1192

שבתורה, שאף להבנתם הפשוטה – הכרחית ההזדקקות לפנימיות התורה.

לשון המשנה "והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה" – מצוטטת גם בפיסקה הראשונה של ספר צוואת הריב"ש³, וזו לשונו: "לא יניח שום יום מעשיית מצוה, הן קלה והן חמורה, וסימנך: הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, פירוש: זהיר כו' – הנשמה תזהיר ותאיר ממצוה קלה כבחמורה, כי רחמנא לבא בעי". מפירוש הבעש"ט: "זהיר – תזהיר ותאיר" – מובן שהצד השוה שבכל המצוות ושכרן הוא ענין האור: מבחינת ה"כלים" קיים אמנם הבדל בין מצוה קלה לחמורה, ומצויות מצוות נעלות יותר ו"נחותות" יותר⁴, אבל מבחינת האור – שוות כל המצוות.

וזה אשר המשנה משתמשת, לגבי השכר השוה בכל המצוות, בביטוי: "שאין אתה יודע כו'". כללותו של שכר זה נעלית מידיעת האדם. – ידיעה באה הרי מבחינת ה"כלים", שהם בצמצום והגבלה (ולפיכך קיימת בהם התחלקות), אבל באור ופשיטות אין שייכת ידיעה כלל.

ג. כל הענינים שבתורת החסידות הכללית מתבארים בתורת חסידות חב"ד בהרחבה.

מאמר רז"ל⁵ "שכר מצוה מצוה" מתבאר ע"י אדמו"ר הזקן⁶: "משכרה – נדע מהותה ומדריגתה". מכך מובן בקשר לעניננו: משני סוגי השכר שבמצוות, יודעים אנו כי אף בעצם המצוות (ובקיומן) נמצאים שני ענינים דומים⁷: ענין אחד – של קיום רצון הקב"ה בכל מצוה שמקיימים, ובזה אין הבדל בין מצוה אחת לשניה, כי האדם מקיים מצוה, לא משום חשיבותה המיוחדת והסגולה הטמונה בה, כי אם כדי לקיים רצון העליון, כמאמר⁸: "אילו נצטוה לחטוב עצים" היינו עושים זאת באותה תחושת חיוניות (מתוך קבלת עול) שיש לנו בקיום מצות תפילין. ענין שני יש במצוות, שכל מצוה מזככת את האדם⁹ המקיים אותה (כפי הידוע¹⁰ שהמצוות נקראות "לבושים": כל מצוה שיהודי מקיים נעשית לבוש לנשמתו הוא¹¹), וכן בחפצים הגשמיים בהם מתקיימת המצוה¹², עד להזדככות – בעולם.