1096
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
(זהו גם הטעם על כך שהיו כאלו שציוו27 שיעשו את ארונם מהשולחן או מהעמוד (שטענדער) עליהם למדו (או נתנו עליהם מזון לעניים) – שכן העץ של השולחן או של העמוד יעיד על לימוד התורה שלהם, משום שנספגה לתוכו על ידי לימודם).
ו. הוראה מכך בעבודתינו:
כל הגילויים דלעתיד תלויים בעבודתינו עתה28. צריכים, איפוא, להשתדל שהתורה הנלמדת תחדור באדם כולו – עד לחלק הדומם שבו. כשם שכללות הבריאה נחלקת לארבעה סוגים, דומם צומח חי ומדבר, כך גם באדם, עולם קטן29, יש ארבעה סוגים אלו: מדבר – ראש (שכל) שבאדם כו', דומם – עקב (מעשה) שבו. התורה צריכה לחדור גם בעקב, כמו שנאמר על אברהם אבינו: "עקב אשר שמע אברהם בקולי" – שגם העקב שלו חש אלקות30.
ועל דרך כמו במתן תורה חדר הקול של עשרת הדברות גם בגשמי, משום שהיה "קול גדול ולא יסף", קול ללא הגבלות – שכן רוחניות וגשמיות הם הפכיים: גשמיות אינה סופגת רוחניות ורוחניות אינה חודרת בגשמיות; דוקא הקול גדול, שהוא למעלה מהגבלות והשתלשלות, ולפניו גשמיות ורוחניות שווים, דוקא הוא יכול לחדור גם בגשמיות31. על דרך זה הוא גם בעבודת האדם: כוח זה, שהתורה שאדם לומד תחדור גם בעקב, אינו מצד השכל שבתורה, שכן אין כל שייכות בין שכל ודומם, אלא שזה מצד האלקות שבתורה, שלגבי אלקות אין כל הגבלות32. וכאשר לימוד התורה חודר בכל האדם עד לעקב שלו, "ערוכה בכל רמ"ח אברים", הרי היא "משתמרת"33, שכן היא מגעת עד
הערות
- 27. קב הישר פמ"ו.
- 28. תניא פל"ז.
- 29. תנחומא פקודי ג. ת"ז תס"ט (ק, א). ועייג"כ אדר"נ פל"א. קה"ר א, ד. זח"א קלד, ב. מו"נ ח"א פע"ב. לקו"ת במדבר ה, סע"א.
- 30. בראשית כו, ה. סה"מ ה'תש"ח ע' 253.
- 31. וזה שגם העשיות והדבורים דהיפך הטוב נמשכים ונקלטים בקורות ביתו הוא לפי שאת זה לעו"ז עשה האלקים, ובדוגמת כללות ענין העבירות שמגיע ופוגם למעלה (ומהא דע"י תשובה על עבירות מגיע למעלה ממקום צדיקים גמורים משמע שגם הפגם מגיע לשם. וראה קו"א ד"ה להבין מ"ש בשער היחודים. ש' הבחירה לאדהמ"צ. ועוד. ואכ"מ).
- 32. וע"ד המבואר בד"ה שובה תרס"ו, דלהיות שהתורה שרש המשכתה מאוא"ס שלפני הצמצום – כמ"ש ויהי קול מעל לרקיע (לרקיע המפסיק) – לכן נמשכת למטה ממש בעולם התחתון כו'.
- 33. עירובין נד, רע"א. הל' ת"ת לאדה"ז פ"ד, ה"ט.
