1095
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
דרך כמו כדור שניתר לאחור כשנתקל בקיר. אבל כל זה הוא בתנאי, שהקיר או הדבר החוסמו אינם "סופגים" בתוכם את הכדור או את הקול והאור.
אמירת הקב"ה "אנכי הוי' אלקיך" היתה בקול גדול – שום דבר לא היה יכול לעצור בעד הקול, הוא חדר בכל העולם, גם את הדומם; כל דבר ספג לתוכו ונהיה חדור בקול של "אנכי" (כי במתן תורה היה כמו בגילוי דלעתיד19, כשיהיה "ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר", שגילוי כבוד הוי' יחדור ויקלט אפילו בבשר הגשמי), ולכן, על פי טבע, לא היה יכול להיות בת קול. "לא היה לו בת קול" – לא משום חלישות הקול, אלא אדרבה: כיון שהיה "קול גדול" לכן "ולא יסף" – "לא היה לו בת קול".
לא היה בכך נס, כי אם ענין טבעי: כשאין מעצור ודבר המסתיר את הקול, או כשהקול נספג, אין לו בת קול20.
ה. באמת גם עתה הוא כן: כשאדם לומד תורה, קול התורה חודר לא רק בו אלא אפילו בכתלי הבית בו הוא לומד, כפי שאומרים חז"ל21, שלעתיד "קורות ביתו של אדם מעידים בו", משום שעתה הם סופגים לתוכם את דיבוריו ומעשיו, אלא שעתה הם בהעלם (והעלם זה יש לו מקום גם על פי תורה, תורת אמת, שלכן ישנם הבדלי הלכות – לדוגמא בהנוגע לצניעות22 – אם עושים דבר בחדרי חדרים או בגלוי) ולעתיד יזעקו הכתלים והקורות את מה שספגו לתוכם עתה – "אבן מקיר תזעק וכפיס מעץ יעננה"23.
ומעין גילוי זה דלעתיד ישנו גם עתה אצל צדיקים. כפי שמסופר בירושלמי24 על אחד מזקני גליל: "מקלו של ר"מ היתה בידו והיא היתה מלמדתו דעת", ולכאורה, איך יכול מקל ללמד דעת? ועוד דעת כזו שחלק מהתנאים דאז, לא הגיעו לכך25? אלא משום שתורתו של רבי מאיר חדרה גם בדברים הגשמיים, שהיו סביבו בשעת לימודו, כאמור לעיל, ותורתו זו נספגה גם במקל. וכאשר קיבל הזקן את המקל, נתווספה בו דעת בתורה, כי התגלה לפניו מה שהיה בהעלם במקל26.
הערות
- 19. תניא פל"ו.
- 20. וצ"ל שני התנאים דוקא: הענין שבה"קול גדול" השייך אליו – נקלט בו; הענינים שבה"קול גדול" שאינם שייכים אליו (ואעכו"כ – שלא יוקלטו בו) – לא עיכב אותם.
- 21. תענית יא, א וש"נ. זח"ב כח, א. ואף ששם המדובר הוא בנוגע עשיותיו של אדם שהיפך הטוב כו' – הרי מובן מזה במכ"ש בנוגע לתומ"צ, כי מרובה מדה טובה (סוטה יא, א).
- 22. וכיון שעכ"פ בהעלם ישנו – לכן יש ענין בזה ש"לא ראו קורות ביתי קלעי שערי" (יומא מז, א) – דלכאורה איזו ראי' ישנה כאן ומה צניעות שייכת בזה. – ועיין טושו"ע (ובשו"ע אדה"ז) או"ח ר"ס ב.
- 23. חבקוק ב, יא.
- 24. מועד קטן פ"ג, ה"א. נדרים פ"ט, ה"א.
- 25. כאמרו שם: לא מצאו פתח לנדרו.
