י'רלג
י'רלג
ב"ה1, בין כסה לעשור , ה'תשל"ב
ברוקלין, נ.י.
אל בני ובנות ישראל בכל מקום שהם
ה' עליהם יחיו
שלום וברכה!
קומענדיג פון די טעג פון ראש השנה, ווען אַלע אידן ווי איינער האָבן אויפגענומען אויף זיך מלכותו יתברך ברצון, און אין אַן אָפענעם אופן אין טאָג-טעגלעכן לעבן, אין איינקלאַנג מיט דער בקשה " גלה כבוד מלכותך עלינו" –
וואָס, ווי געשריבן אין פריערדיגן 2 בריוו, איז אין דעם דאָ ביידע זאַכן (א) אתם 34 נצבים היום כולכם – אַז אַלע אידן שטייען פעסט און צוזאַמען אין דעם טאָג פון ראש השנה, כולכם כאחד , און גלייכצייטיג (ב) אין אַ פאַנאַנדערטיילונג פון "ראשיכם" ביז "שואב מימיך", און ווי דערקלערט אין דעם פריערדיגען בריוו בפרטיות, אַז ביידע זאַכן זיינען פאַרבונדן און אָפּהענגיג איינע פון דער צווייטער, וואָס דאַמאָלסט איז דאָס אַ קומה שלימה וואָס ענטהאַלט אַלע טיילן בשלימות, פון דעם "קאָפּ" ביז דער "פּיאַטע" –
וויל איך זיך דאָ אָפּשטעלן אויף נאָך אַ נקודה, וואָס דער אַלטער רבי ברענגט אַרויס, אַרומריידנדיג דעם דערמאָנטן ענין, און דאָס איז, אַז אין געוויסע הינזיכטן שפּילט די "פּיאַטע" די ראָלע פון אַ "קאָפּ", און דער קאָפּ גייט איר נאָך – ווי מ'זעט דאָס אויך אין גשמיות, אַז כאָטש דער קאָפּ פירט אָן מיט דעם גאַנצן קערפּער, האָבן די פיס און די פּיאַטעס אַ מעלה וואָס זיי מאַכען דעם גאַנצן קערפּער צוזאַמען מיטן קאָפּ גיין פון איין אָרט צום צווייטן.
דאַרף מען פאַרשטיין ווי אַזוי אויך אין נמשל (אין רוחניות) קען זיין, אַז דער "שואב מימיך" זאָל זיך דערהויבן צו דער מדריגה פון "ראש" און ווערן אַ מוסטער פאַר די "ראשיכם", אַז אויך זיי זאָלן באַווירקט ווערן פון "שואב מימיך". אין רוחניות מיינט דאָך "ראשיכם" שכל, הבנה והעמקה, בשעת "שואב מימיך" באַציט זיך אויף דעם וועמענס צוגאַנג צו רוחניות (קיום המצוות) איז אָפט ניט מער ווי אַ מעכאַנישער, ווי דאָס איז אין דעם משל פון אַ "שואב מים", וואָס אין דעם פאָדערט זיך ניט קיין אַריינטראַכטונג און ספּעציעלער פאַרשטאַנד וכו', נאָר טאָן די זאַך באמונה. איז ווי אַזוי איז מעגלעך, אז דער "שואב מימיך" זאָל גאָר זיין דער "ראש" און די "ראשיכם" זאָלן אים נאָכגיין?
נאָכמער: אין דער קאַטעגאָריע פון "שואב מימיך", אין דעם לעצטן סוג אידן – זיינען דאָך אויך פאַראַן חילוקים, ביז אַז זי נעמט אַריין אויך די וואָס, ווי אַ וואַסער טרעגער אין פשוט'ן זין – ער איז געבאָרן געוואָרן מיט די איינפאַכסטע כשרונות אָן קיין פעאיגייט צו אַ שכל'דיגע באַשעפטיגונג און אויסגעוואָקסן אין אָרימקייט, ניט האָבענדיק קיין מעגליכקייט צו לערנען איז ער געוואָרן אַ שואב מימיך,
אָבער וויבאַלד אַז זיין אַבסאָליוטע עם-הארצות און פשוט'קייט איז לגמרי ניט 5 זיין שולד, אנוס6 הוא – ווערט אויך ער איינגעשלאָסן און פאַראיינציקט מיט כולכם.
אָבער ווי אַזוי קען אויך דער סוג זיך דערהויבן צו דער מדריגה פון "ראש" ווי אויבנדערמאָנט?
***
דאָס ברענגט צו נאָך אַ פראַגע: וויבאַלד דער אויבערשטער אַליין האָט אָנגעוויזן און אויפגעפאָדערט יעדן אידן ווי אַזוי ער זאָל זיך פירן אין טאָג-טעגלעכן לעבן, איז ווי איז בכלל מעגלעך אַז עס זאָל זיין אַ מצב וואו אַ איד זאָל ניט האָבן די מעגלעכקייט אויפצופירן זיך אין אַלע פרטים לויטן רצון פון דעם אויבערשטן – דעם בעל-הבית פון דער גאַנצער וועלט? און דאָך, ווי מיר ווייסן און זעהן, איז פאַראַן אַזאַ מצב, וואו אידן, אפילו ביים בעסטן ווילן, און אפילו מיט מסירת-נפש, זיינען באמת ניט אַמשטאַנד צו מקיים זיין דעם רצון פון השי"ת אין אַלע פרטים, צוליב זייטיקע אומשטענדן איבער וועלכע זיי האָבן קיין שליטה ניט. און ווי דער משל אין דעם אַז מסירת-נפש העלפט אַראָפּצושפּרינגען פון אַ דאַך, פון אויבן אַראָפּ, אָבער עס העלפט ניט אַרויפצושפּרינגען פון דער ערד אויפן דאַך.
