229
מנחם אב
ב"ה, מוצאי ת"ב, יהפך בקרוב ממש (וכל הצומות) לששון
יום רביעי פ' פנים בפנים3 דבר הוי' עמכם,
שנת ה'תשד"מ. ברוקלין, נ. י.
שלום וברכה!
.. ע"פ מנהג ישראל אשר תורה היא4 לקדש הלבנה דוקא6 במוצאי ט"ב5,
ומפורש הטעם בכ"מ7, כי בשו"ט היא כי ישראל והשכינה עתידין להתחדש כמותה8, וגם כי במנחת ט"ב נולד9 המשיח,
הרי הזמ"ג לחדש ההתעוררות להחלטות טובות בכל עניני תשובה10 והתומ"צ11,
הערות
- 1. ת"ב, יהפך. . לששון ולשמחה : ראה פס"ר פ' על נהרות בבל: אין שמחה בא אלא בתשעה באב לפי שקבעו אבל בזמן הזה ועתיד לפני הקב"ה לעשותו יו"ט כו'. וראה אוה"ת מסעי ע' א'שפד בסופו ואילך. לקו"ש חלק ח"י ע' 314313.
- 2. יהפך. . (וכל הצומות). . ולמועדים טובים : ראה זכרי' ח, יט. רמב"ם סיום הל' תעניות. ובירמי' לא, יב: והפכתי אבלם לששון גו'. ובסליחות לי"ז בתמוז: הפך לנו לששון ולשמחה. וראה טושו"ע או"ח סוף הל' תעניות. הוספות ללק"א ואו"ת להה"מ (הוצאת קה"ת) סי' ח.
- 3. פנים בפנים : ואתחנן ה, ד (שיעור חומש היומי). וראה לקו"ת ר"פ ראה, אוה"ת ואתחנן (כרך ה' ע' ב'א ואילך).
- 4. מנהג ישראל. . תורה היא : ראה תוד"ה נפסל — מנחות כ, ב. מהרי"ל הובא ברמ"א יו"ד סשע"ו ס"ד. מנהגים ישנים מדורה ע' 153. וראה ירושלמי פסחים פ"ד, ה"א.
- 6. דוקא : לבושי שרד או"ח סתקנ"א. וראה גם בהנסמן בכף החיים או"ח סתכ"ו ס"ק כא. שם סתקנ"א ס"ק קיז.
- 5. לקדש. . ט"ב : באה"ט לשו"ע או"ח סתכ"ו וסתקנ"א מהאריז"ל — והוא בפרע"ח במקומו. סי' האריז"ל. שו"ע האריז"ל — א"ר שם. ועוד.
- 7. בכ"מ : כתהאריז"ל שם. באה"ט וא"ר שם. ועוד.
- 8. ישראל. . עתידין להתחדש כמותה : ברכת קידוש לבנה, מסנה' מב, א. רמב"ם הל' ברכות פ"י הט"ז.
- 9. במנחת ט"ב נולד : שער הכוונות במקומו. וראה תענית כט, א (הובא בשו"ע או"ח ר"ס תקנ"ח. רמ"א שם סו"ס תקנ"ז) שבט' לעת ערב הציתו אש בהיכל. ובאיכ"ר (פ"א, נא) צעקה פרתו פעם שני' כו' נולד כו'. — לכאורה כצ"ל גם בבאה"ט וא"ר שם. פרמ"ג (משב"ז) סתקנ"א. ועוד.
- 10. עניני תשובה :להעיר אשר ענין התעניות הוא "לפתוח דרכי התשובה" — רמב"ם הל' תעניות רפ"ה *. וראה צוואת הריב"ש סי' מג (הוצאת קה"ת).
- 11. תשובה והתומ"צ : השייכות ביניהם — ובסדר זה — ראה שערי אורה ע' 76. וראה סה"מ תר"ל ע' שיט. ובכ"מ.
