260
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
באפם הרגו איש" מוכרח רש"י לומר ש"אלו חמור ואנשי שכם"48.
יב. ההוראה מעצם הסברה
מכך שלשון הפסוק מאפשרת מחשבה49 – שגם סברה של תורה היא תורה, מלשון הוראה – ששמעון ולוי הרגו פעם עוד אדם, אפשר ללמוד הוראה לכל אחד:
כאשר אדם פוגע בזולתו ח"ו, אף כאשר הדבר נובע אצלו מרגש של קדושה, שהוא הזדעזע מסיבה בדומה ל"הכזונה יעשה את אחותינו" – עלולה להתפתח אצלו המדה של פגיעה בזולת50, עד כדי כך שאפשרית סברה וחשש שהוא יעשה זאת לעוד ועוד אנשים51.
ומרובה מדה טובה וכו': כאשר אדם מיטיב לזולתו, אף כאשר הוא עושה זאת בתחילה, בגלוי52, מפניות אישיות, נרכשת ומתחזקת על ידי כך מדת הטוב שבנפשו, עד שהוא משפיע לכולם רק טוב.
ובמדה שאדם מודד בה מודדים לו53 – שאף לו משפיעים מלמעלה אך טוב וחסד, בכל המצטרך לו, בבני חיי
הערות
- 48. לכאורה הי' אפשר לומר, שזהו גם הטעם לדיוק לשון רש"י "אלו חמור ואנשי שכם" – בדרך חידוש. אבל דוחק הוא, שהרי גם ב"וברצונם עקרו שור" – מכיון שהתלמיד לא למד עדיין את הכתוב "בכור שורו הדר לו", יכול הוא לטעות ולפרש ששמעון ולוי עקרו פעם שור (או – כפי' שאר מפרשים), ובכ"ז אינו כותב "זה יוסף". ולכן מסתבר שהחידוש "אלו חמור כו'" הוא כנ"ל ס"ה.
- 49. ובפרט ע"פ פי' האוה"ח דמפרש "איש" על יוסף. ומזוני, ובכולם – רויחי. (משיחות ש"פ ויחי, וארא תשכ"ז)
- 50. ראה עד"ז ב"הגדה של פסח עם לקוטי טעמים ומנהגים" (ע' יא), שי"ל שמפני זה אין נוהגין לחטוף האפיקומן. עיי"ש.
- 51. ראה אוה"ח פ' ראה יג, יח.
- 52. משא"כ מצד פנימיות נפשו – כמובן מפסק הרמב"ם הל' גירושין ספ"ב.
- 53. משנה – סוטה ח, ב.
אור החיים על דברים י״ג:י״ח - הטקסט מספריא
וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ. כַּוָּנַת מַאֲמָר זֶה כָּאן, לְפִי שֶׁצִּוָּה עַל עִיר הַנִּדַּחַת שֶׁיַּהַרְגוּ כָּל הָעִיר לְפִי חֶרֶב וַאֲפִלּוּ בְּהֶמְתָּם, מַעֲשֶׂה הַזֶּה יוֹלִיד טֶבַע הָאַכְזָרִיּוּת בְּלֵב הָאָדָם, כְּמוֹ שֶׁסִּפְּרוּ לָנוּ הַיִּשְׁמְעֵאלִים כַּת הָרוֹצְחִים בְּמַאֲמַר הַמֶּלֶךְ כִּי יֵשׁ לָהֶם חֵשֶׁק גָּדוֹל בְּשָׁעָה שֶׁהוֹרְגִים אָדָם, וְנִכְרְתָה מֵהֶם שֹׁרֶשׁ הָרַחֲמִים וְהָיוּ לְאַכְזָר, וְהַבְּחִינָה עַצְמָהּ תִּהְיֶה נִשְׁרֶשֶׁת בְּרוֹצְחֵי עִיר הַנִּדַּחַת. לָזֶה אָמַר לָהֶם הַבְטָחָה שֶׁיִּתֵּן לָהֶם ה׳ רַחֲמִים, הֲגַם שֶׁהַטֶּבַע יוֹלִיד בָּהֶם הָאַכְזָרִיּוּת, מְקוֹר הָרַחֲמִים יַשְׁפִּיעַ בָּהֶם כֹּחַ הָרַחֲמִים מֵחָדָשׁ לְבַטֵּל כֹּחַ הָאַכְזָרִיּוּת שֶׁנּוֹלַד בָּהֶם מִכֹּחַ הַמַּעֲשֶׂה.
וְאָמְרוֹ וְרִחַמְךָ, הֵעִיר בָּזֶה שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהָאָדָם הוּא בְּגֶדֶר טֶבַע אַכְזָרִי, כְּמוֹ כֵן יִתְנַהֵג ה׳ עִמּוֹ, שֶׁאֵין הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְרַחֵם אֶלָּא לְרַחְמָן.