- 26. הדיוק "מקל" י"ל מפני שהמדובר בנוגע לפס"ד וכלי הדיינים – ה"ה מקל (סנה' ז, ב) – יתר הכלים דחשיב שם אין שייכם כאן, כמובן. ולכן לא קאמר כאן משענת וכיו"ב – ראה מפרשי הירוש'. – וראה סמ"ע חו"מ ס"א, סק"א (ובתירוצו דאפשר רק בסמוכים כן הוא – עדיין אינה מתורצת השמטת הרמב"ם. ובכל אופן הרי ר"מ מוסמך הי'). – ואף דהרמב"ם לא הביא דסנה' הנ"ל עכצ"ל דגריס בש"ס (דלא כהרי"ף והרא"ש והטור אלא) כגרסתנו – כלי הדיינים סתם (ראה ב"ח חו"מ שם), ומפרשם רק מקל ורצועה (ובר"ח בסנה' שם), ואלו הרי הזכירם בריש הל' סנה' (פ"א, ה"א) – ובאותו ענין: ברמב"ם שם "המסבבין" – וכיון שהמסבבין הם השוטרים (רמב"ם הל' גניבה ספ"ח) – לכאורה צ"ל "ומסבבין".
תניא, ליקוטי אמרים ל״ו - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, מוּדַעַת זֹאת מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁתַּכְלִית בְּרִיאַת עוֹלָם הַזֶּה הוּא – שֶׁנִּתְאַוָּה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לִהְיוֹת לוֹ דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים.
וְהִנֵּה, לֹא שַׁיָּיךְ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ בְּחִינַת מַעְלָה וּמַטָּה, כִּי הוּא יִתְבָּרֵךְ מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין בְּשָׁוֶה.
אֶלָּא בֵּיאוּר הָעִנְיָן, כִּי קוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם הָיָה הוּא לְבַדּוֹ יִתְבָּרֵךְ יָחִיד וּמְיוּחָד, וּמְמַלֵּא כָּל הַמָּקוֹם הַזֶּה שֶׁבָּרָא בּוֹ הָעוֹלָם, וְגַם עַתָּה כֵּן הוּא לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ. רַק שֶׁהַשִּׁינּוּי הוּא אֶל הַמְקַבְּלִים חַיּוּתוֹ וְאוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, שֶׁמְּקַבְּלִים עַל יְדֵי לְבוּשִׁים רַבִּים הַמְכַסִּים וּמַסְתִּירִים אוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּדִכְתִיב: ״כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי״, וְכִדְפֵירְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁאֲפִילוּ מַלְאָכִים הַנִּקְרָאִים ״חַיּוֹת״ אֵין רוֹאִין כוּ׳.
וְזֶהוּ עִנְיַן הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת וִירִידָתָם מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה, עַל יְדֵי רִיבּוּי הַלְּבוּשִׁים הַמַּסְתִּירִים הָאוֹר וְהַחַיּוּת שֶׁמִּמֶּנּוּ יִתְבָּרֵךְ, עַד שֶׁנִּבְרָא עוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי וְהַחוּמְרִי מַמָּשׁ, וְהוּא הַתַּחְתּוֹן בַּמַּדְרֵגָה, שֶׁאֵין תַּחְתּוֹן לְמַטָּה מִמֶּנּוּ בְּעִנְיַן הֶסְתֵּר אוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ וְחֹשֶׁךְ כָּפוּל וּמְכוּפָּל, עַד שֶׁהוּא מָלֵא קְלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא, שֶׁהֵן נֶגֶד ה׳ מַמָּשׁ, לוֹמַר: ״אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד״.
וְהִנֵּה, תַּכְלִית הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת וִירִידָתָם מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה – אֵינוֹ בִּשְׁבִיל עוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים, הוֹאִיל וְלָהֶם יְרִידָה מֵאוֹר פָּנָיו יִתְבָּרֵךְ, אֶלָּא הַתַּכְלִית הוּא עוֹלָם הַזֶּה הַתַּחְתּוֹן, שֶׁכָּךְ עָלָה בִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ, לִהְיוֹת נַחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ, כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא וְאִתְהַפֵּךְ חֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא – שֶׁיָּאִיר אוֹר ה׳ אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בִּמְקוֹם הַחֹשֶׁךְ וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא שֶׁל כָּל עוֹלָם הַזֶּה כּוּלּוֹ, בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עֹז וְיִתְרוֹן אוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ, מֵהֶאָרָתוֹ בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים, שֶׁמֵּאִיר שָׁם עַל יְדֵי לְבוּשִׁים וְהֶסְתֵּר פָּנִים, הַמַּסְתִּירִים וּמַעֲלִימִים אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא שֶׁלֹּא יִבָּטְלוּ בִּמְצִיאוּת.