מנחות כ׳ ב - הטקסט מספריא
אַדְּרַבָּה: דָּם הֲוָה לֵיהּ לְרַבּוֹיֵי, שֶׁכֵּן מַתִּיר כְּמוֹתָהּ, נִפְסָל בִּשְׁקִיעַת הַחַמָּה כְּמוֹתָהּ! הָנָךְ נְפִישָׁן.
אָמַר מָר: שׁוֹמֵעַ אֲנִי אֲפִילּוּ עֵצִים וָדָם שֶׁנִּקְרְאוּ קׇרְבָּן. מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאָמַר עֵצִים אִיקְּרוֹ קׇרְבָּן? רַבִּי! לְרַבִּי מִבַּעְיָא בָּעוּ מֶלַח!
דְּתַנְיָא: ״קׇרְבַּן מִנְחָה״ – מְלַמֵּד שֶׁמִּתְנַדְּבִין עֵצִים, וְכַמָּה? שְׁנֵי גְּזִרִין, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וְהַגּוֹרָלוֹת הִפַּלְנוּ עַל קֻרְבַּן הָעֵצִים״, רַבִּי אָמַר: עֵצִים קׇרְבַּן מִנְחָה הֵן, וּטְעוּנִין מֶלַח, וּטְעוּנִין הַגָּשָׁה.
וְאָמַר רָבָא: לְדִבְרֵי רַבִּי, עֵצִים טְעוּנִין קְמִיצָה. וְאָמַר רַב פָּפָּא: לְדִבְרֵי רַבִּי, עֵצִים צְרִיכִין עֵצִים.
סְמִי מִיכָּן עֵצִים, וְאֶלָּא קְרָא לְמַעוֹטֵי מַאי? אִי לְמַעוֹטֵי דָּם – מֵ״עַל מִנְחָתֶךָ״ נָפְקָא!
The Gemara rejects this proof: On the contrary, blood should be included in the requirement to have salt applied, since it renders the offering permitted to be sacrificed and eaten, as is so with regard to the handful, which renders the remainder of the meal offering permitted to be eaten. In addition, blood becomes invalid at sunset and can no longer be sprinkled on the altar, as is the halakha with regard to the handful of a meal offering, whereas the limbs of the burnt offering may be sacrificed at any point during the night. The Gemara responds: These characteristics shared by the meal offering and the limbs of the burnt offering are more than those shared by the blood and the meal offering.
§ The Gemara continues discussing the baraita: The Master said above: Had the verse stated only: And every offering you shall season with salt, I would derive that this applies to even the wood and the blood, which are also termed: An offering. Therefore, the verse states “and every meal offering of yours” (Leviticus 2:13), to teach that just as the meal offering is unique in that other items come as a requirement for it, so too, anything that is unique in that other items come as a requirement for it requires the application of salt. Therefore, the wood and the blood do not require salting, as in their case no other item is needed. The Gemara asks: Whom did you hear who says that the wood is termed an offering? It is Rabbi Yehuda HaNasi. But according to Rabbi Yehuda HaNasi, doesn’t the wood in fact require salting?
This is as it is taught in a baraita: The verse states: “And when one brings a meal offering [korban minḥa]” (Leviticus 2:1). The superfluous word korban teaches that one can voluntarily give wood as an offering for the altar. And how much wood must one bring if he does not specify an amount? Two logs. And the support for the fact that wood can be brought as a voluntary offering is from a verse, as the verse states: “And we cast lots for the wood offering” (Nehemiah 10:35). Rabbi Yehuda HaNasi says: This voluntary donation of wood is an offering like a meal offering, and therefore it requires salt and requires bringing to the corner of the altar, like a meal offering.
And Rava says: According to the statement of Rabbi Yehuda HaNasi, wood donated in this manner requires the removal of a handful, just as in the case of a meal offering, a portion of the wood must be removed and sacrificed separately. And Rav Pappa says that according to the statement of Rabbi Yehuda HaNasi, since it is an offering for the altar, the wood that is brought as an offering needs to be placed on other wood to burn, like any other offering that is burned on wood on the altar. Apparently, this means that Rabbi Yehuda HaNasi, who holds that the wood is termed an offering, also holds that it requires the application of salt, in contrast to the ruling in the baraita.
