95
(פי' הב') ומדרש) נאמרו אותם הדברים לנשים — כי לא הרי "ראשי דברים" שבמדרש כהרי "ראשי דברים" שבמכילתא.
ג. הסברת הענין:
בגדר "ראשי דברים" — שני אופנים11:
א) "ראשי דברים" ע"ד מחז"ל12 "לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה", דרב הלומד עם תלמידו, צריך לצמצם את כל אריכות השקו"ט וריבוי הפרטים, בתוך "ראשי דברים", דברים קצרים, כדי שיוכל התלמיד לקבלם.
ב) "ראשי דברים" שהם, אדרבה, הכלל שממנו מסתעפים כל פרטי הענין. וע"ד לשון המשנה שהוא "דבר קצר וכולל ענינים רבים"13, שכל פרטי השקו"ט שבגמרא נרמזים בלשון המשנה.
וכן מצינו גם במתן תורה, שבתחילה ניתנו עשרת הדברות, שהם כללות כל התורה כולה, ד"כל תרי"ג מצות בכלל עשרת הדברות הן"14. ובזה גופא, רק שני דברות הראשונות, "אנכי ולא יהי' לך", מפי הגבורה שמענום15, כי הם "כללות כל התורה כולה" (ד"אנכי כולל כל רמ"ח מ"ע ולא יהי' לך כולל כל שס"ה מל"ת")16 — כי זהו סדר נתינת התורה, שהתחלתה היא באמירת ה"כללים", "ראשי דברים", שבהם נכללים כל הפרטים.
[ועפ"ז יש לבאר מה שארז"ל17 שבתחילה אמר הקב"ה כל עשרת הדברות בדיבור אחד, ורק אח"כ נאמרו כל הדברות בפ"ע, "שחזר ופירש על כל דיבור ודיבור בפני עצמו" — דלכאורה תמוה: כיון שחזר ופירש כל דיבור בפ"ע, מה טעם הוצרך לאומרם תחילה בדיבור אחד מה שאין האוזן יכולה לשמוע? — אלא שזהו סדר נתינת התורה מאת הקב"ה, דתחילה ישנו ה"כלל גדול" של כל התורה כולה, שכל התורה כולה היא רק "דבור אחד"18, ואח"כ בא הפירוט של התורה: תחילה לעשרת הדברות, כל דיבור בפני עצמו, ואח"כ לתרי"ג מצות, ובזה גופא — ריבוי פרטי המצוות, עד "ועלמות אין מספר"19].
וזהו החילוק בין "ראשי דברים" שבמכילתא ל"ראשי דברים" שבמדרש: בשניהם מדובר ב"כלל" שבתורה, אלא שבמדרש קאי בכללי התורה "שהם [הנשים] יכולות לשמוע", היינו דברים קצרים שהתלמיד יכול לקבל, דכיון שנשים דעתן קצרה לכן אומרים להן רק "ראשי דברים" ולא ריבוי הדקדוקים; ואילו "ראשי דברים" במכילתא היינו "ראשי דברים" בעצם, כללי התורה שמהם מסתעפים כל פרטי התורה [ולפי המכילתא כללי התורה שייכים לנשים דוקא, כדלקמן].
ד. עפ"ז נמצא שיש הבדל יסודי בין המכילתא והמדרש באופן שייכותם של נשים לדברי תורה:
הערות
- 11. ראה בארוכה לקו"ש ח"כ ע' 87 ואילך. וש"נ.
- 12. פסחים ג, ב.
- 13. רמב"ם בפיהמ"ש בהקדמה ד"ה אחר כן ראה להסתפק.
- 14. פרש"י משפטים כד, יב.
- 15. סוף מכות.
- 16. תניא רפ"כ.
- 17. פרש"י פרשתנו כ, א ממכילתא שם. וראה הפרטים והדיעות באופן אמירת עשה"ד — תו"ש פרשתנו חט"ז במילואים ס"ג וד'. וש"נ.
- 18. להעיר מלקו"ש חי"ח (ע' 88 ואילך), בביאור פרש"י נשא (ז, יט) מיסודו של ר' משה הדרשן.
