100
"מקל" — כי עונש מלקות הוא ברצועה16 ולא הכאה במקל17; משא"כ בפרשתנו שהכוונה לשוטרים "הרודין את העם" שייראו מהשופט ויקבלו עליהם את דין השופט, צריכים (לפעמים) גם מקל. ואדרבה — רש"י מקדים "מקל" כי זהו סימן של "רדי'"18.
— אלא שע"פ כהנ"ל יש להבין בגופו של ענין: מהו ההכרח (בפשש"מ) דצ"ל שני סוגי שוטרים: (המסופר בפ' דברים) "אלו הכופתין כו' על פי הדיינין" ושוטרים (דפרשתנו) "הרודין את העם. . עד שיקבל עליו את דין השופט"19?
ג. ויש לומר הביאור בזה:
"שופט" בתורה (בדרך הפשט) אינו רק דיין הפוסק את הדין, אלא גם זה המבצע את הדין בפועל20, וכמפורש לעיל בסוף פ' בלק21, שאמר משה "אל שופטי ישראל הרגו איש אנשיו". ומפורש ברש"י שם "הרגו איש אנשיו — כל אחד ואחד מדייני ישראל הי' הורג שנים כו'". וכן לקמן בעונש מלקות מפורש בקרא22 "והפילו השופט והכהו וגו'".
ועפ"ז מובן שא"א לפרש ש"שוטרים" כאן הם המבצעים את גזר הדין בפועל (כבפ' דברים) — שהרי זה נכלל בהציווי ד"שופטים. . תתן לך".
ואינו דומה ל"ושוטרים לשבטיכם" דפ' דברים, שפרש"י שהי' מינוי בפ"ע23 על "הכופתין והמכין. . על פי הדיינין" — כי בכתוב שם לא נקראו הדיינים בשם "שופטים"24 (כ"א כנאמר "ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידועים ואתן אותם ראשים עליכם שרי אלפים גו'"), ומובן דמש"נ אח"כ "ושוטרים לשבטיכם" יכול להתפרש על אלה המוציאים בפועל את הוראות הדיינים25 (ושניהם בשם "שופטים" יקראו — וכולם נכללו במש"נ בכתוב שלאח"ז26 "ואצוה את שופטיכם בעת ההיא גו' ושפטתם צדק גו'").
משא"כ בפרשתנו שנאמר "שופטים ושוטרים תתן לך", הרי שה"שוטרים" אינם בכלל "שופטים" —
הערות
- 16. משנה מכות שם. וראה רש"י סנהדרין ז, ב ד"ה רצועה (הובא לקמן בפנים ס"ה).
- 17. ברש"י סנהדרין שם ד"ה מקל (הובא לקמן שם), דמכת מרדות היא במקל. ולהעיר מעונשי ב"ד כשהשעה צריכה לכך (רמב"ם הל' סנהדרין ספכ"ד) שאפשר בכמה אופנים. אבל מובן שרש"י נקט דוגמא מעונש מלקות שבקרא, שהיא ברצועה.
- 18. כלשון רש"י ויחי (מט, י) "רודין את העם בשבט". וברש"י וילך (לא, ז) "טול מקל כו'". וראה ע"ז מא, א.
- 19. במשכיל לדוד כאן ד"הוה מצי לפרש המכים למי שנתחייב מלקות או מכת מרדות ע"פ הדיינים אלא משום דהכא לפי הענין בדיני ממונות מיירי כדכתיב לא תכיר פנים ולא תקח שוחד וכו' מש"ה פי' שמכין עד שיקבל כו'". אבל לכאו' אינו תירוץ מספיק, שהרי אפשר לומר שהציווי למנות "שוטרים" הוא ענין כללי (אף שאינו שייך לדיני ממונות).
- 20. ראה רש"י ישעי' (לב, ז) "משפט משמש שלשה לשונות תחלת הטענות. . וגמר הדין. . ומשטר ששוטרין אותו ביסורין". וראה באר בשדה (על פרש"י) כאן.