תניא, קונטרס אחרון ג׳ - הטקסט מספריא
לְהָבִין מַה שֶּׁכָּתוּב בְּשַׁעַר הַיִּחוּדִים פֶּרֶק ב׳, דְּעַל־יְדֵי תּוֹרָה שֶׁלֹּא בְכַוָּונָה נִבְרָאִים מַלְאָכִים בְּעוֹלַם הַיְצִירָה, וְשָׁם הֵבִיא מֵהַזֹּהַר פָּרָשַׁת שְׁלַח: ״דְּלֵית קָלָא דְּאִתְאֲבִיד כוּ׳ בַּר קָלָא דְּאוֹרַיְיתָא וּצְלוֹתָא דְּסָלִיק וּבָקַע כוּ׳״. וְהִנֵּה, מִכַּוָּונַת הַתְּפִלָּה נִבְרְאוּ מַלְאָכִים בְּעוֹלַם הַבְּרִיאָה כְּמוֹ מִכַּוָּונַת הַתּוֹרָה, וּבְלֹא כַוָּונָה – נִדְחֵית לְמַטָּה לְגַמְרֵי, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר פָּרָשַׁת פְּקוּדֵי דַּף רמ״ה עַמּוּד ב׳: ״גּוֹ רָקִיעַ תַּתָּאָה כוּ׳ דְּאִקְּרִין צְלוֹתִין פְּסִילָאן כוּ׳״, וְעַיֵּין שָׁם פָּרָשַׁת וַיַּקְהֵל דַּף ר״א עַמּוּד ב׳: ״אִי הִיא מִלָּה כִּדְקָא יָאוּת כוּ׳״.
אַךְ הַהֶפְרֵשׁ בֵּין תּוֹרָה לִתְפִלָּה שֶׁלֹּא בְכַוָּונָה, מוּבָן מֵאֵלָיו, כִּי לִימּוּד הַתּוֹרָה הוּא מֵבִין וְיוֹדֵעַ מַה שֶּׁלּוֹמֵד, דִּבְלָאו הָכֵי לָא מִיקְרֵי לִימּוּד כְּלָל, רַק, שֶׁלּוֹמֵד סְתָם, בְּלֹא כַּוָּונָה לִשְׁמָהּ מֵאַהֲבַת ה׳ שֶׁבְּלִבּוֹ בִּבְחִינַת גִּילּוּי, רַק מֵאַהֲבָה הַמְסוּתֶּרֶת הַטִּבְעִית, אַךְ אֵינוֹ לוֹמֵד שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ מַמָּשׁ לְהִתְגַּדֵּל כוּ׳, דְּהָא לָא סָלִיק לְעֵילָּא מִן שִׁמְשָׁא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּפָרָשַׁת וַיְחִי דַּף רכ״ג עַמּוּד ב׳, וְהַיְינוּ מִשּׁוּם שֶׁמַּחֲשַׁבְתּוֹ וְכַוָּונָתוֹ הֵן מִתְלַבְּשׁוֹת בְּאוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר וְאֵינָן מַנִּיחוֹת אוֹתָן לְסָלְקָא לְעֵילָא.
וְהָכֵי נַמֵי בִּתְפִלָּה שֶׁלֹּא בְכַוָּונָה, שֶׁמְּחַשֵּׁב מַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת (אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁכַּוָּונָתוֹ לַשָּׁמַיִם, לְכָךְ יֵשׁ לָהּ תִּיקּוּן בְּקַל לַחֲזוֹר וְלַעֲלוֹת, כְּשֶׁמִּתְפַּלֵּל בְּכַוָּונָה אֲפִילוּ תְּפִלָּה אַחַת מְלוּקֶּטֶת מִתְּפִלּוֹת כָּל הַשָּׁנָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּ״מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ״ פָּרָשַׁת פְּקוּדֵי).
וּמַה שֶּׁכָּתוּב בְּפָרָשַׁת פְּקוּדֵי: ״גּוֹ רָקִיעַ תַּתָּאָה״, וּבְפָרָשַׁת וַיַּקְהֵל מַשְׁמַע דְּדַוְקָא ״אִי אִיהִי מִלָּא כִּדְקָא יָאוּת סָלְקִין עִמָּהּ״ עַד אֲוִירָא דְּרָקִיעַ דִּלְעֵילָּא כוּ׳ – לֹא קָשֶׁה מִידֵי: דְּרָקִיעַ תַּתָּאָה מֵאִינּוּן רְקִיעִין דְּמִדַּבְּרֵי גּוֹ עָלְמָא שֶׁבְּפָרָשַׁת פְּקוּדֵי – הֵן דְּמַלְכוּת דַּעֲשִׂיָּה, וּדְפָרָשַׁת וַיַּקְהֵל – הֵן דִּ״זְעֵיר אַנְפִּין״ דַּעֲשִׂיָּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר הַשֵּׁמוֹת פֶּרֶק ג׳ גַּבֵּי ״זְעֵיר אַנְפִּין״ דַּעֲשִׂיָּיה, עַיֵּין שָׁם.