וְלָזֶה נָתַן הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְיִשְׂרָאֵל אֶת הַתּוֹרָה, שֶׁנִּקְרֵאת עוֹז וְכֹחַ, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא נוֹתֵן כֹּחַ בַּצַּדִּיקִים לְקַבֵּל שְׂכָרָם לֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁלֹּא יִתְבַּטְּלוּ בִּמְצִיאוּת מַמָּשׁ בְּאוֹר ה׳ הַנִּגְלֶה לֶעָתִיד בְּלִי שׁוּם לְבוּשׁ, כְּדִכְתִיב: ״וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ [פֵּירוּשׁ, שֶׁלֹּא יִתְכַּסֶּה מִמְּךָ בְּכָנָף וּלְבוּשׁ], וְהָיוּ עֵינֶיךָ רוֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ״, וּכְתִיב: ״כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״לֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם וְגוֹ׳, כִּי ה׳ יִהְיֶה לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם וְגוֹ׳״.
וְנוֹדָע, שֶׁיְּמוֹת הַמָּשִׁיחַ, וּבִפְרָט כְּשֶׁיִּחְיוּ הַמֵּתִים, הֵם תַּכְלִית וּשְׁלֵימוּת בְּרִיאַת עוֹלָם הַזֶּה, שֶׁלְּכָךְ נִבְרָא מִתְּחִילָּתוֹ
הגהה
וְקַבָּלַת שָׂכָר ﬠִיקָּרוֹ בָּאֶלֶף הַשְּׁבִיﬠִי, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּלִקּוּטֵי תּוֹרָה מֵהָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה:
וְגַם כְּבָר הָיָה לְעוֹלָמִים מֵעֵין זֶה, בִּשְׁעַת מַתַּן תּוֹרָה, כְּדִכְתִיב: ״אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה׳ הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ״ – ״הָרְאֵתָ״ מַמָּשׁ, בִּרְאִיָּה חוּשִׁיִּית, כְּדִכְתִיב: ״וְכָל הָעָם רוֹאִים אֶת הַקּוֹלוֹת״ – ״רוֹאִים אֶת הַנִּשְׁמָע״, וּפֵירְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: מִסְתַּכְּלִים לַמִּזְרָח וְשׁוֹמְעִין אֶת הַדִּבּוּר יוֹצֵא אָנֹכִי כוּ׳. וְכֵן לְאַרְבַּע רוּחוֹת וּלְמַעְלָה וּלְמַטָּה, וְכִדְפֵירְשׁוּ בַּתִּיקּוּנִים ״דְּלֵית אֲתַר דְּלָא מַלֵּיל מִינֵּיהּ עִמְּהוֹן כוּ׳״.
וְהַיְינוּ, מִפְּנֵי גִּילּוּי רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ בַּעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, שֶׁהֵן כְּלָלוּת הַתּוֹרָה, שֶׁהִיא פְּנִימִית רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ וְחָכְמָתוֹ, וְאֵין שָׁם הֶסְתֵּר פָּנִים כְּלָל, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי בְאוֹר פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָּנוּ תּוֹרַת חַיִּים״. וְלָכֵן הָיוּ בְּטֵלִים בִּמְצִיאוּת מַמָּשׁ, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה ״שֶׁעַל כָּל דִּבּוּר פָּרְחָה נִשְׁמָתָן כוּ׳, אֶלָּא שֶׁהֶחֱזִירָהּ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לָהֶן בְּטַל שֶׁעָתִיד לְהַחֲיוֹת בּוֹ אֶת הַמֵּתִים״, וְהוּא טַל תּוֹרָה שֶׁנִּקְרָא ״עוֹז״, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה – טַל תּוֹרָה מְחַיֵּיהוּ כוּ׳״.