***
איז7 דער ענטפער אויף די אויבנבאַרירטע פראַגען – אין קורצן, על כל פנים:
אמת טאַקע, המעשה 8 – עיקר , דער עיקר איז דער טאָן בפועל , אָבער פון דער אַנדער זייט איז אויך פון דער העכסטער וויכטיקייט געפיל און כוונה . איז בשעת עס איז אַמאָל אַ מצב, ווען עס איז אוממעגלעך פאַר אַ אידן, אפילו מיט מסירת-נפש, מקיים צו זיין אַן אָנזאָג פון דעם אויבערשטן במעשה בפועל, ברענגט עס אַרויס באַ דעם אידן אַ ווייטאָג און צער פאַרוואָס ער קען ניט מקיים זיין די באַשטימטע מצוה – אַן אמת'דיגער און טיפער צער וואָס נעמט דורך דעם מענטשן דורך און דורך, ביז עס רירט אָן זיין עצם הנשמה. און דאָס ברענגט אים צו אַ טיפער פאַרבינדונג מיט דעם אויבערשטן און מיט תורה ומצוות און אידישקייט בכלל, וואָס אָן דער צער'דיגער איבערלעבונג וואָלט ער דערצו ניט צוגעקומען. אין אַזאַ פאַל, איז ניט נאָר וואָס ער באַקומט ניט קיין עונש ח"ו פאַר ניט מקיים זיין די מצוה בפועל , וואָרום ער איז דאָך אַן אנוס, נאָר פאַרקערט, ער באַקומט אַ שכר פאַר דעם וואָס ער האָט באמת געוואָלט מקיים זיין די מצוה, און וואָס ס'איז נאָך וויכטיגער: דורך דער טיפער איבערלעבונג באַקומט פון איצט אָן און ווייטער זיין נשמה-לעבן אַ טיפקייט 9 און שלימות צו וועלכע (קען זיין) ער קען אַנדערש ניט צוקומען.
נאָכמער: אויך אין באַצוג צו מעשה בפועל זעט מען, אַז ווען דער אויבערשטער העלפט דערנאָך און נעמט אים אַרויס פון יענעם מצב און שטעלט אים אַוועק אין אַ סדר חיים, אַז ער זאָל קענען מקיים זיין אויך די מצוה, אָדער מצוות, וואָס ער האָט ניט געקענט מקיים זיין אין דעם פריערדיקן מצב, איז ער איצט מקיים די מצוות מיט אַ טיפקייט און ליכטיקייט און האַרציקייט, וואָס ביז דאַן האָט ער דאָס ניט געהאַט.
אזוי אַרום ווערט דער "שואב מימיך" אַ "ראש" אין קיום המצוות אויפן שלימות'דיגסטן אופן, מיטן גאַנצן האַרצן און געפיל, און די וועלכע זיינען ניט דורכגעגאַנגען דעם לייטערונגס-פּראָצעס פון "כור10 הברזל", קענען זיך פון אים לערנען און באַגייסטערט ווערן, און נאָכגיין אים.
***
דערביי מוז אָבער באַוואָרנט ווערן אַ גאָר וויכטיגער פּונקט:
דער יצר-הרע11 איז אַן אומן במלאכתו, אַ גרויסער ספּעציאַליסט, בפרט אַז ער מישט אַריין דעם גרעסטן סאָרט שוחד – אהבת עצמו . און איינער פון זיינע מיטלען איז איינצושמועסן אַ מענטשן ניט צו טאָן אַ מצוה מיטן אויסרייד אַז ער איז אין דעם אַן "אנוס", און ער געפינט אויף דעם פאַרשידענע ערקלערונגען און "באַווייזן", און לאָזט ניט רוען און טומלט אין דעם אָן אויפהער.
איז וויבאַלד אז "אדם12 קרוב אצל עצמו" און עס איז אים זייער שווער זיין אָביעקטיוו אין אַן ענין וואָס איז אים אַליין נוגע, דאַרף ער וויסן, אַז דאָס וואָס עס דאַכט זיך אים אַז ער איז אַן אנוס, איז נאָך גאָר קיין ראי' ניט אַז דאָס איז באמת אַזוי. דעריבער, כדי אויפצוקלערן דעם מצב, מוז ער זיך ווענדן צו איינעם וואָס איז ניט משוחד אין דעם, אויך ניט משוחד דורך וועלן נושא-חן זיין באַ אַ צווייטן, נאָר דוקא צו איינעם וואָס שטייט אינגאַנצן אין דער השקפה פון תורת אמת , וואָס אמת מיינט – אָן פשרות, און נאָר ער קען אים באַלייכטן די לאַגע און אויפקלערן, צי דאָס איז טאַקע אַ פאַל פון אונס, אָדער – די איינריי- דענישן פון דעם זקן וכסיל, דער יצר-הרע .
***
דער אויבערשטער זאָל העלפן, אַז שטייענדיג אין די טעג וואָס התשובה יפה 13 ביותר ומתקבלת היא מיד – אַ גאָר גינסטיגע צייט פאַר תשובה, וואָס ווערט באַלד אָנגענומען, זאָל מען אויסנוצן די צייט ווי דער אויבערשטער בעט און זאָגט אָן אידן: דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב – זוכט דעם אויבערשטן ווען ער געפינט זיך, רופט (ציט זיך) צו אים ווען ער איז נאָענט; און אַז דער ענין התשובה – דאָס אומקערן זיך פון יעדן איינעם און איינע צו זיין אמת'ן "איך", וואָס יעדער איד, מאַן און פרוי, איז אַ חלק אלק' ממעל ממש – זאָל זיך אויסדריקן אין אַלע פרטים פון טאָג-טעגלעכן לעבן, במחשבה דיבור ומעשה, אין דער שלימות'דיגער מאָס, ווי אויבן געשריבן.
און דער אויבערשטער זאָל געבן, און וועט געבן, יעדן איינעם און איינע די פולסטע מעגלעכקייט, אַז אין אַ געזונטן אופן און אין אַ פריילעכן אופן זאָל מען לערנען תורה און מקיים זיין די מצוות – כמצות רצונך – אין דעם פולן זין.
בברכה לכל אחד ואחת בתוככי כלל ישראל לחתימה וגמר חתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בגשמיות וברוחניות גם יחד.
מנחם שניאורסאהן
הערות
- 1. נדפסה בלקו"ש ח"ט ע' 467 ואילך. תרגום האגרת בלה"ק נדפסה ב"תורת מנחם – אגרות מלך" ח"א ע' פא ואילך.
- 2. פריערדיגן . . ה'תשל"א דלעיל אגרת י'ריא.
- 3. אתם . . מימיך נצבים כט, ט-י.
- 4. אתם נצבים היום . . ראש השנה ד"היום" קאי על ר"ה – רמ"ז לזח"ב לב, ב (הובא בלקו"ת תבוא מא, ג). וראה גם זח"ג רלא, א. פענח רזא ס"פ נצבים. לקו"ת ר"פ נצבים. "היום יום" כ"ה אלול. כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סמ"א. וש"נ.
