50

יא. הענין האמור משתקף בעבודת השם, כדלהלן:

כשיהודי נדרש להתנזר מתאוות עולם־הזה ותענוגיו ולהתמסר לגמרי ל"אחת שאלתי גו' לחזות בנועם הוי' גו'"⁴⁶ – טוען הוא: הרי קשור אני בגוף ונפש בהמית ובעולם־הזה דוקא – כיצד, אם כן, נדרש אני להתנזר מכל הקשור בתענוגי עולם־הזה ולהתענג בנועם ה' – דבר התלוי בזמן שלעתיד לבוא, בגן־עדן וכו' שרק אז תבוא לידי גילוי בחינת "לחזות בנועם הוי'"?

התשובה על כך היא: כל בן־ישראל ניתן לו הכוח מ"אלקי יצחק", להתבונן ולהסתכל בענין שלעתיד לבוא וגן־עדן, עד להשגת דרגת "ראה ריח וגו'" שכל תענוגי עולם־הזה – אף תענוגי אמת – אינו אלא פסולת תענוגי גן־עדן⁴⁷, ואם כך – כיצד ירשה לעצמו לאבד עיקר התענוג לשם השגת הפסולת בלבד? וביחוד לאור העובדה שעם ביטול העיקר – בטל בסופו של דבר, גם הטפל, וכל־שכן – הפסולת. ומשום כך יש לו לשים כל מעינו בעיקר, והדרך לכך היא כדוגמת העליה לגן־עדן, בחינת "ובזה הנערה באה אל המלך"⁴⁸ – ענין ההתבטלות⁴⁹, דבר הבא לידי ביטוי, לגבי עבודת ה', בקבלת עול.

וזה גם ענינו של יצחק "פחד יצחק" – ביטול וקבלת עול.

יב. בזה מובן גם טעם המנהג⁵⁰ שבעת הקידושין הכלה שותקת. אמנם שתיקה כהודאה דמי^*. אבל, הרי בכל ענין ראוי לבטא בפירוש, ואילו בקידושין מנהג ישראל – שתורה הוא⁵¹ – שהכלה שותקת?

והטעם הוא: קירוב פנימי, קירוב עצם אל עצם, שעל־ידו בא לידי גילוי כח האין־סוף⁵² בדור ישרים יבורך, מתאפשר דוקא על־ידי התבטלות גמורה, ועל־ידי הביטול מתהווה היחוד הפנימי, ובאמצעותו באה העליה עד לדרגת "אשת חיל עטרת בעלה"⁵³.

(משיחת ש"פ תולדות, תשי"ד)

יג. הענין האמור ביצחק, יש לו קשר ישיר לנישואין, על־פי המוזכר לעיל (סעיף ט) שבתקופה שקדמה לנישואיו היה שרוי בגן־עדן כדי להשמר מ"עין הרע". וכדרשת רז"ל בילקוט על הכתוב: "ויצא יצחק לשוח", מהיכן יצא? – מגן־עדן, "וירא והנה גמלים באים ותשא רבקה" גו'.

דוגמת האמור מצויה גם בכל אדם קודם נישואיו, כפי ההוראה של כ"ק מו"ח אדמו"ר, שאין על חתן להמצא ביחידות החל ממספר ימים לפני הנישואין – הוא לא נקב מספר מדויק – משום שמירה. בפרקי דרבי אליעזר (ס"פ ט"ז) כתוב שאין על החתן להמצא בלי ליווי, אלא שמשם משמע שטעם