148
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
הקיים רק לגבי "גדי בחלב אמו" – לומדים רק מהפעם השלישית.
ו. איסור בישול רק בפעם השלישית
לכאורה, יש לשאול על כך: בסופו של דבר קיים איסור על בישול בשר בחלב גם לפי פירוש רש"י בפשוטו של מקרא, ומה יוצא מכך, שהחידוש קטן יותר, על ידי ההסבר ש"לא תבשל" הראשון (והשני) אינו איסור בישול? במה מקל ההסבר שגזירת הכתוב מופיעה בפרשת ראה, ולא בפרשת משפטים?
אך לאמיתו של דבר מובן: אילו "לא תבשל" הוא רק איסור בישול, ולפחות עדיין לא ידוע אודות איסור אכילה והנאה – זהו אכן חידוש גדול ביותר. אך כאשר אנו כבר יודעים שבשר בחלב אסור באכילה ובהנאה, כבר אפשר להבין בפשטות את איסור הבישול: איסור הבישול של בשר בחלב הוא תוצאה של איסור אכילה והנאה. איסור אכילה והנאה לגבי בשר בחלב כה חמור, עד שהתורה אסרה בו גם בישול, העלול להוביל לאכילה ולהנאה32.
דוגמא לדבר זה ממקום קודם: כאשר שמעה חוה ש"מפרי עץ הגן נאכל, ומפרי העץ אשר בתוך הגן (ולמרות זאת) אמר אלקים לא תאכלו ממנו" – הבינה בפשטות33 שהציווי כולל גם "ולא תגעו בו"34.
וזהו הסבר נוסף לכך שרש"י מבאר את איסור בישול בשר בחלב רק ב"לא תבשל" השלישי, למרות שאין הוא מתאים לפשט, כי (בנוסף לכך שההגיון מחייב לדחות איסור שיש בו חידוש מאוחר ככל האפשר, כדלעיל בסעיף ה') – הרי איסור הבישול מובן יותר רק מפני שבשר בחלב אסור באכילה ובהנאה*.
ז. הקשר בין שני חלקי הפירוש
לפי האמור לעיל יובן הקשר שבין סוף דברי רש"י "ובשלושה מקומות נכתב בתורה, אחד לאיסור אכילה..."
הערות
- 32. ראה כס"מ הל' טומאת מת פ"א ה"ב. וראה לקח טוב (למהר"י ענגיל – כלל ח), כו"כ דוגמאות דסייג בדאורייתא.
- 33. שלכן נתקבלה אצלה ראיית הנחש "כשם שאין כו'" (ראה לעיל הערה 9).
- 34. בראשית ג, ב־ג.
- *. וגם לפי המבואר להלן סעיף ז' שטעם האיסור ד"גדי בחלב אמו" הוא מצד אכזריות, אין לומר שאיסור הבישול הוא מצד עצמו, כי גם הבישול הוא אכזריות – כי בא"כ הו"ל לאסור (גם) השימה בחלב אמו (והרי א"א לבישול בלי שימה תחלה). ומזה מוכח שהאכזריות היא דוקא באכילה (ובהנאה) ולא בבישול. ואין סתירה לזה מ"אותו ואת בנו לא תשחטו" – אף שהוא ג"כ מצד אכזריות, (ובפרט שלפי שיטת הרמב"ם (הל' שחיטה רפי"ב) אם עבר ושחטן מותר לאכלן) – כי האכזריות שבשחיטת אותו ואת בנו יש בה גם משום צער בע"ח (ראה להלן הערה 41), ולכן עיקר האכזריות הוא דוקא בשחיטה. עגל וכבש, ובהמשך לזה הוא מפרש "שאין (בשי"ן) גדי כו'" – לבאר מ"ש לפנ"ז.
משנה תורה, הלכות טומאת מת א׳:ב׳ - הטקסט מספריא
טומאת משא מפי השמועה וקל וחומר הדברים אם נבלה שהיא טומאת ערב ואינה מטמאה באהל מטמאה במשא שנאמר והנושא את נבלתם המת לא כ"ש ומה נבלה שמגעה טומאת ערב משאה טומאת ערב אף המת שמגעו טומאת שבעה משאו טומאת שבעה אין טומאת משא במת מדברי סופרים אלא דין תורה ויראה לי ששתק ממנה הכתוב כדרך ששתק מאיסור הבת לפי שאסר בפירוש אפילו בת הבת ושתק מאיסור אכילת בשר בחלב לפי שאסר בפירוש אפילו בישולו כך שתק מטומאת משא במת לפי שטימא בפירוש אפילו טומאת אהלו כל שכן משאו:
משנה תורה, הלכות שחיטה י״ב - הטקסט מספריא
השוחט אותו ואת בנו ביום אחד הבשר מותר באכילה והשוחט לוקה שנאמר אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, ואינו לוקה אלא על שחיטת האחרון, לפיכך אם שחט אחד משניהן ובא חבירו ושחט את השני חבירו לוקה.