רַק שֶׁאַחַר כָּךְ גָּרַם הַחֵטְא וְנִתְגַּשְּׁמוּ הֵם וְהָעוֹלָם, עַד עֵת קֵץ הַיָּמִין, שֶׁאָז יִזְדַּכֵּךְ גַּשְׁמִיּוּת הַגּוּף וְהָעוֹלָם, וְיוּכְלוּ לְקַבֵּל גִּילּוּי אוֹר ה׳, שֶׁיָּאִיר לְיִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי הַתּוֹרָה שֶׁנִּקְרֵאת ״עוֹז״. וּמִיִּתְרוֹן הַהֶאָרָה לְיִשְׂרָאֵל – יַגִּיהַּ חשֶׁךְ הָאוּמּוֹת גַּם כֵּן, כְּדִכְתִיב: ״וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר ה׳״, וּכְתִיב: ״וְנִגְלָה כְּבוֹד ה׳, וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּיו וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״לָבוֹא בְּנִקְרֹת הַצּוּרִים וּבִסְעִיפֵי הַסְּלָעִים מִפְּנֵי פַּחַד ה׳ וַהֲדַר גְּאוֹנוֹ וְגוֹ׳״, וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: ״וְהוֹפַע בַּהֲדַר גְּאוֹן עוּזֶּךָ עַל כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל אַרְצֶךָ וְגוֹ׳״:
משנה תורה, הלכות גניבה ח׳ - הטקסט מספריא
מצות עשה לצדק המאזנים והמשקלות והמדות יפה יפה ולדקדק בחשבונן בשת עשייתן שנאמר מאזני צדק וגו'. וכן במדת הקרקע צריך לדקדק בחשבון משיחת הקרקע על פי העיקרים המתבארים בכתבי הגימטריא. שאפילו מלוא אצבע מן הקרקע רואין אותה כאילו היא מליאה כרכום.
ארבע אמות הסמוכין לחריץ מזלזלין במשיחתן והסמוכים לשפת הנהר אין מושחין אותן כלל מפני שהן של בני רשות הרבים.
והמודד את הקרקע ב לא ימוד לאחד בימות החמה ולאחד בימות הגשמים מפני שהחבל מתקצר בימות החמה. לפיכך אם מדד בקנה או בשלשלת של ברזל וכיוצא בהם אין בכך כלום.
אין עושים ג משקלות לא של ברזל ולא של עופרת ולא של שאר מיני מתכות כאלו מפני שמעלין [א] חלודה ומתחסרין. אבל עושין של צחיח סלע ושל זכוכית ושל אבן שוהם וכיוצא בהן.
ד אין עושין את המחק לא של דלעת מפני שהוא מיקל ולא של מתכת מפני שהוא מכביד. אבל עושהו של זית ושל אגוזים ושל שקמה ושל אשכרוע וכיוצא בהן.
ה אין עושין את המחק צדו אחד קצר וצדו אחד עבה. ולא ימחוק מעט מעט מפני שמפחיתו למוכר. ולא ימחוק בבת אחת מפני שמפחיתו ללוקח.
אין טומנין את המשקלות במלח כדי [ב] שיפחתו. ולא ירתיח במדת הלח בעת שמודד. ואפילו היתה המדה קטנה ביותר. שהרי התורה הקפידה על המדות בכל שהוא שנאמר ובמשורה והיא מדה אחת קנה משלשים ושלשה בלוג.
מוכרי עששיות של ברזל וכיוצא בהן צריך להיות חוטי המאזנים שאוחז השוקל בידו תלוי באויר שלשה טפחים וגבוהין מן הארץ שלשה טפחים ואורך קני המאזנים ואורך החוטים שנים עשר טפח.
מאנזים של מוכרי צמר ושל מוכרי זכוכית יהיה אורך החוטים שהן תלויין בו שני טפחים וגבוהין מן הארץ שני טפחים והקנה והחוטין ארכן תשעה טפחים.
מאזנים של חנוני ושל בעל הבית יהיה אורך החוט שהן תלויים בו טפח וגבוהין מן הארץ טפח והקנה והחוטין ארכן ששה טפחים.
החוט שתולין בו הפלס וכן חוט מאזנים של זהב ושל מוכרי ארגמן טוב ארכו שלש אצבעות וגבוהין מן הארץ שלש אצבעות ואורך הפלס ואורך השלשלאות שלו כפי מה שהוא רוצה.
א מנין שחייב המוכר להכריע ללוקח בעת ששוקל לו שנאמר אבן שלמה וצדק יהיה לך אמרה תורה צדק משלך ותן לו.
וכמה בלח אחד למאה וביבש אחד לארבע מאות. כיצד מכר לו [ג] עשר ליטרא לח נותן לו *גירומין אחד מעשרה בליטרא. ואם מכר לו עשרים ליטרין יבש נותן לו גירומיו אחד מעשרים בליטרא. וכן לפי חשבון זה בין רב בין מעט.