- 21. כה, ה. — וראה וירא יט, ט "וישפוט שפוט" (אבל ראה רש"י שם). שמות (ב, יד) "מי שמך גו' ושופט גו' הלהרגני גו'".
- 22. תצא כה, ב. אלא שמובן שהשופט יכול למנות שליח ע"ז (כמפורש ברש"י משפטים כא, יד "שליח ב"ד שהמית במלקות"). אבל זהו מענינם של ה"שופטים".
- 23. ראה מפרשי רש"י שם.
- 24. ולא שישפטו את העם — שזה נאמר רק לקמן בפסוק שלאח"ז "ושפטתם צדק".
- 25. וההכרח לפרש כן — ראה לקמן ס"ד.
- 26. א, טז.
משנה תורה, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם כ״ד - הטקסט מספריא
יש לדיין לדון בדיני ממונות על פי הדברים שדעתו נוטה להן שהן אמת והדבר חזק בלבו שהוא כן אף על פי שאין שם ראיה ברורה ואין צריך לומר אם היה יודע בודאי שהדבר כן הוא שהוא דן כפי מה שיודע כיצד הרי שנתחייב אדם שבועה בב"ד ואמר לדיין אדם שהוא נאמן אצלו ושדעתו סומכת על דבריו שזה האיש חשוד על השבועה יש לדיין להפוך השבועה על שכנגדו וישבע ויטול הואיל וסמכה דעתו של דיין על דברי זה אפילו היתה אשה או עבד נאמנים אצלו הואיל ומצא הדבר חזק ונכון בלבו סומך עליו ודן ואין צריך לומר אם ידע הוא עצמו שזה חשוד:וכן אם יצא שטר חוב לפניו ואמר לו אדם שסמך עליו אפילו אשה או קרוב זה פרוע הוא אם סמכה דעתו על דבריו יש לו לומר לזה לא תפרע אלא בשבועה או אם היה עליו שטר חוב לאחר יתן לזה שלא נפגם שטרו כלל ויניח זה שנפגם שטרו בדברי האחד או ישליך השטר בפניו ולא ידון בו כפי מה שיראה וכן מי שבא וטען שיש לו פקדון אצל פלוני שמת בלא צואה ונתן סימנין מובהקין ולא היה זה הטוען רגיל להכנס בבית זה האיש שמת אם ידע הדיין שזה המת אינו אמוד להיות לו חפץ זה וסמכה דעתו שאין זה החפץ של מת מוציאו מן היורשין ונותנו לזה האמוד בו ונתן סימנים וכן כל כיוצא בזה שאין הדבר מסור אלא ללבו של דיין לפי מה שיראה לו שהוא דין האמת אם כן למה הצריכה תורה שני עדים שבזמן שיבואו לפני הדיין שני עדים ידון על פי עדותן אע"פ שאינו יודע אם באמת העידו או בשקר.
כל אלו הדברים הן עיקר הדין אבל משרבו בתי דינין שאינן הגונים ואפילו היו הגונים במעשיהם אינן חכמים כראוי ובעלי בינה הסכימו רוב בתי דיני ישראל שלא יהפכו שבועה אלא בראיה ברורה ולא יפגמו שטר ויפסידו חזקתו בעדות אשה או פסול וכן בשאר כל הדינין ולא ידון הדיין בסמיכת דעתו ולא בידיעתו כדי שלא יאמר כל הדיוט לבי מאמין לדברי זה ודעתי סומכת על זה וכן אין מוציאין מן היתומים אלא בראיה ברורה לא בדעת הדיין ולא באומדן המת או הטוען ואעפ"כ אם העיד אדם נאמן בדבר מכל הדברים ונטתה דעת הדיין שאמת הוא אומר ממתין בדין ואינו דוחה עדותו ונושא ונותן עם בעלי דינין עד שיודו לדברי העד או יעשו פשרה או יסתלק מן הדין.