איסור אותו ואת בנו נוהג בכל זמן ובכל מקום בחולין ובמוקדשין, בין קדשים הנאכלין בין קדשים שאינן נאכלין, לפיכך הראשון ששחט בעזרה והשני בחוץ, או הראשון בחוץ והשני בעזרה, בין שהיו שניהן חולין או שניהן קדשים, בין שהיה אחד מהן חולין ואחד קדשים, זה ששחט אחרון לוקה משום אותו ואת בנו.
אין איסור אותו ואת בנו נוהג אלא בשחיטה בלבד שנאמר לא תשחטו בשחיטת שניהן הוא האיסור, אבל אם נחר הראשון או נתנבל בידו מותר לשחוט, וכן אם שחט הראשון ונחר השני או נתנבל בידו פטור.
חרש שוטה וקטן ששחטו בינם לבין עצמן את הראשון מותר לשחוט שני אחריהם, לפי שאין שחיטתן שחיטה (כלל).
השוחט את הראשון והרי הוא ספק נבלה אסור לשחוט השני, ואם שחטו אינו לוקה.
שחיטה שאינה ראויה לאכילה שמה שחיטה, לפיכך הראשון ששחט חולין בעזרה או טריפה או שור הנסקל ועגלה ערופה ופרה אדומה או ששחט לעכו"ם ובא האחרון ושחט את השני לוקה, וכן אם שחט הראשון את האחד ובא האחרון ושחט את השני והרי הוא חולין בעזרה או שור הנסקל או עגלה ערופה ופרה אדומה הרי זה לוקה.
שחטו לעכו"ם פטור משום אותו ואת בנו שהרי נתחייב בנפשו, ואם התרו בו משום אותו ואת בנו ולא התרו בו משום עכו"ם לוקה.
אין איסור אותו ואת בנו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד שנאמר ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, ונוהג בכלאים, כיצד צבי שבא על העז ושחט העז ואת בנה לוקה, אבל העז שבא על הצביה אסור לשחוט אותה ואת בנה ואם שחט אינו לוקה, פרה ובנה אסרה תורה לא צביה ובנה.
היתה בת הצביה הזאת נקבה וילדה בן ושחט את הנקבה בת הצביה ואת בנה לוקה, וכן כלאים הבא ממין כבש וממין עז בין מכבש עם העז בין מעז עם הכבשה לוקה משום אותו ואת בנו.
מותר לשחוט את המעוברת עובר ירך אמו הוא, ואם יצא העובר חי אחר שחיטה והפריס על גבי קרקע אין שוחטין אותו ביום אחד ואם שחט אינו לוקה.
איסור אותו ואת בנו נוהג בנקבות שזה בנה ודאי, ואם נודע ודאי שזה הוא אביו אין שוחטין שניהן ביום אחד ואם שחט אינו לוקה, שהדבר ספק אם נוהג בזכרים או אינו נוהג.
השוחט את הפרה ואחר כך שחט שני בניה לוקה שתי מלקיות, שחט את בניה ואחר כך שחט היא לוקה אחת, שחטה ואת בתה ואת בן בתה לוקה שתים, שחטה ואת בן בתה ואחר כך שחט את הבת לוקה אחת בין הוא בין אחר.
שנים שלקחו שתי בהמות זה האם וזה הבת ובאו לדין, זה שלקח ראשון ישחוט ראשון והשני ימתין למחר, ואם קדם השני ושחט זכה וימתין הראשון עד למחר.
בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו ולומר לו כבר מכרתי אמה או בתה לאחר לשחוט כדי שימתין זה האחרון ולא ישחוט עד למחר, ואלו הן: ערב יום טוב האחרון של חג, וערב יום טוב הראשון של פסח, וערב עצרת, וערב ראש השנה.
במה דברים אמורים כשראה זה שלקח באחרונה נחפז לקנות והיה בסוף היום שחזקתו שהוא שוחט עתה, אבל אם היה ריוח ביום אינו צריך להודיעו שמא לא ישחוט אלא למחר.
והמוכר את האם לחתן והבת לכלה צריך להודיען, שודאי ביום אחד שוחטין וכל כל כיוצא בזה.
יום אחד האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה, כיצד הרי ששחט ראשון בתחלת ליל רביעי לא ישחוט השני עד תחלת ליל חמישי, וכן אם שחט הראשון בסוף יום רביעי קודם בין השמשות שוחט השני בתחלת ליל חמישי, שחט ראשון בין השמשות של ליל חמישי לא ישחוט השני עד ליל ששי ואם שחט ביום חמישי אינו לוקה..
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.