- 5. אנוס הוא ראה ב"ק כח, סע"ב. וש"נ.
- 6. לפי פרש"י כו' ראה גם לקו"ש חי"ד ע' 114 ואילך. סורם . . רע : ראה ב"מ נט, סע"ב. מס' גרים פ"ד ה"א. פרש"י ויל"ש עה"פ משפטים כג, ט (ריש רמז שמט).
- 7. איז דער ענטפער כו' ראה גם ד"ה וידבר אלקים גו' – ש"פ יתרו ה'תשכ"ד.
- 8. המעשה – עיקר אבות פ"א מי"ז.
- 9. ממאמר אדמו"ר האמצעי מאמרי אדהאמ"צ – קונטרסים ע' רסג ואילך.
- 10. "כור הברזל" ראה ואתחנן ד, ב. מלכים-א ח, נא. ירמי' יא, ד. ובפרש"י ורד"ק עה"פ מלכים וירמי' שם. פרש"י עה"פ משלי יז, ג.
- 11. יצר-הרע . . אומן במלאכתו ראה שבת קה, ב. וראה סה"מ תרפ"ט ע' 124. ובכ"מ.
- 12. אדם קרוב אצל עצמו סנהדרין ט, סע"ב. וש"נ.
- 13. שנאמר ישעי' נה, ו. ובכו"כ כת"י כו' : ראה גם לקו"ש חל"ד ע' 200 ואילך. וש"נ. בין כסה לעשור י"ל שכל ימים אלה הם – בכמה דברים – ענין אחד ממש (נקודה אחת). ולכן מזכירים נשמות (רק) ביוהכ"פ, משא"כ בחה"פ וחה"ש, אף שגם הם המשך וענין אחד (ראה תנחומא ס"פ פנחס). וגם יוהכ"פ נק' ר"ה (יחזקאל מ, א. תוד"ה ואת (נדרים כג, ב). ובירוש' (ר"ה בתחלתה) פליג אפשטי' דקרא אבל לא על הענין. ועיין לקו"ת ר"ה (נח, א. סד, א)). ועבדים יוצאין לחירות – בשנת היובל – בר"ה ויוהכ"פ (ראה ר"ה ח, ב). וראה ג"כ זח"ג (ק, ב). ואכ"מ. פריערדיגען בריוו דימי הסליחות, ה'תשל"א. צוזאַמען . . פאַנאַנדערטיילונג ראה תניא פ' לב ובהערות לתניא בלקוטי לוי יצחק שם. אַלטער רבי ברענגט לקו"ת ר"פ נצבים. גיין . . צווייטן בלקו"ת שם: יתרון ומעלה להרגלים שצריך להלך בהם. וי"ל שהכוונה לאמיתית ענין ההליכה שהיא בלי גבול (ד"ה אם בחוקותי, ש"ת [סה"מ ה'ש"ת ע' 92]. ובכ"מ). ניט זיין שולד וע"ד לפי פרש"י (מתנחומא) עה"פ שזהו כנענים שנתגיירו – הרי סורם (טבעם) רע (ככנענים) בתולדתם. ומש"כ ברא"ם וכו' שלא קבלם משה – צע"ג שהרי מפורש שהכניסם בברית גו'. דעם בעל-הבית כו' להעיר מדבר המרגלים שאמרו אין בעה"ב יכול להוציא כו' (סוטה לה, א). עצם הנשמה . . צו מעשה בפועל להעיר מקונטרס העבודה פ"ה. ער האָט באמת געוואָלט קדושין מ, א. פון . . ווייטער ע"ד מש"כ בתניא פ"ז בנוגע לבעל תשובה: כי עד הנה הייתה כו'. טיפקייט און שלימות להעיר ממאמר אדמו"ר האמצעי "להבין ענין לקיחת אנשי חיל". זקן וכסיל, דער יצר-הרע זח"א ר"פ וישב. יפה ביותר ומתקבלת היא מיד רמב"ם הל' תשובה פ"ב ה"ו. ומסיים שנאמר דרשו ה' בהמצאו. ובכו"כ כת"י הרמב"ם מובא גם סיום הכתוב: קראוהו בהיותו קרוב. ועפ"ז תובן ראייתו במילואה: יפה ביותר – ממש"נ בהמצאו, מתקבלת מיד – ממש"נ בהיותו קרוב. בעט און זאָגט אָן שזהו גם נתינת כח – שהרי הקב"ה עוזרו לקיים המצווה עליו. צו זיין אמת'ן "איך" ראה רמב"ם הל' גירושין ספ"ב. להעיר מלקו"ת ר"פ האזינו. חלק . . ממש תניא רפ"ב. ולהעיר מהערות הצ"צ שם. כמצות רצונך ראה המשך וככה [תרל"ז] פי"ז ואילך.