וְהָא דְּמַשְׁמַע לִכְאוֹרָה בְּפָרָשַׁת פְּקוּדֵי, דְּגַם תְּפִלָּה פְּסוּלָה עוֹלָה עַד הֵיכָל הָרִאשׁוֹן שֶׁמִּמֶּנּוּ נִדְחֵית לְמַטָּה, וְהוּא בִּ״זְעֵיר אַנְפִּין״ דִּבְרִיאָה – לֹא קָשֶׁה מִידֵי: שֶׁהֲרֵי אֲפִילוּ כָּל הָעֲווֹנוֹת מַמָּשׁ, קַלּוֹת וַחֲמוּרוֹת – עוֹלוֹת לְשָׁם אֲפִילוּ עַד הֵיכָל הַד׳, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב דַּף רנ״ב עַמּוּד א׳, אֶלָּא וַדַּאי, שֶׁאֵין מַהוּת הָעֲלִיּוֹת שָׁווֹת, וְאֵין עֲרוֹךְ וְדִמְיוֹן בֵּינֵיהֶם – אֶלָּא בְּשִׁיתּוּף הַשֵּׁם בִּלְבַד, וְדַי לַמֵּבִין.
וּבָזֶה יוּבַן גַּם כֵּן מַה שֶּׁכָּתוּב שָׁם דַּף רמ״ז, שֶׁבְּהֵיכָל הַב׳ [אולי צריך להיות: אִזְדַּמַּן הַמְמוּנֶּה. ואולי צריך להיות: קַיָּימִין הַלְּבוּשִׁים] מְמוּנֶּה עַל הַלְּבוּשִׁים שֶׁמַּלְבִּישִׁים הַנְּשָׁמָה מִמַּעֲשֵׂה הַמִּצְוֹת, אַף שֶׁהֵן בְּגַן עֵדֶן הַתַּחְתּוֹן דַּעֲשִׂיָּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב שָׁם דַף ר״י.
וְהִנֵּה, תְּפִלָּה פְּסוּלָה עֲדִיפָא מִתּוֹרָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ מַמָּשׁ, שֶׁהִיא תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ, וְהַתְּפִלָּה הִיא גּוֹ רָקִיעַ כוּ׳. אֲבָל תּוֹרָה סְתָם, שֶׁאֵינָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ רַק מֵאַהֲבָה מְסוּתֶּרֶת טִבְעִית, לָא גָרְעָא מֵהֶבֶל פִּיהֶן שֶׁל תִּינוֹקֹת־שֶׁל־בֵּית־רַבָּן, דְּסָלִיק לְעֵילָּא מִפְּנֵי שֶׁהוּא הֶבֶל שֶׁאֵין בּוֹ חֵטְא, וְסָלִיק לְעֵילָּא, אַף אִם הוּא שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ מַמָּשׁ, מִיִּרְאַת הָרְצוּעָה שֶׁבְּיַד הַסּוֹפֵר, וְעַיֵּין שָׁם דַּף רנ״ה עַמּוּד ב׳, שֶׁהַמַּלְאָכִים הֵם מַעֲלִים הַהֶבֶל שֶׁל תִּינוֹקֹת־שֶׁל־בֵּית־רַבָּן עַד אֲצִילוּת:
מצוטט ב־3 עמודים
לקוטי שיחות 1
- כרך לד ‹ שופטים ‹ שיחה א ‹ 102 לקו"ש ח"ד ע' 1096
תורת מנחם 2
- א - שנת ה'שי"ת ‹ בס"ד. שיחת ח"י אלול ה'שי"ת לקו"ש ח"ד ע' 1096
- לב - שנת תשכ"ב - חלק ראשון ‹ בס"ד. שיחת אור ליום ב' דחול המועד סוכות, ח"י תשרי, שמחת בית השואבה, ה'תשכ"ב לקו"ש ח"ד ע' 1096
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.

