ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך ד תצא שיחה א

1125

מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.

כיוצא בזה", לכל שאר האיסורים, שגם בהם אינו מתכוין פטור.

ה. ההלכה שאינו מתכוין פטור הוא דוקא באופן שעשיית הפעולה אינה מביאה בהכרח את המלאכה האסורה, שאז פטור אפילו אם אירע שיצאה מכך מלאכה אסורה, אבל כאשר, הפעולה שאותה מתכוין לעשותה מכריחה עשיית איסור – ובלשון הש"ס³¹ "פסיק רישיה" עוברת הכוונה שבפעולתו גם אל המלאכה האסורה, ואין זה "אינו מתכוין". לפי זה נמצא, שכשמעביר את הפרות על התבואה אף שאין לו בזה כל כוונה לדוש, כיון, שבשעת הליכתן מוכרחות הן לדוש את התבואה, והוא "פסיק רישיה", אי אפשר שדישה זו תיחשב אינו מתכוין – מדוע אם כן, אינו עובר על החסימה בשעת הדישה?

הכרח איפוא לומר כי הכלל של "פסיק רישיה" אסור, הוא דוקא כאשר הפעולה מכריחה את האיסור גופו, לדוגמא: כאשר אדם גורר על גבי קרקע חפצים גדולים שבודאי יעשו חריץ בארץ, אף שאין כוונתו לעשות חריץ, הרי כיון שעל ידי מעשיו מוכרח להיעשות חריץ בארץ, דבר שהוא עצמו (עשיית חריץ) אסור, ה"פסיק רישיה" הוא באיסור עצמו, אין זה נקרא אינו מתכוין³². כך הוא גם בנוגע לשאר איסורים (מלבד מלאכת שבת), שה"פסיק רישיה" הוא באיסור עצמו, ולדוגמא: מצורע שנושא מוט על גבי כתיפו שבו בה צרעת, ובכך נקצץ הנגע בודאי, הרי מאחר שהפסיק רישיה הוא בקציצת הנגע, שהיא עצמה אסורה, אין זה נקרא אינו מתכוין ויש צורך בלימוד מיוחד להתירו³³, ברם בנדו"ד, שה"פסיק רישיה" אינו בחסימה (הוא הרי אינו חייב לחוסמן), כי אם בדישה, ודישה עצמה הרי היא דבר המותר, ורק שבשעת הדישה אסורה החסימה, אבל אין שום איסור בדישה עצמה – בזה אין אומרים "פסיק רישיה", אלא נשאר "אינו מתכוין", ולכן אינו עובר על החסימה בשעת הדישה³⁴.

הערות

31. שבת עה, א וש"נ.
32. שו"ע אדה"ז סשל"ז.
33. שבת קלג, א.
34. הטעם על הנ"ל אפ"ל בכמה אופנים. ומהם: א) כוונת פעולה אחת די שנאמר החידוש שנמשכת על פעולה ב' (באם זהו פסיק רישי') – בהנוגע לעצמה, אבל לא גם בנוגע לענין ג'. וע"ד החילוק דכח וכח כחו. ב) שפעולה תמשיך ע"ע כוונת פעולה אחרת, צ"ל "מציאות חשובה". וע"ד איסורא אחשבי'. ג) צ"ל איזה צד איסור באדם – בכדי לאסור, משא"כ בנדו"ד: שהכוונה פעולתו וענין הפסיק רישי', כולם היתר. – ואין להקשות מהמשנה (מכשירין רפ"ד): השוחה לשתות – המים העולים בפיו ובשפמו בכי יותן "כיון דא"א לו לשתות אם לא שיגעו המים בשפמו כו' כל פסיק רישי' הוי כמתכוון" (רא"ש שם), וכוונתו שעל המים שבפיו נמשכת גם על המים שבשפמו, אף שההכשר לקבלת טומאה אינו בהמים רק בהזרע שיותן המים עליו – כי המים עצמם מכשירים את הזרע לקבל טומאה, וגם בהמים שבפיו נעשה דין זה מקודם, (שנעשו מים מכשירין, אלא שההכשרה בפועל היא כשניתנו על הזרע), וא"כ הפסיק רישי' הוא בענין ההכשרה עצמה – משא"כ בנדו"ד שהדישה והחסימה שני ענינים שונים הם, ואין איסור בהדישה, ורק אשר בשעת הדישה (כשנתכוון לה) אסורה החסימה.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 19 עמודים.