משנה אבות א׳:י״ז - הטקסט מספריא
שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. וכל המרבה דברים מביא חטא:
רש"י על משלי י״ז:ג׳ - הטקסט מספריא
מַצְרֵף לַכֶּסֶף. כְּלִי שֶׁצּוֹרְפִין בּוֹ כֶּסֶף וְעוֹשִׂין אוֹתוֹ מֵאֵפֶר מִקְלֶה עַל גַּבֵּי חֶרֶס, קָרוּי מַצְרֵף:
וְכוּר לַזָּהָב. כְּלִי שֶׁצּוֹרְפִין בּוֹ אֶת הַזָּהָב, כְּלִי שֶׁזּוֹקְקִין בּוֹ אֶת הַזָּהָב, כְּמוֹ קְדֵרָה שְׁבוּרָה, קְרוּיָה כּוּר:
מַצְרֵף לַכֶּסֶף וְכוּר לַזָּהָב. הַמַּצְרֵף עָשׂוּי לִצְרֹף כֶּסֶף לִמְלַאכְתּוֹ וְכֵן הַכּוּר לְזַקֵּק הַזָּהָב, אֲבָל הַלְּבָבוֹת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זוֹקְקָן וּבוֹחֲנָן וְיוֹדֵעַ מַחְשְׁבוֹתָן:
מדרש תנחומא, פנחס י״ז - הטקסט מספריא
בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם. מָה רָאָה לִהְיוֹת פּוֹחֵת בְּכָל יוֹם. אֶלָּא לִמֶּדְךָ תּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ מִן הַקָּרְבָּנוֹת, שֶׁאִם יֵלֵךְ אָדָם לְאַכְסַנְיָא וְקִבְּלוֹ, בְּיוֹם רִאשׁוֹן מְקַבְּלוֹ יָפֶה וּמַאֲכִילוֹ עוֹפוֹת, בַּשֵּׁנִי מַאֲכִילוֹ דָּגִים, בַּשְּׁלִישִׁי גְּבִינָה, בָּרְבִיעִי מַאֲכִילוֹ יֶרֶק, כָּךְ פּוֹחֵת וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁמַּאֲכִילוֹ קִטְנִיּוֹת. בְּיוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם. מַהוּ לָכֶם. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, הַשִּׂמְחָה נָאָה לָכֶם, הַמּוֹעֲדִים נָאִים לָכֶם, יוֹם טוֹב נָאֶה לָכֶם. לְכָךְ נֶאֱמַר: עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם. מַעֲשֶׂה בְּגוֹי אֶחָד שֶׁשָּׁאַל אֶת רַבִּי עֲקִיבָא, וְאָמַר לוֹ: לָמָּה אַתֶּם עוֹשִׂים מוֹעֲדִים. לֹא כָּךְ אָמַר לָכֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי (ישעיה א, יד). אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, אִלּוּ אָמַר, חֳדָשַׁי וּמוֹעֲדַי, הָיִיתִי אוֹמֵר כָּךְ. אֶלָּא אָמַר, חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם. בִּשְׁבִיל אוֹתָם מוֹעֲדוֹת שֶׁעָשָׂה יְרָבְעָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּעַשׂ יְרָבְעָם חָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ כֶּחָג אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ כֵּן עָשָׂה בְּבֵית אֵל לְזַבֵּחַ לַעֲגָלִים וְגוֹ', וַיַּעַשׂ חָג לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל (מל״א יב, לב-לג). אֲבָל הַמּוֹעֲדִים הָאֵלֶּה, אֵינָן בְּטֵלִים לְעוֹלָם, וְלֹא הַחֲדָשִׁים. לָמָּה, שֶׁהֵם לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' (ויקרא כג, ד). וּכְתִיב: וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מוֹעֲדֵי ה' (שם פסוק מד). וּלְכָךְ אֵינָם בְּטֵלִים לְעוֹלָם. וַעֲלֵיהֶם נֶאֱמַר, סְמוּכִים לָעַד לְעוֹלָם עֲשׂוּיִם בֶּאֱמֶת וְיָשָׁר.
נדרים כ״ג ב - הטקסט מספריא
חַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי: הָרוֹצֶה שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ חֲבֵירוֹ וּמְסָרֵב בּוֹ וּמַדִּירוֹ — נִדְרֵי זֵירוּזִין הוּא. וְהָרוֹצֶה שֶׁלֹּא יִתְקַיְּימוּ נְדָרָיו כׇּל הַשָּׁנָה, יַעֲמוֹד בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיֹאמַר: כׇּל נֶדֶר שֶׁאֲנִי עָתִיד לִידּוֹר יְהֵא בָּטֵל, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא זָכוּר בִּשְׁעַת הַנֶּדֶר.
אִי זָכוּר, עַקְרֵיהּ לִתְנָאֵיהּ, וְקַיֵּים לֵיהּ לְנִדְרֵיהּ! אָמַר אַבָּיֵי, תָּנֵי: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהֵא זָכוּר בִּשְׁעַת הַנֶּדֶר.
רָבָא אָמַר: לְעוֹלָם כִּדְאָמְרִינַן מֵעִיקָּרָא. הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — כְּגוֹן שֶׁהִתְנָה בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, וְלֹא יָדַע בַּמֶּה הִתְנָה. וְהַשְׁתָּא קָא נָדַר. אִי זָכוּר בִּשְׁעַת הַנֶּדֶר, וְאָמַר ״עַל דַּעַת הָרִאשׁוֹנָה אֲנִי נוֹדֵר״ — נִדְרֵיהּ לֵית בֵּיהּ מַמָּשָׁא. לֹא אָמַר ״עַל דַּעַת הָרִאשׁוֹנָה אֲנִי נוֹדֵר״ — עַקְרֵיהּ לִתְנָאֵיהּ וְקַיֵּים לְנִדְרֵיהּ.
רַב הוּנָא בַּר חִינָּנָא סָבַר לְמִידְרְשֵׁיהּ בְּפִירְקָא. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: תַּנָּא קָא מְסַתֵּים לַהּ סַתּוֹמֵי כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְהֲגוּ קַלּוּת רֹאשׁ בִּנְדָרִים, וְאַתְּ דָּרְשַׁתְּ לֵיהּ בְּפִירְקָא?!
אִיבַּעְיָא לְהוּ: פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, אוֹ לָא? וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר פְּלִיגִי, הִלְכְתָא כְּוָתֵיהּ, אוֹ לָא? תָּא שְׁמַע, דִּתְנַן: הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ
The Gemara answers: The mishna is incomplete and is teaching like this: In the case of one who wants another to eat with him, and he urges him to do so and makes a vow with regard to him, this vow is included in the category of vows of exhortation, which do not require dissolution. And in addition, one who desires that his vows not be upheld for the entire year should stand up on Rosh HaShana and say: Any vow that I take in the future should be void. And this statement is effective, provided that he remembers at the time of the vow that his intent at the beginning of the year was to render it void.
The Gemara asks: If he remembers at the time of the vow that his intent at the beginning of the year was to render it void but still makes the vow, then he has uprooted his stipulation that all his vows are void and has upheld his vow. Why, then, does it state that the vows are void in this case? Abaye said: Teach: And this statement is effective, provided that he does not remember at the time of the vow that his intention at the beginning of the year was to render it void.
Rava said: Actually, say as we said initially, that he does remember his stipulation at the time of the vow. With what are we dealing here? It is a case where he stipulated a condition on Rosh HaShana rendering void vows that he would make later in the year, but he did not know with regard to which vows he made the stipulation, and now he makes a vow. If he remembers at the time of the vow and says: I am vowing in accordance with the initial intention, when I stipulated that all vows should be void, his vow has no substance. However, if he did not say: I am vowing in accordance with the initial intention, then he has uprooted his stipulation and upheld his vow.