- 19. שה"ש ו, ח. שהש"ר שם.
רש"י על שמות כ״ד:י״ב - הטקסט מספריא
ויאמר ה' אל משה. לְאַחַר מַתַּן תּוֹרָה:
עלה אלי ההרה והיה שם. אַרְבָּעִים יוֹם:
את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורתם. כָּל שֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִצְווֹת בִּכְלַל עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת הֵן, וְרַבֵּנוּ סְעַדְיָה פֵּרֵשׁ בָּאַזְהָרוֹת שֶׁיָּסַד לְכָל דִּבּוּר וְדִבּוּר מִצְווֹת הַתְּלוּיוֹת בּוֹ:
ויאמר ה’ אל משה AND THE LORD SAID TO MOSES — after the Giving of the Law,
עלה אלי ההרה והיה שם COME UP TO ME INTO THE MOUNTAIN AND REMAIN THERE forty days.
את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורתם [AND I WILL GIVE THEE] THE TABLETS OF STONE, AND THE LAW, AND THE COMMANDMENT WHICH I HAVE WRITTEN TO TEACH THEM — All the six hundred and thirteen commandments are implicitly contained in the Ten Commandments and may therefore be regarded as having been written on the tablets. Rabbi Saadia specified in the אזהרות which he has composed those commandments which may be associated with each of the Ten Commandments.
תניא, ליקוטי אמרים כ׳ - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה מוּדַעַת זֹאת לַכֹּל, כִּי מִצְוַת וְאַזְהָרַת עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁהֵם שְׁנֵי דִבְּרוֹת הָרִאשׁוֹנִים, ״אָנֹכִי״ וְ״לֹא יִהְיֶה לְךָ״, הֵם כְּלָלוּת כָּל הַתּוֹרָה כוּלָּהּ; כִּי דִּבּוּר ״אָנֹכִי״ – כּוֹלֵל כָּל רַמַ״ח מִצְוֹת עֲשֵׂה, וְ״לֹא יִהְיֶה לְךָ״ – כּוֹלֵל כָּל שַׁסַ״ה מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה, וְלָכֵן שָׁמַעְנוּ ״אָנֹכִי״ וְ״לֹא יִהְיֶה לְךָ״ לְבַד מִפִּי הַגְּבוּרָה כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, מִפְּנֵי שֶׁהֵם כְּלָלוּת הַתּוֹרָה כוּלָּהּ.
וּלְבָאֵר הֵיטֵב עִנְיָן זֶה, צָרִיךְ לְהַזְכִּיר תְּחִלָּה בִּקְצָרָה עִנְיָן וּמַהוּת אַחְדּוּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁנִּקְרָא ״יָחִיד וּמְיוּחָד״, ״וְכֹל מַאֲמִינִים שֶׁהוּא לְבַדּוֹ הוּא״, כְּמוֹ שֶׁהָיָה קוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם מַמָּשׁ, וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: ״אַתָּה הוּא עַד שֶׁלֹּא נִבְרָא הָעוֹלָם, אַתָּה הוּא מִשֶּׁנִּבְרָא כוּ׳״, פֵּירוּשׁ – ״הוּא״ מַמָּשׁ בְּלִי שׁוּם שִׁינּוּי, כְּדִכְתִיב: ״אֲנִי ה׳ לֹא שָׁנִיתִי״. כִּי, עוֹלָם הַזֶּה וְכֵן כָּל הָעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים – אֵינָם פּוֹעֲלִים שׁוּם שִׁינּוּי בְּאַחְדּוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ בְּהִבָּרְאָם מֵאַיִן לְיֵשׁ.
שֶׁכְּמוֹ שֶׁהָיָה הוּא לְבַדּוֹ הוּא יָחִיד וּמְיוּחָד קוֹדֶם הִבָּרְאָם, כֵּן הוּא לְבַדּוֹ הוּא יָחִיד וּמְיוּחָד אַחַר שֶׁבְּרָאָם, מִשּׁוּם דְּכוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא חֲשִׁיב, וּכְאַיִן וָאֶפֶס מַמָּשׁ.