וְאָמְרוֹ וְהִרְבֶּךָ נִתְכַּוֵּן לְנַחֵם הָעָם בִּרְאוֹתָם כִּי נִפְרְצוּ פֶּרֶץ בְּאָבְדָן אַנְשֵׁי עִיר אַחַת יַחַד, לָזֶה הִבְטִיחָם כִּי לֹא יֵרַע לְבָבָם כִּי הוּא יַרְבֶּה וִימַלֵּא הַחֶסְרוֹן בְּתוֹסֶפֶת מְרֻבָּה. וְאָמְרוֹ כִּי תִשְׁמַע נָתַן טַעַם לְהַבְטָחָתוֹ כִּי בִּשְׁלָמָא אִם הָיְתָה הָרְצִיחָה שֶׁל אַנְשֵׁי עִיר הַנִּדַּחַת לִנְקָמָה אֱנוֹשִׁית יֵשׁ מָקוֹם לְהַנִּמְשָׁךְ מֵהַדָּבָר, מַה שֶׁאֵין כֵּן עַתָּה שֶׁאֵין הַמַּעֲשֶׂה אֶלָּא מִטַּעַם קַבָּלַת מִצְוַת הַמֶּלֶךְ, וְהוּא אָמְרוֹ כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה׳ לִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתָיו, כִּי כְּשֶׁעוֹשִׂים מִשְׁפָּט בְּעִיר הַנִּדַּחַת כְּאִלּוּ קִיְּמוּ כָּל מִצְוֹת ה׳ כְּאָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סנהדרין קיא:).
משנה תורה, הלכות גירושין ב׳ - הטקסט מספריא
זה שנאמר בתורה וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה. אחד הכותב בידו או שאמר לאחר לכתוב לו. ואחד הנותן בידו או שאמר לאחר ליתן לה. לא נאמר וכתב אלא להודיע שאין מתגרשת אלא בכתב. ונתן שלא תקח מעצמה.
אמר לשנים כתבו גט וחתמו ותנו לאשתי הרי אלו כותבין וחותמין ונותנין לה והן הן שלוחיו והן הן עדיו. וכן אם אמר לסופר כתוב לי גט לאשתי ואמר לעדים לחתום כותבים וחותמים ונותנים לו והוא מגרש בו בכל עת שירצה.
וכותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו. והוא שיהיו העדים והסופר שכתבו וחתמו בו מכירין ויודעים שזה הוא פלוני ואשתו היא פלונית. ואם היו באותו מקום שנים ששמותיהם שוים ושמות נשותיהם שוים אין מגרש אחד מהם אלא במעמד חבירו שמא יכתוב גט ויוליכו לאשת חבירו ויאסרנה עליו.
ובשעת הסכנה כותבין ונותנין אף על פי שאין מכירים והאשה נותנת שכר הסופר בכל מקום.
וצריך שיאמר הבעל עצמו לסופר כתוב ולעדים חתומו. הרי שאמרו לו בית דין או שנים נכתוב גט לאשתך ואמר להם כתבו וכתבו הן עצמן וחתמו בו הרי זה כשר. אבל אם אמרו הם לסופר וכתב ולעדים וחתמו אף על פי שחזרו ונתנוהו לבעל וחזר ונתן גט זה לאשתו בפני עדים הרי זה גט בטל, שהרי כתבו מי שלא אמר לו הבעל לכתבו.
אמר לשנים או לשלשה אמרו לסופר ויכתוב גט לאשתי ואמרו לעדים ויחתומו ואמרו לסופר וכתב ולעדים וחתמו או שאמר לשנים אמרו לסופר ויכתוב גט לאשתי ואתם חתומו הרי זה גט פסול. ומתיישבין בדבר זה הרבה מפני שהוא קרוב להיות גט בטל.
ומה בין פסול לבטל. שכל מקום שנאמר בחיבור זה בגט שהוא בטל הוא בטל מן התורה. ובכל מקום שנאמר פסול הוא פסול מדברי סופרים.
הבעל שהביא גט בידו חתום ואמר תנו גט זה לאשתי הרי אלו יתנו לה. אמר לאחרים לכתוב גט ולחתום בו וליתנו לאשתו וכתבו וחתמו ונתנו לה ונמצא הגט בטל או פסול הרי אלו כותבין גט אחר אפילו מאה עד שיגיע לידה גט כשר.
אמר להם הבעל כתבו וחתמו ותנו לשליח להוליך לה וכתבו וחתמו ונתנו לשליח. ונמצא הגט בטל או פסול אין כותבים אחר עד שימלכו בבעל. שהרי לא עשה אותן שלוחים לגירושין ושמא לא רצה אלא שיכתבו ויתנו לשליח בלבד ולא ישאר להם בו מעשה אחר והרי כתבו ונתנו. לפיכך לא יכתבו אחר. ואם כתבו גט אחר כשר ונתנוהו לשליח (ונתנו לה) הרי זו ספק מגורשת.
האומר לשנים או ליתר משנים כתבו גט ותנו לאשתי גרשוה שלחוה שבקוה תרכוה כתבו אגרת ותנו לה הרי אלו יכתבו גט כשר ויתנו לה. אמר להם פטרוה פרנסוה עשו לה כדת עשו לה כנימוס עשו לה כראוי לא אמר כלום. ואם כתבו גט ונתנו לה הרי זה גט בטל.
