117

מהוה היא תחליף לעבודת פרך בגשמיות.

וכפי שמוסבר ב"תניא"²² הטעם לכך שהגמרא²³ אומרת שהשונה פרקו מאה פעמים לבד נקרא "לא עבדו", והשונה פרקו מאה פעמים ואחת נקרא "עובד אלקים", למרות שאין כאן אלא תוספת פעם אחת – הרי מאחר שפעם זו משנה את הטבע, את ההרגל, "שבימיהם היה הרגילות לשנות כל פרק מאה פעמים", נקרא בזה "עובד אלקים". (וע"י "אחד" זה מגיע הוא ל"יחידה שבנפש". "מאה פעמים" – עשר כחות הכלולות בעשר, "מאה פעמים ואחד" – בחינת "יחידה", שלמעלה היא בחינת הכתר²⁴).

טז. פירוש נוסף בדבר, שלא זו בלבד שגם ע"י עבודה קלה, כשהיא מהוה שינוי בהרגל, מתחלפת בכך עבודת הפרך בגשמיות, והאדם נקרא "עובד אלקים",

אלא אף, יתר על כן, גם כששינוי זה של ההרגל אינו בבחינה פנימית, כלומר – בפנימיותו נשאר האדם בהרגלו הקודם, אלא שהוא כופה עצמו בעל־כרחו – גם אז יש לו המעלה של "עובד אלקים".

הטעם לכך הוא לפי שפנימיות הרצון של יהודי היא – טוב, אלא "שהיצה"ר אונסו", ודי אם כן גם בכפיה בעל־כרחו²⁵.

יז. לפי האמור יובן גם הדבר שאדמו"ר הזקן מביא ב"תניא" את משל הגמרא ב"שוק של חמרים שנשכרים לעשר פרסי בזוזא, ולאחד עשר פרסי בתרי זוזי מפני שהוא יותר מרגילותם".

לכאורה בלתי מובן משום מה צריך הוא להביא בתניא את משל החמרים, והרי די היה בציטוט הגמרא ביחס לחשיבות "השונה פרקו מאה פעמים ואחד"? הכרח, איפוא, לומר שמשל החמרים חשוב לענין של שינוי הרגילות שבו מדובר בתניא.

והדברים יובנו עפ"י הידוע שבמשל תורה מתאימים כל פרטי המשל – לנמשל, שכן המשל השתלשל מהנמשל, וחייבים איפוא להתאים כל הפרטים.

וכן באמור: "חמור" נקרא – הגוף, ואיש ישראל נדרש: "עזב תעזוב עמו"²⁶ אין להסתפק בעבודה השייכת לנשמה בלבדה, כי אם יש "לברר גם את הגוף".

ושני אופנים בדבר:

א) לעשות את הגוף שיחדל להיות חמור, ולהפכו ל"מדבר", "אתהפכא".

– הרי ידוע הסיפור שבשעה שאדמו"ר הזקן עמד לנסוע ממעזריטש הביתה הלך הרב הקדוש הרב המלאך (בנו של המגיד ממעזריטש) ללוותו, והמלאך אמר לעגלון: "יש להצליף בסוסים עד שיחדלו להיות סוסים" –