115

"משולח" ולא הוא, וכו' – לזה אומרים: חישוב כזה הוא לזמנים כתיקונם. בשעת דליקה, ר"ל, אין נערכות אסיפות לדיון על מי מוטל לכבות את השריפה, אלא כל אחד עושה. כל אחד חייב לעשות כפי יכלתו לכבות את השריפה.

יש מי שטוען שהוא עמל ויגע דיו על החינוך הכשר, ומעתה שיעשה אחר – לזה אומרים: אדם לעמל יולד ועליו לעמול תמיד.

כדי להצדיק את יסורי הנשמה שיש לה תמיד משום ירידתה לגוף¹³ – על האדם לעמול תמיד, שכן באותו רגע בו אין הוא עמל – הרי יסורי הנשמה הם לשוא.

וכפי שצריך להיות הדבר בקשר לאדם כשלעצמו כך צריך להיות¹⁴ ביחסו לאחר, ובפרט בענין החינוך: עליו לעמול תמיד בכך.

(משיחת שושן פורים, תשי"ד)

יא. בסוף פרשתנו נאמר שמשה רבנו שאל את הקב"ה: "למה הרעתה לעם הזה?" ועל כך השיבו הקב"ה (בתחלת פ' וארא): אני הוי', וארא גו' בא־ל שדי ושמי הוי' לא נודעתי להם גו' וידעתם כי אני הוי'.

ב"תורה אור"¹⁵ מוסבר שבמתן תורה התגלה שם הוי' (שלא התגלה לאבות), וכדי שיהיה אפשרי גילוי זה – "וידעתם כי אני הוי'" – היה הכרח בהכנה של גלות מצרים, "הרעתה לעם הזה".

והוא מסיק שם שזה גם הטעם לאריכות הגלות האחרון, הכנה לגילויי העתיד.

יב. כל ענין שבתורה הוא אמיתי ונצחי. מכך מובן שקושיא בתורה, גם כשיש עליה תירוץ, משאירה בכל זאת מקום לקושיא.

– כדרך שאמר פעם כ"ק מו"ח אדמו"ר בהתוועדות של חג השבועות ביחס לקושיא המופיעה בתורת החסידות על כך שלא נקבע "שמחת תורה" בחג השבועות – זמן מתן תורתנו, שמאחר שהקושיא נמצאת בתורה – הרי למרות שיש תירוץ עליה, יש עדיין מקום לומר ששמחת תורה יהיה בשבועות –

אף כאן: כיון שהקושיא "למה הרעתה" כתובה בתורה – הרי גם לאחר התירוץ של "וארא גו'" יש עדיין מקום לטענת "למה הרעתה".

יג. אחד הטעמים לכך הוא: אף כי יש צורך בשעבוד הגלות כהכנה לגילויי לעתיד לבוא – בכל זאת אפשרית הרי החלפתו בשעבוד רוחני.

בהתאם לכך שמפורטים ב"תורה אור"¹⁶, פרטי השעבוד של "וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה" מבחינה רוחנית: