11

– בא המענה: הכתוב אומר "בכל מאודך"³⁸ – מאוד שלך³⁹, כל עוד הוא קשור בטעם ודעת, אין הוא מסוגל לקלוט אלקות, לזה יש צורך במסירות הנפש דוקא.

כך גם בלימוד תורת החסידות: אף מי שלומד חסידות במדה גדושה ומתנהג במנהגיה הדרכותיה וכשהוא בוחן את הסביב לו הוא מדמה בנפשו שהגיע כבר לפסגה, יש לאמר לו שאין לו להסתפק בשלו, יש הכרח בעבודה של מסירות נפש.

וכדרך המבואר בקונטרס "ומעין"⁴⁰ שאף מי שיש לו כשרון תפיסה טוב וקולט ענין עיוני בנקל – כך שמה שאחר צריך לקליטתו כמה וכמה יגיעות תופס הוא מיד, גם הוא צריך להתיגע, כי במציאותו המוגבלת כמו שהיא אין לו שייכות לאלקות.

יג. זהו הרמז בכך שמיד אחרי ראש־השנה, יום־כפור וחודש תשרי קוראים פרשת נח.

יום כפור – עיצומו של יום מכפר⁴¹, והקב"ה מוחל וסולח על כל העונות. לגבי יום־כפור כתוב שישראל מתיחדים אז עם הקב"ה, "ישראל ומלכא בלחודוהי", כל מציאות האדם היא אלקות. אפשר, איפוא, לכאורה, לחשוב: לשם מה יש צורך במסירות נפש בשעה שכל המציאות היא אלקות? לכן קוראים מיד אחרי חודש תשרי בפרשת נח: "בא אל התיבה", אל שני קוי התשובה מלמטה למעלה ומלמעלה למטה, ואדם מוכרח למסירות נפש, כי ב"מציאות" (אף הגבוהה ביותר) לא נקלטת עצמות האלקות, אלא יש צורך ב"בכל מאדך" דוקא.

יד. לפי זה נבין גם מה שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר שפעם למחרת יום הכפורים נכנס אל אביו הרבי נ"ע ושאל: ועתה מה? והרבי ענה לו: הנה עתה יש להתחיל לחזור בתשובה.

כיון שהרי היתה כבר התשובה של יום הכפורים, והקב"ה סלחן לישראל ומחלן לשבטי ישורון, למה ולשם מה צריכים שוב לחזור בתשובה?

– כך גם מספרת המשנה⁴² על בבא בן בוטא שהקריב כל יום אשם תלוי, פרט למחרת יום הכפורים משום שאז לא שייך ענין של עוון –

אלא, אמיתיות ענין התשובה היא "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה", וכיון שאלקות היא בלי גבול הרי גם עבודה זו של "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה" היא בלי גבול.

כי האורות ה"מקיפים" ש"נמשכים" – נקלטים גם הם בפנימיות ו"נמשכים" אורות מקיפים גבוהים יותר, שלגבם מתקיימת העבודה של "רעותא דלבא" שלמעלה מטעם ודעת.

וזה תוכן המענה: "הנה עתה יש