194
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
ברוך־הוא להמיר זאת באמצעי טבעי על ידי "בכל אשר תעשה".
ח. הצלה על ידי תשובה – גם בזמן הגלות
ניתן לחשוב, שכל האמור לעיל מתאים רק בתקופה שבה אלקות מאירה בגלוי. ואילו בזמן הגלות, ובמיוחד בעקבתא דמשיחא, כאשר ה"חושך כפול ומכופל", הרי כיון שהקדוש־ברוך־הוא בעצמו גרם ל"חושך", הרי זהו הסתר אמיתי ח"ו, שההשפעה (של ענינים גשמיים) מלמעלה נמסרה ברצון ה' לחוקי הטבע46.
התשובה על כך היא, שגם בזמן הפורים היו בני ישראל בגלות, "מפוזר ומפורד בין העמים"47, ומצב זה נמשך אף לאחר הנס, כנאמר בגמרא48 "אכתי עבדי אחשורוש אנן". ובכל זאת, גם אז לא הגיעה ההצלה באמצעים הטבעיים, אלא על ידי שיבה אל הקדוש־ברוך־הוא, "צומו עלי... שלשת ימים".
ט. יהודי אינו נתון לשליטת הטבע
זוהי ההוראה הנלמדת מהשם "פורים" (בלשון הפרסית, ושרומז לגזירה, כדלעיל בסעיף ב'), ומכך שבמגילה אין מוזכר בגלוי49 שם שמים – כי זהו החידוש של "פורים" ושל "מגילת אסתר":
העובדה שבני ישראל אינם נתונים לשליטת חוקי הטבע, היא לא רק במילי דשמיא, בעניניהם הרוחניים (כגון הצלחה בלימוד התורה אליבא דאמת, אשר לשם כך יש צורך בסייעתא דשמיא המושגת על ידי יראת שמים), ואף לא רק במשא ומתן הנערך בין יהודים, אשר ביניהם הרי "לא50 שינו את לשונם..." –
אלא גם בעסקי מסחר של היהודי עם אינו יהודי, להבדיל, כאשר הוא נאלץ לדבר בלשון "פרסית", וכיון ש"הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב"51, שאז ייתכן שהגוי יחפש עצות ותחבולות שונות כנגדו – "הפיל פור", ואף בהיותו במצב של חשש52 שבמקום
הערות
- 46. ובדוגמת טענת המרגלים, שאין בעה"ב יכול (ח"ו) להוציא כליו משם (סוטה לה, א. ערכין טו, א), דאף שהוא ה"בעה"ב", בכ"ז, מכיון שברצונו ית' נפלו (ע"י שבה"כ) בהקליפות, אינו יכול להוציא אותם (ראה דרמ"צ קפה, ב. לקו"ש ח"ד ע' 1044).
- 47. אסתר ג, ח – וכן ברוחניות, שהם מפוזר ומפורד "בריבוי המחשבות דעוה"ז" (ד"ה בלילה ההוא ש"ת ספ"ד).
- 48. מגילה יד, א.
- 49. משא"כ בר"ת וס"ת כו'. ואדרבא "צריך לכוון בהם" (פע"ח ש' הפורים פ"ו. ועיין ג"כ משנת חסידים במקומו).
- 50. ויק"ר פל"ב, ה. במדב"ר פ"כ, כב. וראה לקו"ד ח"ג (תו, א), שהכוונה היא לה"אידישע גלות־שפראך".
- 51. ספרי בהעלותך ט, י. רש"י וישלח לג, ד.
- 52. ראה פתיחת הראב"ע למג"א (נעתק לעיל הערה 9).