The Gemara responds: Remove wood from the baraita here, as it is not excluded by the term “and every meal offering of yours.” The Gemara asks: But then, the phrase in the verse “and every meal offering of yours” is to exclude what? If it serves to exclude blood, this is derived from the continuation of the verse, which states: “From your meal offering,” as explained in the continuation of the baraita.
שולחן ערוך, אורח חיים תכ״ו - הטקסט מספריא
הָרוֹאֶה לְבָנָה בְּחִדּוּשָׁהּ מְבָרֵךְ: אֲשֶׁר בְּמַאֲמָרוֹ בָּרָא שְׁחָקִים. וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם. חֹק וּזְמַן נָתַן לָהֶם שֶׁלֹא יְשַׁנּוּ אֶת תַּפְקִידָם. הַגָּה: וְאֵין לְקַדֵּשׁ הַחֹדֶשׁ אֶלָּא בַּלַּיְלָה בְּעֵת שֶׁהַלְּבָנָה זוֹרַחַת וְנֶהֱנִין מֵאוֹרָהּ (אָגוּר).
אֵין מְבָרְכִין עַל הַיָּרֵחַ אֶלָּא בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת כְּשֶׁהוּא מְבֻשָּׂם וּבְגָדָיו נָאִים. הַגָּה: וְדַוְקָא אִם לֵיל מוֹצָאֵי שַׁבָּת הוּא קֹדֶם י' בַּחֹדֶשׁ, אָז מַמְתִּינִין עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת. אֲבָל אִם הוּא אַחַר כָּךְ, אֵין מַמְתִּינִין עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת שֶׁמָּא יִהְיוּ ב' לֵילוֹת אוֹ ג' אוֹ ד' עֲנָנִים וְלֹא יִרְאוּ הַלְּבָנָה וְיַעֲבֹר הַזְּמַן. וּכְשֶׁמְּקַדְּשִׁין אוֹתָהּ בַּחֹל יֵשׁ לִלְבֹּשׁ בְּגָדִים נָאִים, (ת"ה סִימָן ל"ה). אֵין מְקַדְּשִׁין הַלְּבָנָה קֹדֶם תִּשְׁעָה בְּאָב וְלֹא קֹדֶם יוֹם הַכִּפּוּרִים, (מַהֲרִי"ל). וּבְמוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים מְקַדְּשִׁין אוֹתָהּ, דְּאָז שׁוֹרִין בְּשִׂמְחָה אֲבָל לֹא בְּמוֹצָאֵי תִּשְׁעָה בְּאָב אוֹ שְׁאָר תַּעֲנִית, (דִּבְרֵי עַצְמוֹ). וְאֵין מְקַדְּשִׁין אוֹתָהּ בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת שֶׁחָל בּוֹ יוֹם טוֹב. (מַהֲרִי"ל הִלְכוֹת יוֹם טוֹב). וִתוֹלֶה עֵינָיו וּמְיַשֵּׁר רַגְלָיו וּמְבָרֵךְ מְעֻמָּד (טוּר) וְאוֹמֵר שָׁלֹשׁ פְּעָמִים: סִימָן טוֹב תִּהְיֶה לְכָל יִשְׂרָאֵל בָּרוּךְ יוֹצְרֵךְ וְכו'. הַגָּה: וְרוֹקֵד ג' פְּעָמִים כְּנֶגְדָּהּ וְאוֹמֵר: כְּשֵׁם שֶׁאֲנִי רוֹקֵד כו' וְאוֹמֵר: תִּפֹּל עֲלֵיהֶם וְגו' וּלְמַפְרֵעַ: כָּאָבֶן יִדְמוּ כו' ג' פְּעָמִים, וְיֹאמַר לַחֲבֵרוֹ ג' פְּעָמִים: שָׁלוֹם עָלֶיךְ, (הג"ה הַחֲדָשׁוֹת) וּמֵשִׁיב הָוֵי כְּשׁוֹאֵל (טוּר). וְנוֹהֲגִין