415

והעולם הזה בפרט, התבטא בלשון "ותשמע", לשון ריחוק.

אך ישעיה, שנבואתו נכללת בנבואת שאר הנביאים – כי למרות שראה את המרכבה, אינה אלא מרכבה דבריאה – התבטא לגבי שמים (אצילות) בלשון "שמעו", לשון של ריחוק, ולגבי ארץ, בלשון "האזינו", לשון של קירוב.

ד. ברם, לפי זה בלתי מובן: לשם מה היה צריך משה רבנו לדבר כלל בדבר בי"ע, וישעיה הנביא – בדבר " אצילות?

נשמה דאצילות – כל מה שהיא רואה הוא אצילות, שכן עולם האצילות אינו נמצא אי שם, עולם האצילות הוא כאן למטה, כפי שמוסבר בלקוטי תורה⁷ שרוחניות אינה בגדר מקום.

היה, איפוא, משה רבנו צריך לדבר רק על אצילות.

כן – ישעיה הנביא, שראה מרכבה ל דבי"ע, למה היה צריך לדבר לשמים?

אך הענין הוא:

כשם של־פי הנגלה מוסבר הטעם ללשונות ההפוכות שבמשה וישעיה בכך שהשמים והארץ הם שני עדים⁸ ומאחר ולפי ההלכה צריכה להיות "עדותם מכוונת", ששני העדים יעידו דבר אחד, השמיעו משה וישעיהו לשונות הפוכות כדי שיחד יהיו בשני העדים – שמים וארץ – שתי הלשונות, של האזנה ושל שמיעה.

– כך גם ברוחניות, יש "להשוות" את אצילות עם בי"ע ("עדותם מכוונת"): אצילות "תומשך" בבי"ע, ובי"ע יעלו לאצילות.

משום כך דיבר משה גם על בי"ע – כדי "להמשיך" אצילות בבי"ע, וישעיה דיבר גם על אצילות, כדי להעלות בי"ע לאצילות.

שכן ענינו של משה – המשכה מלמעלה למטה, והוא הדבר שמשה

המשיך, את התורה למטה, וענינו של ישעיה הנביא – העלאה מלמטה למעלה, משום שנביא שימש מוכיח, וענינה של תוכחה הוא השפעה על הנבראים להתעלות מלמטה למעלה, לפיכך דברו שניהם על שני הענינים – כדי להביא את "התכללות" מעלה ומטה.

ה. ההוראה מן האמור ביחס

"עבודה" היא:

"שמים" – יושבי אהל, ו"ארץ" – בעלי התעסקות.

צריכה, איפוא, להיות "התכללות" שני הסוגים: על יושבי אהל לדעת ש"כל האומר אין לו אלא תורה – אפילו תורה אין לו"⁹, כי דרוש גם קיום המצוות, לפי שהלימוד צריך להיות אך ורק על־מנת לעשות, "תלמוד גדול – שהתלמוד מביא לידי מעשה"¹⁰.