ויקרא רבה ל״ב:ה׳ - הטקסט מספריא
דָּבָר אַחֵר, וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שיר השירים ד, יב): גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה גַּל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם, אָמַר רַבִּי פִּנְחָס גַּל נָעוּל אֵלּוּ הַבְּתוּלוֹת, גַּן נָעוּל אֵלּוּ הַבְּעוּלוֹת, מַעְיָן חָתוּם אֵלּוּ הַזְּכָרִים. תָּנֵי בְּשֵׁם רַבִּי נָתָן גַּן נָעוּל, גַּל נָעוּל, אֵלּוּ שְׁתֵּי בְּעִילוֹת כְּדַרְכָּהּ וְשֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ. דָּבָר אַחֵר, אָמַר רַבִּי פִּנְחָס בְּשֵׁם רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא גַּן נָעוּל, עַל יְדֵי שֶׁגָּדְרוּ יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם עַצְמָן מִן הָעֶרְוָה, נִגְאֲלוּ מִמִּצְרַיִם, מִתּוֹךְ כָּךְ (שיר השירים ד, יג): שְׁלָחַיִךְ, שְׁלוּחַיִךְ, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (שמות יג, יז): וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה, רַבִּי הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אָמַר שָׂרָה אִמֵּנוּ יָרְדָה לְמִצְרַיִם וְגָדְרָה עַצְמָהּ מִן הָעֶרְוָה, וְנִגְדְּרוּ כָּל הַנָּשִׁים בִּזְכוּתָהּ. יוֹסֵף יָרַד לְמִצְרַיִם וְגָדַר עַצְמוֹ מִן הָעֶרְוָה, וְנִגְדְּרוּ יִשְׂרָאֵל בִּזְכוּתוֹ. אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא כְּדַאי הָיָה גְּדוּר עֶרְוָה בְּעַצְמוֹ שֶׁנִּגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל עַל יָדוֹ. רַב הוּנָא אָמַר בְּשֵׁם בַּר קַפָּרָא בִּשְׁבִיל אַרְבָּעָה דְּבָרִים נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִצְרַיִם, שֶׁלֹּא שִׁנּוּ אֶת שְׁמָם וְאֶת לְשׁוֹנָם וְלֹא אָמְרוּ לָשׁוֹן הָרָע, וְלֹא נִמְצָא בֵּינֵיהֶם אֶחָד מֵהֶן פָּרוּץ בְּעֶרְוָה. לֹא שִׁנּוּ אֶת שְׁמָן רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן נָחֲתִין, רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן סָלְקִין, לֹא הָיוּ קוֹרִין לִיהוּדָה רוּפָּא וְלֹא לִרְאוּבֵן לוּלְיָאנִי וְלֹא לְיוֹסֵף לֵיסְטֵיס וְלֹא לְבִנְיָמִין אֲלֶכְּסַנְדְּרִי. לֹא שִׁנּוּ אֶת לְשׁוֹנָם, לְהַלָּן כְּתִיב (בראשית יד, יג): וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָהָם הָעִבְרִי, וְכָאן (שמות ה, ג): וַיֹּאמְרוּ אֱלֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ, וּכְתִיב (בראשית מה, יב): כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם, בְּלָשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. וְלֹא אָמְרוּ לָשׁוֹן הָרָע, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יא, ב): דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם, אַתָּה מוֹצֵא שֶׁהָיָה הַדָּבָר מוּפְקָד אֶצְלָן כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וְלֹא הִלְשִׁין אֶחָד עַל חֲבֵירוֹ. וְלֹא נִמְצָא אֶחָד מֵהֶם פָּרוּץ בְּעֶרְוָה, תֵּדַע לְךָ שֶׁהָיָה כֵּן אַחַת הָיְתָה וּפִרְסְמָהּ הַכָּתוּב, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כד, יא): וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן, שְׁלֹמִית, דְּאָמַר רַבִּי לֵוִי דַּהֲוַת פַּטָּטָא בִּשְׁלָמָא, שְׁלָם לָךְ שְׁלָם לְכוֹן. בַּת דִּבְרִי, אָמַר רַבִּי יִצְחָק שֶׁהֵבִיאָה דֶּבֶר עַל בְּנָהּ. לְמַטֵּה דָן, גְּנַאי לְאִמּוֹ, גְּנַאי לוֹ, גְּנַאי לְמִשְׁפַּחְתּוֹ, גְּנַאי לְשִׁבְטוֹ שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ.