לוֹמַר: דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל חַי וְקַיָּם, שֶׁמַּלְכוּתוֹ נִמְשָׁל לַלְּבָנָה וְעָתִיד לְהִתְחַדֵּשׁ כְּמוֹתָהּ וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל תַּחֲזֹר לְהִתְדַּבֵּק בְּבַעֲלָהּ שֶׁהוּא הָקָּבָּ"ה, דֻּגְמַת הַלְּבָנָה הַמִּתְחֲדֶשֶׁת עִם הַחַמָּה שֶׁנֶּאֱמַר: שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן ה' (תְּהִלִּים פד, יב) וּלְכָךְ עוֹשִׂין שְׂמָחוֹת וְרִקּוּדִין בְּקִדּוּשׁ הַחֹדֶשׁ דֻּגְמַת שִׂמְחַת נִשּׂוּאִין. (בְּחַיֵּי פָּרָשַׁת וַיֵּשֶׁב וְדִבְרֵי עַצְמוֹ).
עַד אֵימָתַי מְבָרְכִין עָלֶיהָ, עַד י"ו מִיּוֹם הַמּוֹלָד, וְלֹא י"ו בִּכְלָל. וְאֵין לְקַדֵּשׁ אֶלָּא עַד חֲצִי כ"ט י"ב תשצ"ג מִן הַמּוֹלָד, (תְּשׁוּבַת מַהֲרִי"ל).
אֵין מְבָרְכִין עָלֶיהָ עַד שֶׁיַּעַבְרוּ שִׁבְעַת יָמִים עָלֶיהָ. הַגָּה: וְאֵין מְקַדְּשִׁין הַלְּבָנָה תַּחַת הַגַּג (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי הַחֲדָשׁוֹת).
משנה תורה, הלכות ברכות י׳:ט״ז - הטקסט מספריא
הרואה קשת בענן מברך ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו הרואה לבנה בחדושה מברך ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם אשר במאמרו ברא שחקים וברוח פיו כל צבאם חק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם ששים ושמחים לעשות רצון קוניהם פועלי אמת ופעולתם צדק וללבנה אמר שתתחדש עטרה תפארת לעמוסי בטן שהם עתידין להתחדש כמותה ולפאר ליוצאם על כבוד מלכותו ועל כל מה שברא ברוך אתה יי' מחדש החדשים.
שולחן ערוך, אורח חיים תקנ״ח - הטקסט מספריא
בְּתִשְׁעָה בְּאָב לְעֵת עֶרֶב הִצִּיתוּ אֵשׁ בַּהֵיכָל וְנִשְׂרַף עַד שְׁקִיעַת הַחַמָּה בְּיוֹם עֲשִׂירִי, וּמִפְּנֵי כָּךְ מִנְהָג כָּשֵׁר שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל בָּשָׂר וְשֶׁלֹּא לִשְׁתּוֹת יַיִן בְּלֵיל עֲשִׂירִי וְיוֹם עֲשִׂירִי. הַגָּה: וְיֵשׁ מַחְמִירִין עַד חֲצוֹת הַיּוֹם וְלֹא יוֹתֵר (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי); אִם חָל תִּשְׁעָה בְּאָב בְּשַׁבָּת וְנִדְחָה לְיוֹם א', מֻתָּר לֶאֱכֹל בָּשָׂר וְיַיִן יוֹם ב', אֲבָל בַּלַּיְלָה אָסוּר מִפְּנֵי אֲבֵלוּת שֶׁל יוֹם (מַהֲרִי"ל).
משנה תורה, הלכות תעניות ה׳ - הטקסט מספריא
יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות. שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר והתודו את עונם ואת עון אבותם וגו'.