ומנין לדיין שהוא יודע בדין שהוא מרומה שלא יאמר אחתכנו ויהיה הקולר תלוי בצוארי העדים תלמוד לומר מדבר שקר תרחק כיצד יעשה ידרוש בו ויחקור הרבה בדרישה ובחקירה של דיני נפשות אם נראה לו לפי דעתו [שאין בו רמאות חותך את הדין על פי העדות אבל אם היה לבו נוקפו] שיש בו רמאות או שאין דעתו סומכת על דברי העדים אע"פ שאינו יכול לפסלן או שדעתו נוטה שבעל דין זה רמאי ובעל ערמה והשיא את העדים אע"פ שהם כשרים ולפי תומם העידו וזה הטעם או שנראה לו מכלל הדברים שיש שם דברים אחרים מסותרין ואינן רוצים לגלותם כל אלו הדברים וכיוצא בהן אסור לו לחתוך אותו הדין אלא יסלק עצמו מדין זה וידיננו מי שלבו שלם בדבר והרי הדברים מסורים ללב והכתוב אומר כי המשפט לאלהים הוא.
יש לבית דין להלקות מי שאינו מחוייב מלקות ולהרוג מי שאינו מחוייב מיתה ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה וכיון שרואים בית דין שפרצו העם בדבר יש להן לגדור ולחזק הדבר כפי מה שיראה להם הכל הוראת שעה לא שיקבע הלכה לדורות מעשה והלקו אדם שבעל אשתו תחת אילן ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת בימי יוונים והביאוהו לבית דין וסקלוהו ומעשה ותלה שמעון בן שטח שמונים נשים ביום אחד באשקלון ולא היו שם כל דרכי הדרישה וחקירה וההתראה ולא בעדות ברורה אלא הוראת שעה כפי מה שראה.
וכן יש לבית דין בכל מקום ובכל זמן להלקות אדם ששמועתו רעה והעם מרננים עליו שהוא עובר על העריות והוא שיהיה קול שאינו פוסק כמו שביארנו ולא יהיו אלו אויבים ידועים שמוציאין עליו שמועה רעה וכן מבזין את זה ששמועתו רעה ומחרפין את יולדתו בפניו.
וכן יש לדיין תמיד להפקיר ממון שיש לו בעלים ומאבד ונותן כפי מה שיראה לגדור פרצות הדת ולחזק הבדק או לקנוס אלם זה והרי הוא אומר בעזרא וכל אשר לא יבוא לשלשת הימים כעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו מכאן שהפקר בית דין הפקר.
וכן יש לדיין לנדות ולהחרים מי שאינו בן נידוי כדי לגדור פרץ כפי מה שיראו לו והשעה צריכה לכך ויאמר שנידהו והחרימהו על דעתו ויפרסם חטאו ברבים שנאמר אורו מרוז אמר מלאך ה' אורו ארור יושביה כי לא באו לעזרת ה'.
וכן יש לדיין לעשות מריבה עם הראוי לריב עמו ולקללו ולהכותו ולתלוש שערו ולהשביע באלהים בעל כרחו שלא יעשה או שלא עשה שנאמר ואריב עמם ואקללם ואכה מהם אנשים ואמרטם ואשביעם באלהים.
וכן יש לו לכפות ידים ורגלים ולאסור בבית האסורים ולדחוף ולסחוב על הארץ שנאמר הן למות הן לשרושי הן לענש נכסין ולאסורין.
כל אלו הדברים לפי מה שיראה הדיין שזה ראוי לכך ושהשעה צריכה ובכל יהיו מעשיו לשם שמים ואל יהיה כבוד הבריות קל בעיניו שהרי הוא דוחה את לא תעשה של דבריהם וכל שכן כבוד בני אברהם יצחק ויעקב המחזיקין בתורת האמת שיהיה זהיר שלא יהרס כבודם אלא להוסיף בכבוד המקום בלבד שכל המבזה את התורה גופו מחולל על הבריות והמכבד את התורה גופו מכובד על הבריות ואין כבוד התורה אלא לעשות על פי חוקיה ומשפטיה.