The Gemara relates that Rav Huna bar Ḥinnana intended to teach this topic at the Festival lecture, so that everyone would learn this manner of rendering vows void on Rosh HaShana. Rava said to him: The tanna of the mishna conceals it and does not say it explicitly, despite the fact that it is studied by Torah scholars, in order that the public not treat vows lightly, and you teach it publicly at the Festival lecture?
§ A dilemma was raised before the scholars: Do the Rabbis disagree with Rabbi Eliezer ben Ya’akov in the mishna or not? And if you say that they disagree with him, is the halakha in accordance with his opinion or not? The Gemara suggests a proof: Come and hear, as we learned in a mishna (63b): One who says to another:
תניא, ליקוטי אמרים ז׳ - הטקסט מספריא
אַךְ נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַבַּהֲמִית שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל שֶׁמִּצַּד הַקְּלִיפָּה, הַמְלוּבֶּשֶׁת בְּדַם הָאָדָם כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וְנַפְשׁוֹת בְּהֵמוֹת וְחַיּוֹת וְעוֹפוֹת וְדָגִים טְהוֹרִים וּמוּתָּרִים בַּאֲכִילָה, וְקִיּוּם וְחַיּוּת כָּל הַדּוֹמֵם וְכָל הַצּוֹמֵחַ הַמּוּתָּר בַּאֲכִילָה, וְכֵן קִיּוּם וְחַיּוּת כָּל הַמַּעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבָה בְּעִנְיְינֵי עוֹלָם הַזֶּה שֶׁאֵין בָּהֶם צַד אִיסּוּר, לֹא שֹׁרֶשׁ וְלֹא עָנָף מִשַּׁסַ״ה מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה וְעַנְפֵיהֶן דְּאוֹרַיְיתָא וּדְרַבָּנָן, רַק שֶׁאֵינָן לְשֵׁם שָׁמַיִם – אֶלָּא רְצוֹן הַגּוּף וְחֶפְצוֹ וְתַאֲוָתוֹ, וַאֲפִילוּ הוּא צוֹרֶךְ הַגּוּף וְקִיּוּמוֹ וְחַיּוּתוֹ מַמָּשׁ, אֶלָּא שֶׁכַּוָּונָתוֹ אֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם כְּדֵי לַעֲבוֹד אֶת ה׳ בְּגוּפוֹ – לָא עֲדִיפֵי מַעֲשֶׂה דִּבּוּר וּמַחֲשָׁבוֹת אֵלּוּ מִנֶּפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַבַּהֲמִית בְּעַצְמָהּ, וְהַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל, נִשְׁפָּע וְנִמְשָׁךְ מִמַּדְרֵגָה הַשֵּׁנִית שֶׁבִּקְלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא, שֶׁהִיא קְלִיפָּה רְבִיעִית הַנִּקְרֵאת ״קְלִיפַּת נוֹגַהּ״, שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה, הַנִּקְרָא ״עוֹלַם הָעֲשִׂיָּה״, רוּבּוֹ כְּכוּלּוֹ רָע, רַק מְעַט טוֹב מְעוֹרָב בְּתוֹכָהּ [שֶׁמִּמֶּנָּה בָּאוֹת מִדּוֹת טוֹבוֹת שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל].
וְהִיא בְּחִינָה מְמוּצַּעַת בֵּין שָׁלֹשׁ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת לְגַמְרֵי וּבֵין בְּחִינַת וּמַדְרֵגַת הַקְּדוּשָּׁה.
וְלָכֵן, פְּעָמִים שֶׁהִיא נִכְלֶלֶת בְּשָׁלֹשׁ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת [כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר מ״ט רֵישׁ פֶּרֶק ד׳ בְּשֵׁם הַזֹּהַר], וּפְעָמִים שֶׁהִיא נִכְלֶלֶת וְעוֹלָה בִּבְחִינַת וּמַדְרֵגַת הַקְּדוּשָּׁה, דְּהַיְינוּ, כְּשֶׁהַטּוֹב הַמְעוֹרָב בָּהּ נִתְבָּרֵר מֵהָרָע וְגוֹבֵר וְעוֹלֶה וְנִכְלָל בִּקְדוּשָּׁה.
כְּגוֹן דֶּרֶךְ מָשָׁל: הָאוֹכֵל בִּשְׂרָא שְׁמֵינָא דְּתוֹרָא וְשׁוֹתֶה יַיִן מְבוּשָּׂם לְהַרְחִיב דַּעְתּוֹ לַה׳ וּלְתוֹרָתוֹ, כִּדְאָמַר רָבָא: ״חַמְרָא וְרֵיחָא כוּ׳״, אוֹ בִּשְׁבִיל כְּדֵי לְקַיֵּים מִצְוַת עֹנֶג שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב, אֲזַי, נִתְבָּרֵר חַיּוּת הַבָּשָׂר וְהַיַּיִן שֶׁהָיָה נִשְׁפָּע מִקְּלִיפַּת נוֹגַהּ, וְעוֹלֶה לַה׳ כְּעוֹלָה וּכְקָרְבָּן.
וְכֵן הָאוֹמֵר מִילְּתָא דִבְדִיחוּתָא לְפַקֵּחַ דַּעְתּוֹ וּלְשַׂמֵּחַ לִבּוֹ לַה׳ וּלְתוֹרָתוֹ וַעֲבוֹדָתוֹ, שֶׁצְּרִיכִים לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה, וּכְמוֹ שֶׁעָשָׂה רָבָא לְתַלְמִידָיו שֶׁאָמַר לִפְנֵיהֶם מִילְּתָא דִבְדִיחוּתָא תְּחִלָּה וּבָדְחֵי רַבָּנָן.