ואלו הן יום שלישי בתשרי שבו נהרג גדליה בן אחיקם ונכבת גחלת ישראל הנשארת וסיבב להתם גלותן. ועשירי בטבת שבו סמך מלך בבל נבוכדנאצר הרשע על ירושלים והביאה במצור ובמצוק. וי"ז בתמוז חמשה דברים אירעו בו. נשתברו הלוחות. ובטל התמיד מבית ראשון. והובקעה ירושלים בחורבן שני. ושרף אפוסטומוס הרשע את התורה. והעמיד צלם בהיכל.
ותשעה באב חמשה דברים אירעו בו. נגזר על ישראל במדבר שלא יכנסו לארץ. וחרב הבית בראשונה ובשנייה. ונלכדה עיר גדולה וביתר שמה והיו בה אלפים ורבבות מישראל והיה להם מלך גדול ודמו כל ישראל וגדולי החכמים שהוא מלך המשיח. ונפל ביד הרומיים ונהרגו כולם והיתה צרה גדולה כמו חורבן בית המקדש. ובו ביום המוכן לפורענות חרש טורנוסרופוס הרשע את ההיכל ואת סביביו לקיים מה שנאמר ציון שדה תחרש.
וארבעה ימי הצומות האלו הרי הן מפורשין בקבלה צום הרביעי וצום החמישי וגו'. צום הרביעי זה שבעה עשר בתמוז שהוא בחדש הרביעי. וצום החמישי זה תשעה באב שהוא בחדש החמישי. וצום השביעי זה שלשה בתשרי שהוא בחדש השביעי. וצום העשירי זה עשרה בטבת שהוא בחדש העשירי.
ונהגו כל ישראל בזמנים אלו להתענות. ובי"ג באדר[1] זכר לתענית שהתענו בימי המן שנאמר דברי הצומות וזעקתם. ואם חל י"ג באדר להיות בשבת מקדימין ומתענין בחמישי שהוא י"א. אבל אחד מארבעה ימי הצומות שחל להיות בשבת דוחין אותו לאחר השבת. חל להיות בערב שבת מתענין בערב שבת. ובכל הצומות האלו אין מתריעין ולא מתפללין בהן תפלת נעילה. אבל קורין בתורה שחרית ומנחה בויחל משה. ובכולן אוכלים ושותין בלילה חוץ מתשעה באב.
משיכנס אב ממעטין בשמחה. ושבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסור לספר ולכבס וללבוש כלי מגוהץ אפילו כלי פשתן עד שיעבור התענית. ואפילו לכבס ולהניח לאחר התענית אסור. וכבר נהגו ישראל שלא לאכול בשר בשבת זו ולא יכנסו למרחץ עד שיעבור התענית. ויש מקומות שנהגו לבטל השחיטה מראש החדש עד התענית.
תשעה באב לילו כיומו לכל דבר. ואין אוכלין אלא מבעוד יום. ובין השמשות שלו אסור כיום הכפורים. ולא יאכל בשר ולא ישתה יין בסעודה המפסיק בה. אבל שותה הוא יין מגתו שיש לו שלשה ימים או פחות. ואוכל בשר מליח שיש לו שלשה ימים או יתר. ולא יאכל שני תבשילין.
בד"א שאכל ערב תשעה באב אחר חצות. אבל אם סעד קודם חצות אף על פי שהוא מפסיק בה אוכל כל מה שירצה. וערב תשעה באב שחל להיות בשבת אוכל ושותה כל צרכו ומעלה על שלחנו אפילו כסעודת שלמה. וכן תשעה באב עצמו שחל להיות בשבת אינו מחסר כלום.
זו היא מדת כל העם שאינן יכולין לסבול יותר מדאי. אבל חסידים הראשונים כך היתה מדתן. ערב תשעה באב היו מביאין לו לאדם לבדו פת חרבה במלח ושורה במים ויושב בין תנור וכירים ואוכלה ושותה עליה קיתון של מים בדאגה ובשממון ובכיה כמי שמתו מוטל לפניו. כזה ראוי לחכמים לעשות או קרוב מזה. ומימינו לא אכלנו ערב תשעה באב תבשיל אפילו של עדשים אא"כ היה בשבת.