אמר להם הוציאוה עזבוה התירוה הניחוה הועילוה הרי זה ספק אם משמע מלות אלו גרושין או ענין אחר. לפיכך אין כותבין לה ואם כתבו גט ונתנו לה הרי זו ספק מגורשת.
האומר כתבו גט לאשתי הרי אלו כותבין וחותמין ונותנין לבעל בידו ואין נותנין לאשתו עד שיאמר להם ליתן לה. ואם נתנו לה אינו גט. במה דברים אמורים בבריא אבל במסוכן והוא אדם שקפץ עליו החלי במהרה והכביד עליו חליו מיד והיוצא בקולר אפילו על עסקי ממון והמפרש בים והיוצא בשיירא ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויחתמו ויתנו לה. שהדבר ידוע שלא נתכוון זה אלא לכתוב וליתן לה.
בריא שאמר כתבו גט לאשתי וכתבו וחתמו ונתנו לה והרג עצמו מיד כגון שהשליך עצמו מן הגג או הפיל עצמו לים הרי זה גט כשר. עלה לגג ודחפתו הרוח ונפל ומת אינו גט. ספק הפיל עצמו ספק דחפתו הרוח הרי זה גט עד שיודע לך בודאי שהרוח דחפתו. וכן מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו לה. והוא שידעו אותו. ואע"פ שהעלוהו ולא הכירוהו הרי זה כשר שזה כשעת הסכנה הוא שכותבים ונותנין אע"פ שאינן מכירין. וכן מי שנפלו בו מכות רעות שא"א שיחיה מהן אפילו נשחטו בו רוב סימנין ורמז ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו שהרי עתה חי הוא אע"פ שסופו למות.
מי שהיתה רוח רעה מבעתת אותו ואמר כשהתחיל בו החלי כתבו גט לאשתי לא אמר כלום. מפני שאין דעתו נכונה ומיושבת. וכן שכור שהגיע לשכרותו של לוט. ואם לא הגיע הרי זה ספק.
אמר כשהוא בריא כתבו ותנו גט לאשתי ואח"כ נבעת ממתינין עד שיבריא וכותבין ונותנין לה. ואין צריך לחזור ולהמלך בו אחר שהבריא. ואם כתבו ונתנו קודם שיבריא הרי זה פסול.
מי שנשתתק והרי דעתו נכונה ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו בודקין אותו שלש פעמים בסירוגין אם אמר להם על לאו לאו ועל הן הן הרי אלו יכתבו ויתנו. וצריכין לבודקו יפה יפה שמא נטרפה דעתו. וכן אם כתב בידו כתבו ותנו גט לאשתי הרי אלו כותבין ונותנין לה אם היתה דעתו מיושבת עליו שאין דין מי שנשתתק כדין החרש.
מי שנשא כשהוא פקח ונתחרש ואין צריך לומר נשתטה אינו מוציא לעולם עד שיבריא. ואין סומכין על רמיזת החרש ולא על כתבו אף על פי שדעתו נכונה ומיושבת עליו. אבל אם נשא אשה כשהוא חרש מגרש ברמיזה שאין קידושיו קידושין מן התורה כמו שביארנו וכשם שכונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה.
המקדש קטנה על ידי אביה וגירשה כשהיא קטנה אביה מקבל גיטה ומשיגיע גט ליד האב נתגרשה. גירשה כשהיא נערה אם הגיע הגט לידה או ליד אביה נתגרשה. ואין עושה נערה המאורסה שליח לקבל גיטה מיד בעלה בחיי אביה. אבל האב עושה שליח לקבל הגט לבתו המאורסה בין קטנה בין נערה.
קדשה אביה כשהיא קטנה ומת. אם מבחנת בין גיטה לדבר אחר הרי זו מתגרשת משיגיע הגט לידה ואם לאו אינה מתגרשת עד שתבחין ואם גירשה אינה מגורשת.
מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש. בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר. וכן אם הכוהו עכו"ם ואמרו לו עשה מה שישראל אומרין לך ולחצו אותו ישראל ביד העכו"ם עד שיגרש הרי זה כשר. ואם העכו"ם מעצמן אנסוהו עד שכתב הואיל והדין נותן שיכתוב הרי זה גט פסול. ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס בין ביד עכו"ם בין ביד ישראל. שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב בו מן התורה כגון מי שהוכה עד שמכר או עד שנתן. אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר האסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו. לא היה הדין נותן שכופין אותו לגרש וטעו בית דין של ישראל או שהיו הדיוטות ואנסוהו עד שגירש הרי זה גט פסול הואיל וישראל אנסוהו יגמור ויגרש. ואם העכו"ם אנסוהו לגרש שלא כדין אינו גט. אע"פ שאמר בעכו"ם רוצה אני ואמר לישראל כתבו וחתמו הואיל ואין הדין מחייבו להוציא והעכו"ם אנסוהו אינו גט.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.