אַךְ מִי שֶׁהוּא בְּזוֹלְלֵי בָּשָׂר וְסוֹבְאֵי יַיִן, לְמַלֹּאת תַּאֲוַת גּוּפוֹ וְנַפְשׁוֹ הַבַּהֲמִית, שֶׁהוּא בְּחִינַת יְסוֹד הַמַּיִם מֵאַרְבַּע יְסוֹדוֹת הָרָעִים שֶׁבָּהּ שֶׁמִּמֶּנּוּ מִדַּת הַתַּאֲוָה, הִנֵּה עַל יְדֵי זֶה יוֹרֵד חַיּוּת הַבָּשָׂר וְהַיַּיִן שֶׁבְּקִרְבּוֹ, וְנִכְלָל לְפִי שָׁעָה בְּרַע גָּמוּר שֶׁבְּשָׁלֹשׁ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת, וְגוּפוֹ נַעֲשֶׂה לָהֶן לְבוּשׁ וּמֶרְכָּבָה לְפִי שָׁעָה. עַד אֲשֶׁר יָשׁוּב הָאָדָם וְיַחֲזוֹר לַעֲבוֹדַת ה׳ וּלְתוֹרָתוֹ, כִּי לְפִי שֶׁהָיָה בְּשַׂר הֶיתֵּר וְיַיִן כָּשֵׁר, לְכָךְ יְכוֹלִים לַחֲזוֹר וְלַעֲלוֹת עִמּוֹ בְּשׁוּבוֹ לַעֲבוֹדַת ה׳, שֶׁזֶּהוּ לְשׁוֹן ״הֶיתֵּר״ וּ״מוּתָּר״, כְּלוֹמַר שֶׁאֵינוֹ קָשׁוּר וְאָסוּר בִּידֵי הַחִיצוֹנִים שֶׁלֹּא יוּכַל לַחֲזוֹר וְלַעֲלוֹת לַה׳.
רַק שֶׁהָרְשִׁימוּ מִמֶּנּוּ נִשְׁאָר בַּגּוּף, וְעַל כֵּן צָרִיךְ הַגּוּף לְחִיבּוּט הַקֶּבֶר, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן.
וְכֵן הַחַיּוּת שֶׁבְּטִפּוֹת זֶרַע שֶׁיָּצְאוּ מִמֶּנּוּ בְּתַאֲוָה בַּהֲמִית, שֶׁלֹּא קִדֵּשׁ עַצְמוֹ בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ עִם אִשְׁתּוֹ טְהוֹרָה.
מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת וּבִיאוֹת אֲסוּרוֹת, שֶׁהֵן מִשָּׁלשׁ קְּלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת לְגַמְרֵי – הֵם אֲסוּרִים וּקְשׁוּרִים בִּידֵי הַחִיצוֹנִים לְעוֹלָם, וְאֵין עוֹלִים מִשָּׁם עַד כִּי יָבֹא יוֹמָם וִיבוּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וְאֶת רוּחַ הַטּוּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ״; אוֹ, עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשׂוּ לוֹ כִּזְכֻיּוֹת מַמָּשׁ, שֶׁהִיא תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה מֵעוּמְקָא דְלִבָּא בְּאַהֲבָה רַבָּה וַחֲשִׁיקָה וְנֶפֶשׁ שׁוֹקֵקָה לְדָבְקָה בּוֹ יִתְבָּרֵךְ, וְצָמְאָה נַפְשׁוֹ לַה׳ כְּאֶרֶץ עֲיֵפָה וְצִיָּה, לִהְיוֹת כִּי עַד הֵנָּה הָיְתָה נַפְשׁוֹ בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת, הִיא הַסִּטְרָא אָחֳרָא, וּרְחוֹקָה מֵאוֹר פְּנֵי ה׳ בְּתַכְלִית, וְלָזֹאת צָמְאָה נַפְשׁוֹ בְּיֶתֶר עֹז מִצִּמְאוֹן נַפְשׁוֹת הַצַּדִּיקִים, כְּמַאֲמָרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: ״בְּמָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְשׁוּבָה עוֹמְדִים כוּ׳״.
וְעַל תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה רַבָּה זוֹ אָמְרוּ שֶׁ״זְּדוֹנוֹת נַעֲשׂוּ לוֹ כִּזְכֻיּוֹת״, הוֹאִיל וְעַל יְדֵי זֶה בָּא לְאַהֲבָה רַבָּה זוֹ.
אֲבָל תְּשׁוּבָה שֶׁלֹּא מֵאַהֲבָה זוֹ, אַף שֶׁהִיא תְּשׁוּבָה נְכוֹנָה, וַה׳ יִסְלַח לוֹ, מִכָּל מָקוֹם לֹא נַעֲשׂוּ לוֹ כִּזְכֻיּוֹת, וְאֵין עוֹלִים מֵהַקְּלִיפָּה לְגַמְרֵי עַד עֵת קֵץ, שֶׁיְּבוּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח.
אַךְ הַחַיּוּת שֶׁבְּטִפּוֹת זֶרַע שֶׁיָּצְאוּ מִמֶּנּוּ לְבַטָּלָה, אַף שֶׁיָּרְדָה וְנִכְלְלָה בְּשָׁלשׁ קְלִיפּוֹת הַטְּמֵאוֹת – הֲרֵי זוֹ עוֹלָה מִשָּׁם בִּתְשׁוּבָה נְכוֹנָה, וּבְכַוָּונָה עֲצוּמָה בִּקְרִיאַת־שְׁמַע־שֶׁעַל־הַמִּטָּה, כַּנּוֹדָע מֵהָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, וּמְרוּמָּז בַּגְּמָרָא: ״כָּל הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע עַל מִטָּתוֹ כְּאִלּוּ אוֹחֵז חֶרֶב שֶׁל שְׁתֵּי פִיּוֹת כוּ׳״, לַהֲרוֹג גּוּפוֹת הַחִיצוֹנִים שֶׁנַּעֲשׂוּ לְבוּשׁ לַחַיּוּת שֶׁבַּטִּפּוֹת, וְעוֹלָה הַחַיּוּת מֵהֶם, כַּיָּדוּעַ לְיוֹדְעֵי חֵן.