עוברות ומניקות מתענות ומשלימות בתשעה באב. ואסור ברחיצה בין בחמין בין בצונן ואפילו להושיט אצבעו במים. ואסור בסיכה של תענוג ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה כיום הכפורים. ומקום שנהגו לעשות בו מלאכה עושין. ומקום שנהגו שלא לעשות אין עושין. ובכל מקום תלמידי חכמים בטלין. ואמרו חכמים שהעושה בו מלאכה אינו רואה סימן ברכה לעולם.
תלמידי חכמים אין נותנין זה לזה שלום בתשעה באב. אלא יושבים דוים ונאנחים כאבלים. ואם נתן להם עם הארץ שלום מחזירים לו בשפה רפה וכובד ראש. ואסור לקרות בתשעה באב בתורה או בנביאים או בכתובים ובמשנה ובהלכות ובגמרא ובהגדות. ואינו קורא אלא באיוב ובקינות ובדברים הרעים שבירמיהו. ותינוקות של בית רבן בטלין בו. ומקצת החכמים נוהגין שלא להניח בו תפילין של ראש.
משחרב בית המקדש תקנו חכמים שהיו באותו הדור שאין בונין לעולם בנין מסוייד ומכוייר כבנין המלכים.אלא טח ביתו בטיט וסד בסיד ומשייר מקום אמה על אמה כנגד הפתח בלא סיד. והלוקח חצר מסויידת ומכויירת הרי זו בחזקתה ואין מחייבים אותו לקלוף הכתלים.
וכן התקינו שהעורך שלחן לעשות סעודה לאורחים מחסר ממנו מעט ומניח מקום פנוי בלא קערה מן הקערות הראויות לתת שם. וכשהאשה עושה תכשיטי הכסף והזהב משיירת מין ממיני התכשיט שנוהגת בהן כדי שלא יהיה תכשיט שלם. וכשהחתן נושא אשה לוקח אפר מקלה ונותן בראשו מקום הנחת התפילין. וכל אלו הדברים כדי לזכור ירושלים שנאמר אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי.
וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר. וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר אסור לשמוח בהן ואסור לשומען מפני החורבן. ואפילו שירה בפה על היין אסורה שנאמר בשיר לא ישתו יין. וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תושבחות או שיר של הודאות לאל וכיוצא בהן על היין.
ואחר כך גזרו על עטרות חתנים שלא להניחם כלל. ושלא יניח החתן בראשו שום כליל שנאמר הסר המצנפת והרם העטרה. וכן גזרו על עטרות כלות אם היה של כסף או זהב אבל של גדיל מותר לכלה.
מי שראה ערי יהודה בחורבנם אומר ערי קדשך היו מדבר וקורע. ראה ירושלים בחורבנה אומר ירושלים מדבר וגו'. בית המקדש בחורבנו אומר בית קדשנו ותפארתנו וגו' וקורע. ומהיכן חייב לקרוע מן הצופים. וכשיגיע למקדש קורע קרע אחר. ואם פגע במקדש תחלה כשיבא מדרך המדבר קורע על המקדש ומוסיף על ירושלים.
כל הקרעים האלו כולם קורע בידו מעומד וקורע כל כסות שעליו עד שיגלה את לבו. ואינו מאחה קרעים אלו לעולם. אבל רשאי הוא לשללן למללן ללקטן ולתופרן כמין סולמות.
היה הולך ובא לירושלים הולך ובא תוך שלשים יום אינו קורע קרע אחר. ואם לאחר שלשים יום חוזר וקורע.
כל הצומות האלו עתידים ליבטל לימות המשיח. ולא עוד אלא שהם עתידים להיות יום טוב וימי ששון ושמחה שנאמר כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו:סליק הלכות תעניות
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.