רש"י על ישעיהו ל״ב:ז׳ - הטקסט מספריא
וּבְדַבֵּר אֶבְיוֹן מִשְׁפָּט. לְחַבֵּל אֶבְיוֹן בְּמִשְׁפָּטוֹ, מִשְׁפָּט זֶה לְשׁוֹן תְּחִלַּת דְּבָרִים בְּמִשְׁפָּט; כְּשֶׁמְּדַבֵּר הָאֶבְיוֹן טַעֲנוֹתָיו, זֶה יוֹעֵץ מְזִמּוֹת לְהַכְשִׁילוֹ בְּנִכְלָיו. ׳מִשְׁפָּט׳ מְשַׁמֵּשׁ שְׁלֹשָׁה לְשׁוֹנוֹת: תְּחִלַּת טַעֲנוֹת דשריינמנ״ט בלע״ז, וּגְמַר הַדִּין יואיימנ״ט בלע״ז, וּמִשְׁטָר שֶׁשּׁוֹטְרִין אוֹתוֹ בְּיִסּוּרִין יושטיצ״א בלע״ז:
רש"י על שמות כ״א:י״ד - הטקסט מספריא
וכי יזד. לָמָּה נֶאֱמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר מַכֵּה אִישׁ וְגוֹ' שׁוֹמֵעַ אֲנִי אֲפִלּוּ גּוֹי, וְרוֹפֵא שֶׁהֵמִית וּשְׁלִיחַ בֵּית דִּין שֶׁהֵמִית בְּמַלְקוּת אַרְבָּעִים, וְהָאָב הַמַּכֶּה אֶת בְּנוֹ וְהָרַב הָרוֹדֶה אֶת תַּלְמִידוֹ, וְהַשּׁוֹגֵג, תַּ"לֹ וְכִי יָזִד – וְלֹא שׁוֹגֵג, עַל רֵעֵהוּ – וְלֹא עַל גּוֹי, לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה – וְלֹא שְׁלִיחַ בֵּית דִּין וְהָרוֹפֵא וְרוֹדֶה בְנוֹ וְתַלְמִידוֹ, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהֵם מְזִידִין אֵין מַעֲרִימִין (מכילתא):
מעם מזבחי. אִם הָיָה כֹהֵן וְרוֹצֶה לַעֲבֹד עֲבוֹדָה תִּקָּחֶנוּ לָמוּת (יומא פ"ה):
וכי יזד AND IF A MAN ACT INTENTIONALLY — Why is this stated at all (since v. 13 expressly provides a place for the murderer only if he does not lie in wait)? Since it is said, (v. 12) “Whosoever smiteth a man [so that he die shall be put to death]”, I might infer that this is so even if the victim is a heathen, and that there it included even a physician who kills a person as a result of his treatment, and a court-officer who kills a man when inflicting on him the forty lashes, and a father who beats and thereby kills his son, and a teacher who chastises his pupil and thereby kills him, and one who kills in error (שוגג, i. e. one who intended to kill a certain person but missed the mark and killed another instead — נתכוין להרוג את זה והרג את זה)! Scripture therefore states here: “if a man acts intentionally (יזיד)” — but not in error (שוגג); “against his fellowman (רעהו)” — but not against a heathen; “to slay with guile (בערמה)” — thus excluding the court-officer, the physician, and one who chastises his son or his pupil for all these though acting intentionally do not do so with guile (cf. Mekhilta).
מעם מזבחי תקחנו למות THOU SHALT TAKE HIM FROM MY ALTAR, THAT HE MAY DIE — even if he is a priest and stands at the altar intending to officiate thou shalt take him away that he die (cf. Mekhilta; Yoma 85a).
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 6 עמודים.
- אגרות קודש כרך ט ב'תרנד ע"ז מא, א
- לקוטי שיחות כרך לא הוספות תיקון עירובין מאותו ספר ע"ז מא, א
- לקוטי שיחות כרך ג אמור שיחה א מאותו ספר ע"ז מא, א
- לקוטי שיחות כרך ז הוספות - שיחות ומכתבים שיחה יא מאותו ספר ע"ז מא, א
- תורת חיים שמות ח"א פרשת בשלח מקול מחצצים בין משאבים ע"ז מא, א
- נר מצוה ותורה אור שער האמונה סו, א ע"ז מא, א