וְלָכֵן לֹא הוּזְכַּר עֲוֹן זֶרַע לְבַטָּלָה בַּתּוֹרָה בִּכְלַל בִּיאוֹת אֲסוּרוֹת, אַף שֶׁחָמוּר מֵהֶן, וְגָדוֹל עֲוֹנוֹ בִּבְחִינַת הַגַּדְלוּת וְרִבּוּי הַטּוּמְאָה וְהַקְּלִיפּוֹת שֶׁמּוֹלִיד וּמַרְבֶּה בִּמְאֹד מְאֹד בְּהוֹצָאַת זֶרַע לְבַטָּלָה, יוֹתֵר מִבִּיאוֹת אֲסוּרוֹת. רַק, שֶׁבְּבִיאוֹת אֲסוּרוֹת מוֹסִיף כֹּחַ וְחַיּוּת בִּקְלִיפָּה טְמֵאָה בְּיוֹתֵר, עַד שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם הַחַיּוּת בִּתְשׁוּבָה,
הגהה
מִפְּנֵי שֶׁנִּקְלְטָה בִּיסוֹד דְּנוּקְבָא דִקְלִיפָּה הַמְקַבֶּלֶת וְקוֹלֶטֶת הַחַיּוּת מֵהַקְּדוּשָּׁה, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּזֶרַע לְבַטָּלָה, שֶׁאֵין שָׁם בְּחִינַת נוּקְבָא דִקְלִיפָּה, רַק שֶׁכֹּחוֹתֶיהָ וְחַיְילוֹתֶיהָ מַלְבִּישִׁים לַחַיּוּת שֶׁבַּטִּפּוֹת, כַּיָּדוּﬠַ לְיוֹדְﬠֵי חֵן:
אֶלָּא אִם כֵּן יַעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה רַבָּה כָּל כָּךְ, עַד שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשׂוּ לוֹ כִּזְכֻיּוֹת.
וּבָזֶה יוּבַן מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״אֵיזֶהוּ מְעֻוָּות שֶׁלֹּא יוּכַל לִתְקוֹן – זֶה שֶׁבָּא עַל הָעֶרְוָה וְהוֹלִיד מַמְזֵר״, שֶׁאָז, גַּם אִם יַעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה גְּדוֹלָה כָּל כָּךְ, אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהַעֲלוֹת הַחַיּוּת לִקְדוּשָּׁה, מֵאַחַר שֶׁכְּבָר יָרְדָה לָעוֹלָם הַזֶּה וְנִתְלַבְּשָׁה בְּגוּף בָּשָׂר וָדָם:
משנה תורה, הלכות תשובה ב׳:ו׳ - הטקסט מספריא
אע"פ שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרה הימים שבין ראש השנה ויום הכפורים היא יפה ביותר ומתקבלת היא מיד, שנאמר: "דרשו ה' בהמצאו" (ישעיהו נה, ו). במה דברים אמורים? ביחיד. אבל צבור, כל זמן שעושים תשובה וצועקין בלב שלם הם נענין, שנאמר: "כה' אלהינו בכל קראנו אליו" (דברים ד, ז).
משנה תורה, הלכות גירושין ב׳ - הטקסט מספריא
זה שנאמר בתורה וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה. אחד הכותב בידו או שאמר לאחר לכתוב לו. ואחד הנותן בידו או שאמר לאחר ליתן לה. לא נאמר וכתב אלא להודיע שאין מתגרשת אלא בכתב. ונתן שלא תקח מעצמה.
אמר לשנים כתבו גט וחתמו ותנו לאשתי הרי אלו כותבין וחותמין ונותנין לה והן הן שלוחיו והן הן עדיו. וכן אם אמר לסופר כתוב לי גט לאשתי ואמר לעדים לחתום כותבים וחותמים ונותנים לו והוא מגרש בו בכל עת שירצה.
וכותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו. והוא שיהיו העדים והסופר שכתבו וחתמו בו מכירין ויודעים שזה הוא פלוני ואשתו היא פלונית. ואם היו באותו מקום שנים ששמותיהם שוים ושמות נשותיהם שוים אין מגרש אחד מהם אלא במעמד חבירו שמא יכתוב גט ויוליכו לאשת חבירו ויאסרנה עליו.
ובשעת הסכנה כותבין ונותנין אף על פי שאין מכירים והאשה נותנת שכר הסופר בכל מקום.
וצריך שיאמר הבעל עצמו לסופר כתוב ולעדים חתומו. הרי שאמרו לו בית דין או שנים נכתוב גט לאשתך ואמר להם כתבו וכתבו הן עצמן וחתמו בו הרי זה כשר. אבל אם אמרו הם לסופר וכתב ולעדים וחתמו אף על פי שחזרו ונתנוהו לבעל וחזר ונתן גט זה לאשתו בפני עדים הרי זה גט בטל, שהרי כתבו מי שלא אמר לו הבעל לכתבו.
אמר לשנים או לשלשה אמרו לסופר ויכתוב גט לאשתי ואמרו לעדים ויחתומו ואמרו לסופר וכתב ולעדים וחתמו או שאמר לשנים אמרו לסופר ויכתוב גט לאשתי ואתם חתומו הרי זה גט פסול. ומתיישבין בדבר זה הרבה מפני שהוא קרוב להיות גט בטל.
ומה בין פסול לבטל. שכל מקום שנאמר בחיבור זה בגט שהוא בטל הוא בטל מן התורה. ובכל מקום שנאמר פסול הוא פסול מדברי סופרים.
הבעל שהביא גט בידו חתום ואמר תנו גט זה לאשתי הרי אלו יתנו לה. אמר לאחרים לכתוב גט ולחתום בו וליתנו לאשתו וכתבו וחתמו ונתנו לה ונמצא הגט בטל או פסול הרי אלו כותבין גט אחר אפילו מאה עד שיגיע לידה גט כשר.
אמר להם הבעל כתבו וחתמו ותנו לשליח להוליך לה וכתבו וחתמו ונתנו לשליח. ונמצא הגט בטל או פסול אין כותבים אחר עד שימלכו בבעל. שהרי לא עשה אותן שלוחים לגירושין ושמא לא רצה אלא שיכתבו ויתנו לשליח בלבד ולא ישאר להם בו מעשה אחר והרי כתבו ונתנו. לפיכך לא יכתבו אחר. ואם כתבו גט אחר כשר ונתנוהו לשליח (ונתנו לה) הרי זו ספק מגורשת.
האומר לשנים או ליתר משנים כתבו גט ותנו לאשתי גרשוה שלחוה שבקוה תרכוה כתבו אגרת ותנו לה הרי אלו יכתבו גט כשר ויתנו לה. אמר להם פטרוה פרנסוה עשו לה כדת עשו לה כנימוס עשו לה כראוי לא אמר כלום. ואם כתבו גט ונתנו לה הרי זה גט בטל.
אמר להם הוציאוה עזבוה התירוה הניחוה הועילוה הרי זה ספק אם משמע מלות אלו גרושין או ענין אחר. לפיכך אין כותבין לה ואם כתבו גט ונתנו לה הרי זו ספק מגורשת.
