105
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
אלא קיום הרצון העליון. לא חשוב לדידו אשר יארע לו, לדידו חשוב רק ביצוע הרצון העליון. לפיכך מוכן הוא לכך שהוא עצמו יהיה בסוף ורחוק מן המשכן, ובלבד לקיים את הרצון העליון ע"י קירוב בני ישראל לאלקות.
ג) "מחנה דן", קבלת עול, מהוה קיום ויסוד לכל העבודה, ובכללה – להשגה, כרגל וכיסוד שעליהם עומד כל הבנין והם המחזיקים את הראש.
ז. ההוראה מן האמור ביחס לעבודת ה' – היא:
גם זה שלומד תורה ומקיים מצוות במדה הנעלית ביותר עד כדי כך שהוא עמד בקירוב מקום למשכן ולארון – הרי אם מתכוין הוא לטובתו הוא (אף כשהמדובר בטובתו הרוחנית) וחסרה לו ההתמסרות לעשיית טובה ליהודי אחר – כיון שפגום בו הענין של "ואהבת לרעך כמוך"15, יסוד כל התורה, עלול הוא לאבד את ה"מה" שבנפשו16.
רק זה שמתמסר בחרוף נפש לאהבת ישראל – הוא הבטוח בעצמו שהוא יהיה שלם והוא המחזיר את האבידות הרוחניות ליהודי שני.
ח. המעלה אליה מגיעים ע"י "עבודת" קבלת־עול ומסירת־נפש לאהבת ישראל – כלולה בפ' ברכה, בברכת שבט נפתלי שהיה בסופו של מחנה דן עצמו: "ים ודרום ירשה"17.
המלים "ים ודרום ירשה" מבטאות שלש דרגות, בכיוון של מלמטה למעלה.
"ים": נאמר בגמרא18: "שכינה במערב". פירוש הדברים: למרות שרוח מערבית היא אחת מארבע הרוחות וגם היא מוגבלת בגדר של מקום כשאר הרוחות – יש, בכל זאת, בצד מערב גילוי־יתר של השכינה.
"ודרום": ב"לקוטי תורה"19 נאמר שבדרום שורר תוקף חום השמש. ביחס לשמש נאמר20: "שמש [ומגן] – הוי' [אלקים]", וזו בחינה נעלית יותר מ"ים"21. "ים" מסמל את הכח האלקי כפי שהוא שוכן ומוגדר בגדר זמן ומקום (לכן בא הביטוי: שכינה במערב)22, ואילו ב"דרום" גילוי שמש הוי', "היה הוה ויהיה כאחד"23, הנעלה מבחינת זמן ומקום.
"ירשה": ההבדל בין ירושה לבין מכירה ומתנה הוא:
במכירה צריך הלוקח לתת כסף. לפיכך תלוי גודל ושווי החפץ שהמוכר נותן – בשווי הכסף שנותן הקונה.
גם במתנה, אותה נותן הנותן למקבל חנם, נאמר24: "אי לאו דעביד ליה נייחא לנפשי' – לא הוה יהיב ליה
הערות
- 15. ויקרא יט, יח.
- 16. ראה תניא פל"ב. שבת לא, א.
- 17. דברים לג, כג.
- 18. ב"ב כה, א.
- 19. ראה לקו"ת ר"פ תזריע.
- 20. תהלים פד, יב.
- 21. ראה דעת זקנים מבעלי התוספות דברים לג, כג: ים זה עוה"ז, דרום – עוה"ב.
- 22. ראה תניא פרק מב.
- 23. שער היחוד והאמונה (תניא) פ"ז.
- 24. מגילה כו, ב. גיטין נ, ב. ב"ב קנו, א. (בשינוי לשון).
תניא, ליקוטי אמרים ל״ב - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, עַל יְדֵי קִיּוּם הַדְּבָרִים הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, לִהְיוֹת גּוּפוֹ נִבְזֶה וְנִמְאָס בְּעֵינָיו, רַק שִׂמְחָתוֹ תִּהְיֶה שִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ לְבַדָּהּ, הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ יְשָׁרָה וְקַלָּה לָבֹא לִידֵי קִיּוּם מִצְוַת ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״ לְכָל נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל – לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן.
כִּי מֵאַחַר שֶׁגּוּפוֹ נִמְאָס וּמְתוֹעָב אֶצְלוֹ, וְהַנֶּפֶשׁ וְהָרוּחַ מִי יוֹדֵעַ גְּדוּלָּתָן וּמַעֲלָתָן בְּשָׁרְשָׁן וּמְקוֹרָן בֵּאלֹקִים חַיִּים. בְּשֶׁגַּם שֶׁכּוּלָּן מַתְאִימוֹת, וְאָב אֶחָד לְכוּלָּנָה, וְלָכֵן נִקְרְאוּ כָּל יִשְׂרָאֵל ״אַחִים״ מַמָּשׁ, מִצַּד שׁוֹרֶשׁ נַפְשָׁם בַּה׳ אֶחָד רַק שֶׁהַגּוּפִים מְחוּלָּקִים. וְלָכֵן, הָעוֹשִׂים גּוּפָם עִיקָּר וְנַפְשָׁם טְפֵלָה – אִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת אַהֲבָה וְאַחֲוָה אֲמִיתִּית בֵּינֵיהֶם, אֶלָּא הַתְּלוּיָה בְדָבָר לְבַדָּהּ.
וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הִלֵּל הַזָּקֵן עַל קִיּוּם מִצְוָה זוֹ: ״זֶהוּ כָּל הַתּוֹרָה כוּלָּהּ, וְאִידָךְ פֵּירוּשָׁא הוּא כוּ׳״. כִּי יְסוֹד וְשׁוֹרֶשׁ כָּל הַתּוֹרָה – הוּא לְהַגְבִּיהַּ וּלְהַעֲלוֹת הַנֶּפֶשׁ עַל הַגּוּף מַעְלָה מַּעְלָה עַד עִיקָּרָא וְשָׁרְשָׁא דְּכָל עָלְמִין וְגַם, לְהַמְשִׁיךְ אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן, דְּהַיְינוּ, בִּמְקוֹר נִשְׁמוֹת כָּל יִשְׂרָאֵל, לְמֶהֱוֵי אֶחָד בְּאֶחָד דַּוְקָא, וְלֹא כְּשֶׁיֵּשׁ פֵּירוּד חַס וְשָׁלוֹם בַּנְּשָׁמוֹת, דְּ״קוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא לָא שַׁרְיָא בַּאֲתַר פְּגִים״, וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: ״בָּרְכֵנוּ אָבִינוּ כּוּלָּנוּ כְּאֶחָד בְּאוֹר פָּנֶיךָ״, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר בַּאֲרִיכוּת:
וּמַה שֶּׁכָּתוּב בַּגְּמָרָא, שֶׁמִּי שֶׁרוֹאֶה בַּחֲבֵירוֹ שֶׁחָטָא – מִצְוָה לִשְׂנֹאותוֹ, וְגַם לוֹמַר לְרַבּוֹ שֶׁיִּשְׂנָאֵהוּ. הַיְינוּ – בַּחֲבֵירוֹ בְּתוֹרָה וּמִצְוֹת, וּכְבָר קִיֵּים בּוֹ מִצְוַת ״הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ״ – עַם שֶׁאִתְּךָ בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת, וְאַף־עַל־פִּי־כֵן לֹא שָׁב מֵחֶטְאוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר חֲרֵדִים.
אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ חֲבֵירוֹ וְאֵינוֹ מְקוֹרָב אֶצְלוֹ, הִנֵּה עַל זֶה אָמַר הִלֵּל הַזָּקֵן: ״הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְכוּ׳, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה״. לוֹמַר, שֶׁאַף הָרְחוֹקִים מִתּוֹרַת ה׳ וַעֲבוֹדָתוֹ, וְלָכֵן נִקְרָאִים בְּשֵׁם ״בְּרִיּוֹת״ בְּעָלְמָא – צָרִיךְ לְמָשְׁכָן בְּחַבְלֵי עֲבוֹתוֹת אַהֲבָה, וְכוּלֵּי הַאי וְאוּלַי יוּכַל לְקָרְבָן לְתוֹרָה וַעֲבוֹדַת ה׳; וְהֵן לָא – לֹא הִפְסִיד שְׂכַר מִצְוַת אַהֲבַת רֵיעִים.
וְגַם הַמְקוֹרָבִים אֵלָיו וְהוֹכִיחָם וְלֹא שָׁבוּ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁמִּצְוָה לִשְׂנֹאותָם – מִצְוָה לְאָהֳבָם גַּם כֵּן. וּשְׁתֵּיהֶן הֵן אֱמֶת: שִׂנְאָה – מִצַּד הָרָע שֶׁבָּהֶם, וְאַהֲבָה – מִצַּד בְּחִינַת הַטּוֹב הַגָּנוּז שֶׁבָּהֶם, שֶׁהוּא נִיצוֹץ אֱלֹקוּת שֶׁבְּתוֹכָם הַמְחַיֶּה נַפְשָׁם הָאֱלֹקִית. וְגַם, לְעוֹרֵר רַחֲמִים בְּלִבּוֹ עָלֶיהָ, כִּי הִיא בִּבְחִינַת גָּלוּת בְּתוֹךְ הָרָע מִסִּטְרָא אָחֳרָא הַגּוֹבֵר עָלֶיהָ בָּרְשָׁעִים, וְהָרַחֲמָנוּת – מְבַטֶּלֶת הַשִּׂנְאָה וּמְעוֹרֶרֶת הָאַהֲבָה, כַּנּוֹדָע מִמַּה שֶּׁכָּתוּב: לְ״יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם״.
[וְלֹא אָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם: ״תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים וְגוֹ׳״, אֶלָּא עַל הַמִּינִים וְהָאֶפִּיקוֹרְסִים, שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא רֵישׁ פֶּרֶק ט״ז דְּשַׁבָּת]:
מצוטט בעמוד אחד
כתר שם טוב ספרי הבעל שם טוב 1
- הוספות ‹ קלג לקוטי שיחות ח"א ע' 105
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.