במדבר רבה כ׳:כ״ב - הטקסט מספריא
וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים (במדבר כה, א), הֲלָכָה, בִּזְכוּת כַּמָּה דְבָרִים נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ בִּזְכוּת אַרְבָּעָה דְּבָרִים נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, שֶׁלֹא שִׁנּוּ אֶת שְׁמוֹתָן, שֶׁלֹא שִׁנּוּ אֶת לְשׁוֹנָם, וְלֹא גִלּוּ מִסְטוֹרִין שֶׁלָּהֶם, שֶׁמּשֶׁה אָמַר לָהֶם (שמות ג, כב): וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב, וְהָיָה הַדָּבָר הַזֶּה מֻפְקָד אֶצְלָם שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וְלֹא גִּלָּה אֶחָד מֵהֶם לַמִּצְרִיִּים, וְלֹא נִפְרְצוּ בַּעֲרָיוֹת, שֶׁכֵּן כְּתִיב (שיר השירים ד, יב): גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה, אֵלּוּ הַזְּכָרִים, (שיר השירים ד, יב): גַּל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם, אֵלּוּ הַבְּתוּלוֹת, תֵּדַע לָךְ שֶׁהֲרֵי אַחַת הָיְתָה וּפִרְסְמָהּ הַכָּתוּב (ויקרא כד, י): וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית. וְכָל אוֹתָן אַרְבָּעִים שָׁנָה לֹא סָרְחוּ בַּמִּדְבָּר עַד שֶׁבָּאוּ לַשִּׁטִּים, לְכָךְ כְּתִיב: וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת, שִׁטִּים שֶׁעָשׂוּ שְׁטוּת, (משלי ו, לב): נֹאֵף אִשָּׁה חֲסַר לֵב. וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת, יֵשׁ מַעְיָנוֹת שֶׁמְּגַדְּלִין גִּבּוֹרִים, וְיֵשׁ חַלָּשִׁים, וְיֵשׁ נָאִין, וְיֵשׁ מְכֹעָרִין, וְיֵשׁ צְנוּעִין, וְיֵשׁ שְׁטוּפִין בְּזִמָּה, וּמַעְיָן שִׁטִּים שֶׁל זְנוּת הָיָה, וְהוּא מַשְׁקֶה לִסְדוֹם, אַתָּה מוֹצֵא שֶׁאָמְרוּ (בראשית יט, ה): אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בָּאוּ אֵלֶיךָ הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וגו', וּלְפִי שֶׁנִּתְקַלֵּל אוֹתוֹ מַעְיָן, עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיַבְּשׁוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (יואל ד, יח): וּמַעְיָן מִבֵּית ה' יֵצֵא וְהִשְׁקָה אֶת נַחַל הַשִּׁטִּים, מִימוֹת אַבְרָהָם לֹא נִפְרַץ אֶחָד בִּזְנוּת, כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ לַשִּׁטִּים וְשָׁתוּ מֵימָיו נִפְרְצוּ בִּזְּנוּת.
רש"י על בראשית ל״ג:ד׳ - הטקסט מספריא
ויחבקהו. נִתְגַּלְגְּלוּ רַחֲמָיו, כְּשֶׁרָאָהוּ מִשְׁתַּחֲוֶה כָּל הִשְׁתַּחֲוָאוֹת הַלָּלוּ:
וישקהו. נָקוּד עָלָיו; וְיֵשׁ חוֹלְקִין בַּדָּבָר הַזֶּה בַּבָּרַיְתָא דְּסִפְרֵי, יֵשׁ שֶׁדָּרְשׁוּ נְקֻדָּה זוֹ שֶׁלֹּא נְשָׁקוֹ בְּכָל לִבּוֹ, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, הֲלָכָה הִיא בְּיָדוּעַ שֶׁעֵשָׂו שׂוֹנֵא לְיַעֲקֹב, אֶלָּא שֶׁנִּכְמְרוּ רַחֲמָיו בְּאוֹתָהּ שָׁעָה וּנְשָׁקוֹ בְּכָל לִבּוֹ (ספרי במדבר):
ויחבקהו AND EMBRACED HIM — His pity was aroused when he saw him prostrating himself so many times (Genesis Rabbah 78:8).
וישקהו AND HE KISSED HIM — Dots are placed above the letters of this word, and a difference of opinion is expressed in the Baraitha of Sifré (בהעלותך) as to what these dots are intended to suggest: some explain the dotting as meaning that he did not kiss him with his whole heart, whereas R Simeon the son of Johai said: Is it not well-known that Esau hated Jacob? But at that moment his pity was really aroused and he kissed him with his whole heart. (Sifrei Bamidbar 69.2)
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.