כִּי הִתְהַוּוּת כָּל הָעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים מֵאַיִן לְיֵשׁ, וְחַיּוּתָם וְקִיּוּמָם הַמְקַיְּימָם שֶׁלֹּא יַחְזְרוּ לִהְיוֹת אַיִן וָאֶפֶס כְּשֶׁהָיָה, אֵינוֹ אֶלָּא דְּבַר ה׳ וְרוּחַ פִּיו יִתְבָּרֵךְ הַמְלוּבָּשׁ בָּהֶם.
וּלְמָשָׁל, כְּמוֹ בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם, כְּשֶׁמְּדַבֵּר דִּבּוּר אֶחָד; שֶׁדִּבּוּר זֶה לְבַדּוֹ כְּלָא מַמָּשׁ, אֲפִילוּ לְגַבֵּי כְּלָלוּת נַפְשׁוֹ הַמְדַבֶּרֶת, שֶׁהוּא בְּחִינַת לְבוּשׁ הָאֶמְצָעִי שֶׁלָּהּ, שֶׁהוּא כֹּחַ הַדִּבּוּר שֶׁלָּהּ, שֶׁיָּכוֹל לְדַבֵּר דִּבּוּרִים לְאֵין קֵץ וְתַכְלִית; וְכָל שֶׁכֵּן לְגַבֵּי בְּחִינַת לְבוּשׁ הַפְּנִימִי שֶׁלָּהּ שֶׁהוּא הַמַּחֲשָׁבָה, שֶׁמִּמֶּנָּה נִמְשְׁכוּ הַדִּבּוּרִים וְהִיא חַיּוּתָם; וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר לְגַבֵּי מַהוּת וְעַצְמוּת הַנֶּפֶשׁ, שֶׁהֵן עֶשֶׂר בְּחִינוֹתֶיהָ הַנִּזְכָּרוֹת לְעֵיל: חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת כוּ׳, שֶׁמֵּהֶן נִמְשְׁכוּ אוֹתִיּוֹת מַחֲשָׁבָה זוֹ הַמְלוּבָּשׁוֹת בְּדִבּוּר זֶה כְּשֶׁמְּדַבֵּר, כִּי הַמַּחֲשָׁבָה הִיא גַּם כֵּן בְּחִינַת אוֹתִיּוֹת כְּמוֹ הַדִּבּוּר, רַק שֶׁהֵן רוּחָנִיּוֹת וְדַקּוֹת יוֹתֵר.
אֲבָל עֶשֶׂר בְּחִינוֹת חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת כוּ׳, הֵן שֹׁרֶשׁ וּמְקוֹר הַמַּחֲשָׁבָה, וְאֵין בָּהֶם בְּחִינַת אוֹתִיּוֹת עֲדַיִין קוֹדֶם שֶׁמִּתְלַבְּשׁוֹת בִּלְבוּשׁ הַמַּחֲשָׁבָה.
לְמָשָׁל, כְּשֶׁנּוֹפֶלֶת אֵיזוֹ אַהֲבָה וְחֶמְדָּה בְּלִבּוֹ שֶׁל אָדָם, קוֹדֶם שֶׁעוֹלָה מֵהַלֵּב אֶל הַמּוֹחַ לְחַשֵּׁב וּלְהַרְהֵר בָּהּ – אֵין בָּהּ בְּחִינַת אוֹתִיּוֹת עֲדַיִין, רַק חֵפֶץ פָּשׁוּט וַחֲשִׁיקָה בַּלֵּב אֶל הַדָּבָר הַהוּא הַנֶּחְמָד אֶצְלוֹ.
