121
משיחות ש"פ בהר, ט"ו אייר ול"ג בעומר ה'תשמ"ו
א. ס'איז אַ מנהג ישראל (תורה היא1) משנים קדמוניות אַז בל"ג בעומר — יום ההילולא דרשב"י2 ויום שמחתו דרשב"י3 — פאַרנעמט מען זיך במיוחד (ספּעציעל) מיט אידישע קינדער, אינגעלעך און מיידעלעך, מ'נעמט זיי אַרויס אין פעלד4, אָדער אויף אַ תהלוכה, אָדער מ'מאַכט פאַר זיי אַ מסיבה וכיו"ב, לכבוד יום שמחתו של רשב"י5.
דעריבער איז כדאי מעורר זיין, ואין
הערות
- 1. ראה תוד"ה נפסל — מנחות כ, ב. ובכ"מ.
- 2. פע"ח שער ספה"ע פ"ז. סה"מ תקס"ד ע' קא. סידור שער הל"ג בעומר. מאמרי אדהאמ"צ ויקרא ח"ב ע' תרסו. וש"נ. דרושי חסידות דל"ג בעומר. שו"ת דברי נחמי' חאו"ח סל"ד ס"ז. ועוד.
- 3. ראה פע"ח שם. מ"ח מס' אייר וסיון פ"א מ"וז. וראה לקו"ש חי"ז ע' 505 בהערה. וש"נ.
- 4. ראה לקו"ד ח"ג תקכג, א (ו"היום יום" שבהערה הבאה) ע"ד המנהג הקדום (שקבע אדהאמ"צ בשנת תקע"ד מחדש) לחוג את חג ל"ג בעומר על פני השדה מחוץ לעיר, ושם תקיט, א — ע"ד מנהג הצ"צ בזה. — אבל שם לא נזכר ע"ד תינוקות.
- 5. ידוע המנהג שתינוקות מורים בקשת בל"ג בעומר (ראה בני יששכר מאמר חודש אייר מ"ג פ"ד. ספרים שהובאו בספר "בין פסח לשבועות" (אה"ק, תשד"מ) פי"ח סל"ד). וראה בארוכה שיחת ל"ג בעומר תשי"א, ושם נתבאר השייכות לתינוקות דוקא, כי ביום זה תלמידי רבי עקיבא (שלא נהגו כבוד זל"ז — יבמות סב, ב) פסקו מלמות (טושו"ע או"ח סתצ"ג ס"ב. שו"ע אדה"ז שם ס"ה), ולכן הוא יום שמחה וזכרון לתלמידים (ותלמידות) במיוחד, ולימוד להם ונתינת כח — בהנהגת כבוד אחד לחבירו. ועוד יש לומר: אצל תינוקות של בית רבן "תורתם אומנתם" (שהרי אין אצלם דאגות הפרנסה וכו') בדוגמת רשב"י כביכול (שבת יא, א) . וכן יש לתינוקות (בפרט בדורנו זה, עקבתא דמשיחא) שייכות עם פנימיות התורה (ענינו דרשב"י) — כדברי הרשב"י "כד יהא קריב ליומי משיחא אפילו רביי דעלמא זמינין לאשכחא טמירין דחכמתא" (זח"א קיח, א. ועיי"ש קיז, א). וראה זח"א צב, סע"ב (וראה זח"ג קעא, א. אוה"ח לזח"א יא, א. ולזח"ב לח, א. קדושת לוי פ' חיי שרה ד"ה ובה אדע) שכן הי' בדורו של הרשב"י שינוקי גילו סתרי תורה (וראה גם (בכללות מעלת תינוקות שבדור רשב"י) — זח"ג קפז, א. רו, א). ולהעיר גם מריש (הקדמה ל)ספר הזהר: "בראשית רבי שמעון פתח הנצנים נראו בארץ (שה"ש ב, יב) כו' מאן מקיים עלמא כו' קל ינוקי דלעאן באורייתא ובגין אינון רביין דעלמא עלמא אשתזיב". וראה גם מכות (יז, ב) דילידא אימי' כר' שמעון תיליד (כל שאמו יולדת תבקש רחמים יהי רצון שיהא כר' שמעון — רש"י). ועוד יש לומר: ע"ד "בנינו עורבים אותנו" במתן תורה (כדלקמן בפנים) דנגלה דתורה (בחגה"ש), כן י"ל בנוגע לל"ג בעומר שהוא מתן תורה דפנימיות התורה (סד"ה וספרתם תרס"ו — המשך תרס"ו ע' ריט. סה"מ תש"ד ס"ע 211). וראה גם "היום יום" דיום זה (ל"ג בעומר): "אצל אדמו"ר האמצעי הי' ל"ג בעומר מיו"ט המצויינים. מען פלעגט אַרויסגעהן אויפן פעלד (וראה שיחת ל"ג בעומר ה'שי"ת). . מען האָט דעמולט געזען אַ סך מופתים. דאָס רוב מופתים איז געווען בנוגע צו קינדער כו'" (ולהעיר משהש"ר פ"א, ד. זח"ב קסט, ב — שרשב"י פקד עקרות).
