עצמו. ולבש. ומלוין אותו עד ביתו. ויום טוב היה עושה לאוהביו. בשעה שיצא בשלום מן הקדש:
כהן גדול משמש בשמנה כלים. וההדיוט בארבעה. בכתונת ומכנסים ומצנפת ואבנט. מוסיף עליו כהן גדול. חשן ואפוד ומעיל וציץ. באלו נשאלין באורים ותומים. ואין נשאלין אלא למלך. ולבית דין. ולמי שהצבור צריך בו:
משנה תורה, הלכות אישות ט״ו:ט״ז - הטקסט מספריא
אף ע"פ שקיים אדם מצות פריה ורביה הרי הוא מצווה מדברי סופרים שלא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כח. שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם. וכן מצות חכמים היא שלא ישב אדם בלא אשה שלא יבא לידי הרהור. ולא תשב אשה בלא איש שלא תחשד.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.