106

מתנתא" (=לולא גרם לו נחת־רוח לא היה נותן לו מתנה). מובן, איפוא, שגם המתנה משתנית (אמנם לא באופן יחסי) לפי גודל הנחת רוח שהמקבל גרם לנותן.

אך בירושה אין כל חשיבות למצב היורש ולעבודתו. ירושה באה מאליה גם לקטן ביותר.

אף ברוחניות כך הם הדברים²⁵: "מכירה" ו"מתנה" מסמלים את גילוי האור האלקי שבהתאם לעבודת האדם, כשכל שינוי בעבודת האדם גורם לשינוי במדת הגילוי, ואילו "ירושה" מצויה בכל ישראל (שהרי "בנים אתם להוי' אלקיכם"²⁶, ולכן כל יהודי הוא יורש), היא נעלית מ"כלי" המקבל ואין לה הגבלות.

ט. ע"י מה מגיעים ל"ירשה"? – ע"י עבודה של קבלת־עול ומסירת־נפש לאהבת ישראל. כבר הוסבר לעיל שע"י עבודה שעל־פי טעם ודעת אפשר להשיג אלקות רק במדה מוגבלת, באופן יחסי לגדלות שכלו לפי אפשרותו להשיג, ואילו קבלת־עול היא התמסרות להקב"ה כפי שהוא, בלי גבול.

ולמרות שירושה מצויה בקרב כל ישראל, כאמור לעיל, עלול להיות שהדבר יהא בהעלם (וכאמור לעיל בקשר ל"איזהו שוטה? – זה המאבד כל מ"ה שנותנים לו"), ואילו ע"י קבלת־עול בא הדבר לידי גילוי.

י. במחנה דן עצמו היה שבט אשר – האמצעי, לא בקצוות כי אם אמצעי משובח²⁷, הפנימיות שברגל.

כשם שמחנה דן, באופן כללי, השפיע גם על כל בני ישראל, כנ"ל, כך גם שבט אשר במיוחד השפיע על כל בני ישראל, כאמור לגבי אשר (בפ' ברכה²⁸): "יהיה רצוי אחיו" ורז"ל מפרשים²⁹ שסיפק מזון לשאר בני ישראל בשנת השמיטה.

יא. ברם, יש להבין את הקשר בין השפעת שבט אשר לבין שנת השמיטה.

כן יש להבין: לגבי השמיטה נאמר בתורה "וכי תאמרו מה נאכל גו' וציותי את ברכתי גו'"³⁰, היתה צריכה, איפוא, הברכה להיות בכל השבטים, ומדוע נזקקו הם לשבט אשר?

יב. ענינה של השמיטה (השנה היא שנת שמיטה) מוסבר בכתוב: הצורך בשביתת הארץ מכל המלאכות של חרישה וכו', "בחריש ובקציר תשבות"³¹. המלאכות הקשורות במזון האדם שובתות. לגבי זה נאמר: "וכי תאמרו – מה נאכל" ובאה התשובה: "וצויתי את ברכתי" גו'.

לכאורה בלתי מובן: לשם מה יתור