- . ויש לקשר זה עם פרשת השבוע (פ' בהר) — "כי תבואו אל הארץ גו' ושבתה הארץ שבת לה' שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך גו'": הסדר הוא שמיד כשיבוא אל הארץ — "ושבתה הארץ", ורק אח"כ "שש שנים תזרע גו'", כמבואר בדרושי חסידות (ד"ה ושבתה תקס"ד. תרס"ב. במאמרי אדהאמ"צ ויקרא ח"ב. ועוד), שמיד בתחלת העבודה נעוץ סוף וגמר הכוונה — "ושבתה הארץ". וכמו שהוא ב"עולם" ו"שנה" — כן הוא ב"נפש" בתינוקות של בית רבן, שסדר עבודתם הוא, שבתחלת חייהם עוסקים הם רק בתורה (בלי שום טרדות הפרנסה "שש שנים תזרע גו'"), שזהו דרגת שבת (ת"ח איקרי שבת — זח"ג כט, א. ועוד), בדוגמת דרגת רשב"י (תורתו אומנתו) דקארי לי' שבת (זח"ג קמד, ב), ואח"כ כשיגדלו הילדים — יורדים הם לדרגת העבודה בעולם, "שש שנים תזרע שדך גו'".
מנחות כ׳ ב - הטקסט מספריא
אַדְּרַבָּה: דָּם הֲוָה לֵיהּ לְרַבּוֹיֵי, שֶׁכֵּן מַתִּיר כְּמוֹתָהּ, נִפְסָל בִּשְׁקִיעַת הַחַמָּה כְּמוֹתָהּ! הָנָךְ נְפִישָׁן.
אָמַר מָר: שׁוֹמֵעַ אֲנִי אֲפִילּוּ עֵצִים וָדָם שֶׁנִּקְרְאוּ קׇרְבָּן. מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאָמַר עֵצִים אִיקְּרוֹ קׇרְבָּן? רַבִּי! לְרַבִּי מִבַּעְיָא בָּעוּ מֶלַח!
דְּתַנְיָא: ״קׇרְבַּן מִנְחָה״ – מְלַמֵּד שֶׁמִּתְנַדְּבִין עֵצִים, וְכַמָּה? שְׁנֵי גְּזִרִין, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וְהַגּוֹרָלוֹת הִפַּלְנוּ עַל קֻרְבַּן הָעֵצִים״, רַבִּי אָמַר: עֵצִים קׇרְבַּן מִנְחָה הֵן, וּטְעוּנִין מֶלַח, וּטְעוּנִין הַגָּשָׁה.
וְאָמַר רָבָא: לְדִבְרֵי רַבִּי, עֵצִים טְעוּנִין קְמִיצָה. וְאָמַר רַב פָּפָּא: לְדִבְרֵי רַבִּי, עֵצִים צְרִיכִין עֵצִים.
סְמִי מִיכָּן עֵצִים, וְאֶלָּא קְרָא לְמַעוֹטֵי מַאי? אִי לְמַעוֹטֵי דָּם – מֵ״עַל מִנְחָתֶךָ״ נָפְקָא!