וְכָל שֶׁכֵּן קוֹדֶם שֶׁנָפְלָה הַתַּאֲוָה וְהַחֶמְדָּה בְּלִבּוֹ לְאוֹתוֹ דָבָר, רַק הָיְתָה בְּכֹחַ חָכְמָתוֹ וְשִׂכְלוֹ וִידִיעָתוֹ, שֶׁהָיָה נוֹדָע אֶצְלוֹ אוֹתוֹ דָבָר שֶׁהוּא נֶחְמָד וְנָעִים וְטוֹב וְיָפֶה לְהַשִּׂיגוֹ וְלִידָּבֵק בּוֹ, כְּגוֹן: לִלְמוֹד אֵיזוֹ חָכְמָה, אוֹ לֶאֱכוֹל אֵיזֶה מַאֲכָל עָרֵב, רַק לְאַחַר שֶׁכְּבָר נָפְלָה הַחֶמְדָה וְהַתַּאֲוָה בְּלִבּוֹ בְּכֹחַ חָכְמָתוֹ וְשִׂכְלוֹ וִידִיעָתוֹ, וְאַחַר כָּךְ חָזְרָה וְעָלְתָה מֵהַלֵּב לַמּוֹחַ – לְחַשֵּׁב וּלְהַרְהֵר בָּהּ אֵיךְ לְהוֹצִיא תַּאֲוָתוֹ מִכֹּחַ אֶל הַפּוֹעַל לְהַשִּׂיג הַמַּאֲכָל, אוֹ לְמִידַת הַחָכְמָה בְּפוֹעַל, הֲרֵי בְּכָאן נוֹלְדוּ בְּחִינוֹת אוֹתִיּוֹת בְּמוֹחוֹ, שֶׁהֵן אוֹתִיּוֹת כִּלְשׁוֹן עַם וָעָם הַמְדַבְּרִים וְהַמְהַרְהֲרִים בָּהֶם כָּל עִנְיְינֵי הָעוֹלָם:
רש"י על שמות כ׳:א׳ - הטקסט מספריא
וידבר אלהים. אֵין אֱלֹהִים אֶלָּא דַּיָּן; לְפִי שֶׁיֵּשׁ פָּרָשִׁיּוֹת בַּתּוֹרָה שֶׁאִם עֲשָׂאָן אָדָם מְקַבֵּל שָׂכָר, וְאִם לָאו אֵינוֹ מְקַבֵּל עֲלֵיהֶם פֻּרְעָנוּת, יָכוֹל אַף עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת כֵּן, תַּ"לֹ וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים – דַּיָּן לִפָּרַע (מכילתא):
את כל הדברים האלה. מְלַמֵּד שֶׁאָמַר הַקָּבָּ"ה עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת בְּדִבּוּר אֶחָד, מַה שֶּׁאִי אֶפְשָׁר לְאָדָם לוֹמַר כֵּן, אִם כֵּן מַה תַּ"לֹ עוֹד אָנֹכִי וְלֹא יִהְיֶה לְךָ? שֶׁחָזַר וּפֵרֵשׁ עַל כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר בִּפְנֵי עַצְמוֹ (שם):
לאמר. מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ עוֹנִין עַל הֵן הֵן וְעַל לָאו לָאו (שם):
וידבר אלהים AND GOD SPAKE — The word אלהים is a term for a judge. Since there are chapters in the Torah of such a character that if a person observes the commands contained therein he will receive a reward and if he never observes them at all) he will not receive punishment on their account, one might think that the Ten Commandments are also of such a character (that no punishment will follow upon the infringement of them); therefore Scripture expressly states, “God spake” — God Who is Judge, exacting punishment (Mekhilta).
את כל הדברים האלה ALL THESE WORDS — This statement (that God spake all these words) tells us that the Holy One, blessed be He, said all these words in one utterance, something that is impossible to a human being to do — to speak in this manner. Now if this be so, why does Scripture again say the first two Commandments, אנכי and לא יהיה לך? But the explanation is that He repeated and expressly uttered each of these two commandments by itself (Mekhilta).
לאמר lit., TO SAY — This expression teaches us that they answered to that which required the reply “Yea” (אנכי) by “Yea” and to that which required the reply “Nay” (לא יהיה) by “Nay” (Mekhilta).
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.