במה דברים אמורים ב במקום שנהגו למכור עין בעין. אבל במקום שנהגו להכריע חייב להכריע לו טפח.
היה שוקל לו עשר ליטרים לא יאמר לו שקול אחת אחת והכרע אלא שוקל לו עשרה בבת אחת והכרע אחד לכולן.
ג מקום שנהגו למוד בדקה לא ימוד בגסה. בגסה לא ימוד בדקה. למחוק לא יגדוש ויוסיף בדמים. וכן אם נהגו לגדוש לא ימחוק ויפחות מן הדמים אלא מודד כמנהג המדינה.
בני מדינה שרצו להוסיף על המדות או על המשקלות לא יוסיפו יתר על שתות. שאם היה הקב מכיל חמשה ועשאוהו מכיל ששה הרשות בידן. יתר על ששה לא יעשו.
הסיטון מקנח א תמדותיו אחת לשלשים יום. [ד] ובעל הבית אחת לשנים עשר חדש. והחנוני מקנחן פעמים בשבת. וממחה משקלותיו פעם אחת בשבת ומקנח מאזנים על כל משקל ומשקל כדי שלא יחלידו.
המבקש לשקול שלשה רביעי ליטרא נותן ליטרא בכף מאזנים והבשר ורביע ליטרא בכף שניה שאם אתה אומר נותן חצי ליטרא ורביע ליטרא בכף אחת שמא יפול רביע הליטרא ואין הלוקח רואהו.
חייבין בית דין [ה] להעמיד שוטרים ד בכל מדינה ומדינה ובכל פלך ופלך שיהיו מחזרין על החנויות ומצדקין את המאזנים ואת המדות ופוסקין השערים. וכל מי שנמצא עמו משקל חסר או מדה חסרה או מאזנים מקולקלין יש להם רשות להכותו כפי כחו ולקנסו כפי ראות בית דין לחזק הדבר. וכל מי שמפקיע את השער ומוכר ביוקר מכין אותו וכופין אותו ומוכר כשער השוק.
מצוטט ב־2 עמודים
תורת מנחם 1
- לא - שנת תשכ"א - חלק ראשון ‹ בס"ד. יום ב' דחג השבועות, ה'תשכ"א* לקו"ש ח"ד ע' 1095
מאמרים מלוקטים 1
- חלק ג ‹ בס"ד. יום ב' דחג השבועות, ה'תשכ"א לקו"ש ח"ד ע' 1095
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 17 עמודים.
- אגרות קודש כרך כו ט'תתנב יומא מז, א
- לקוטי שיחות כרך א ויחי שיחה א מאותו ספר יומא מז, א
- לקוטי שיחות כרך ב בהעלותך שיחה א מאותו ספר יומא מז, א
- לקוטי שיחות כרך ד הוספות - שיחות ומכתבים שיחה ה מאותו ספר יומא מז, א
- תורת מנחם שיחת ש"פ שמיני, מבה"ח אייר ה'תשט"ז יומא מז, א
- תורת מנחם שיחת יום ב' דחג השבועות ה'תשי"ז יומא מז, א
- תורת מנחם שיחת יום שמחת תורה, ה'תשי"ט יומא מז, א
- תורת מנחם שיחת י"ט כסלו, ה'תש"כ יומא מז, א
- תורת מנחם שיחת ש"פ תזריע, פרשת החודש, ר"ח ניסן, ה'תשכ"ה יומא מז, א
- תורת מנחם שיחת יום ב' דחג השבועות, ה'תשכ"ג יומא מז, א
- תורת מנחם שיחת יום ה' פ' בלק, י"ב תמוז, ה'תשכ"ג יומא מז, א
- תורת מנחם שיחת חג הפורים, ה'תשכ"ד יומא מז, א
- תורת מנחם שיחת יום ב' פ' ראה, כ"ף מנחם-אב, ה'תשכ"ב יומא מז, א
- תורת מנחם שיחת ש"פ במדבר, מבה"ח וער"ח סיון, ה'תשכ"ט יומא מז, א
- תורת מנחם שיחת יום א', ראש חודש סיון, ה'תשכ"ט יומא מז, א
- תורת מנחם שיחת ש"פ בחוקותי, מבה"ח סיון, ה'תש"ל יומא מז, א
- תורת מנחם שיחת יום ה' פ' בלק, י"ב תמוז, ה'תש"ל יומא מז, א