The Gemara rejects this proof: On the contrary, blood should be included in the requirement to have salt applied, since it renders the offering permitted to be sacrificed and eaten, as is so with regard to the handful, which renders the remainder of the meal offering permitted to be eaten. In addition, blood becomes invalid at sunset and can no longer be sprinkled on the altar, as is the halakha with regard to the handful of a meal offering, whereas the limbs of the burnt offering may be sacrificed at any point during the night. The Gemara responds: These characteristics shared by the meal offering and the limbs of the burnt offering are more than those shared by the blood and the meal offering.
§ The Gemara continues discussing the baraita: The Master said above: Had the verse stated only: And every offering you shall season with salt, I would derive that this applies to even the wood and the blood, which are also termed: An offering. Therefore, the verse states “and every meal offering of yours” (Leviticus 2:13), to teach that just as the meal offering is unique in that other items come as a requirement for it, so too, anything that is unique in that other items come as a requirement for it requires the application of salt. Therefore, the wood and the blood do not require salting, as in their case no other item is needed. The Gemara asks: Whom did you hear who says that the wood is termed an offering? It is Rabbi Yehuda HaNasi. But according to Rabbi Yehuda HaNasi, doesn’t the wood in fact require salting?
This is as it is taught in a baraita: The verse states: “And when one brings a meal offering [korban minḥa]” (Leviticus 2:1). The superfluous word korban teaches that one can voluntarily give wood as an offering for the altar. And how much wood must one bring if he does not specify an amount? Two logs. And the support for the fact that wood can be brought as a voluntary offering is from a verse, as the verse states: “And we cast lots for the wood offering” (Nehemiah 10:35). Rabbi Yehuda HaNasi says: This voluntary donation of wood is an offering like a meal offering, and therefore it requires salt and requires bringing to the corner of the altar, like a meal offering.
And Rava says: According to the statement of Rabbi Yehuda HaNasi, wood donated in this manner requires the removal of a handful, just as in the case of a meal offering, a portion of the wood must be removed and sacrificed separately. And Rav Pappa says that according to the statement of Rabbi Yehuda HaNasi, since it is an offering for the altar, the wood that is brought as an offering needs to be placed on other wood to burn, like any other offering that is burned on wood on the altar. Apparently, this means that Rabbi Yehuda HaNasi, who holds that the wood is termed an offering, also holds that it requires the application of salt, in contrast to the ruling in the baraita.
The Gemara responds: Remove wood from the baraita here, as it is not excluded by the term “and every meal offering of yours.” The Gemara asks: But then, the phrase in the verse “and every meal offering of yours” is to exclude what? If it serves to exclude blood, this is derived from the continuation of the verse, which states: “From your meal offering,” as explained in the continuation of the baraita.
שולחן ערוך, אורח חיים תצ״ג:ב׳ - הטקסט מספריא
נוֹהֲגִים שֶׁלֹּא לְהִסְתַּפֵּר עַד ל"ג לָעֹמֶר, שֶׁאוֹמְרִים שֶׁאָז פָּסְקוּ מִלָּמוּת, וְאֵין לְהִסְתַּפֵּר עַד יוֹם ל"ד בַּבֹּקֶר אֶלָּא אִם כֵּן חָל יוֹם ל"ג עֶרֶב שַׁבָּת שֶׁאָז מִסְתַּפְּרִין בּוֹ מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת. הַגָּה: וּבִמְדִינוֹת אֵלּוּ אֵין נוֹהֲגִין כִּדְבָרָיו, אֶלָּא מִסְתַּפְּרִין בְּיוֹם ל"ג וּמַרְבִּים בּוֹ קְצָת שִׂמְחָה וְאֵין אוֹמְרִים בּוֹ תַּחֲנוּן (מַהֲרִי"ל וּמִנְהָגִים). וְאֵין לְהִסְתַּפֵּר עַד ל"ג בְּעַצְמוֹ וְלֹא מִבָּעֶרֶב (מַהֲרִי"ל). מִיהוּ אִם חָל בְּיוֹם רִאשׁוֹן, נוֹהֲגִין לְהִסְתַּפֵּר בְּיוֹם ו' לִכְבוֹד שַׁבָּת (מַהֲרִי"וּ). מִי שֶׁהוּא בַּעַל בְּרִית אוֹ מָל בְּנוֹ, מֻתָּר לְהִסְתַּפֵּר בַּסְּפִירָה לִכְבוֹד הַמִּילָה. (הַגָּהוֹת מִנְהָגִים).
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.