האומר כתבו גט לאשתי הרי אלו כותבין וחותמין ונותנין לבעל בידו ואין נותנין לאשתו עד שיאמר להם ליתן לה. ואם נתנו לה אינו גט. במה דברים אמורים בבריא אבל במסוכן והוא אדם שקפץ עליו החלי במהרה והכביד עליו חליו מיד והיוצא בקולר אפילו על עסקי ממון והמפרש בים והיוצא בשיירא ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויחתמו ויתנו לה. שהדבר ידוע שלא נתכוון זה אלא לכתוב וליתן לה.
בריא שאמר כתבו גט לאשתי וכתבו וחתמו ונתנו לה והרג עצמו מיד כגון שהשליך עצמו מן הגג או הפיל עצמו לים הרי זה גט כשר. עלה לגג ודחפתו הרוח ונפל ומת אינו גט. ספק הפיל עצמו ספק דחפתו הרוח הרי זה גט עד שיודע לך בודאי שהרוח דחפתו. וכן מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו לה. והוא שידעו אותו. ואע"פ שהעלוהו ולא הכירוהו הרי זה כשר שזה כשעת הסכנה הוא שכותבים ונותנין אע"פ שאינן מכירין. וכן מי שנפלו בו מכות רעות שא"א שיחיה מהן אפילו נשחטו בו רוב סימנין ורמז ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו שהרי עתה חי הוא אע"פ שסופו למות.
מי שהיתה רוח רעה מבעתת אותו ואמר כשהתחיל בו החלי כתבו גט לאשתי לא אמר כלום. מפני שאין דעתו נכונה ומיושבת. וכן שכור שהגיע לשכרותו של לוט. ואם לא הגיע הרי זה ספק.
אמר כשהוא בריא כתבו ותנו גט לאשתי ואח"כ נבעת ממתינין עד שיבריא וכותבין ונותנין לה. ואין צריך לחזור ולהמלך בו אחר שהבריא. ואם כתבו ונתנו קודם שיבריא הרי זה פסול.
מי שנשתתק והרי דעתו נכונה ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו בודקין אותו שלש פעמים בסירוגין אם אמר להם על לאו לאו ועל הן הן הרי אלו יכתבו ויתנו. וצריכין לבודקו יפה יפה שמא נטרפה דעתו. וכן אם כתב בידו כתבו ותנו גט לאשתי הרי אלו כותבין ונותנין לה אם היתה דעתו מיושבת עליו שאין דין מי שנשתתק כדין החרש.
מי שנשא כשהוא פקח ונתחרש ואין צריך לומר נשתטה אינו מוציא לעולם עד שיבריא. ואין סומכין על רמיזת החרש ולא על כתבו אף על פי שדעתו נכונה ומיושבת עליו. אבל אם נשא אשה כשהוא חרש מגרש ברמיזה שאין קידושיו קידושין מן התורה כמו שביארנו וכשם שכונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה.
המקדש קטנה על ידי אביה וגירשה כשהיא קטנה אביה מקבל גיטה ומשיגיע גט ליד האב נתגרשה. גירשה כשהיא נערה אם הגיע הגט לידה או ליד אביה נתגרשה. ואין עושה נערה המאורסה שליח לקבל גיטה מיד בעלה בחיי אביה. אבל האב עושה שליח לקבל הגט לבתו המאורסה בין קטנה בין נערה.
קדשה אביה כשהיא קטנה ומת. אם מבחנת בין גיטה לדבר אחר הרי זו מתגרשת משיגיע הגט לידה ואם לאו אינה מתגרשת עד שתבחין ואם גירשה אינה מגורשת.
מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש. בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר. וכן אם הכוהו עכו"ם ואמרו לו עשה מה שישראל אומרין לך ולחצו אותו ישראל ביד העכו"ם עד שיגרש הרי זה כשר. ואם העכו"ם מעצמן אנסוהו עד שכתב הואיל והדין נותן שיכתוב הרי זה גט פסול. ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס בין ביד עכו"ם בין ביד ישראל. שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב בו מן התורה כגון מי שהוכה עד שמכר או עד שנתן. אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר האסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו. לא היה הדין נותן שכופין אותו לגרש וטעו בית דין של ישראל או שהיו הדיוטות ואנסוהו עד שגירש הרי זה גט פסול הואיל וישראל אנסוהו יגמור ויגרש. ואם העכו"ם אנסוהו לגרש שלא כדין אינו גט. אע"פ שאמר בעכו"ם רוצה אני ואמר לישראל כתבו וחתמו הואיל ואין הדין מחייבו להוציא והעכו"ם אנסוהו אינו גט.
תניא, ליקוטי אמרים ב׳ - הטקסט מספריא
וְנֶפֶשׁ הַשֵּׁנִית בְּיִשְׂרָאֵל, הִיא חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמַּעַל מַמָּשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים״, וְ״אַתָּה נָפַחְתָּ בִּי״, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר, מַאן דְּנָפַח מִתּוֹכֵיהּ נָפַח, פֵּירוּשׁ, מִתּוֹכִיּוּתוֹ וּמִפְּנִימִיּוּתוֹ, שֶׁתּוֹכִיּוּת וּפְנִימִיּוּת הַחַיּוּת שֶׁבָּאָדָם מוֹצִיא בִּנְפִיחָתוֹ בְּכֹחַ:
כָּךְ, עַל דֶּרֶךְ מָשָׁל, נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל עָלוּ בְּמַחֲשָׁבָה, כְּדִכְתִיב: ״בְּנִי בְכוֹרִי יִשְׂרָאֵל״, ״בָּנִים אַתֶּם לַה׳ אֱלֹהֵיכֶם״ פֵּירוּשׁ, כְּמוֹ שֶׁהַבֵּן נִמְשָׁךְ מִמּוֹחַ הָאָב, כָּךְ כִּבְיָכוֹל נִשְׁמַת כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל נִמְשְׁכָה מִמַּחֲשַׁבְתּוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ, דְּאִיהוּ חַכִּים וְלָא בְחָכְמָה יְדִיעָא, אֶלָּא הוּא וְחָכְמָתוֹ אֶחָד, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַמְבַּ״ם,
הגהה
וְהוֹדוּ לוֹ חַכְמֵי הַקַּבָּלָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּפַּרְדֵּס מֵהָרַמַ״ק. וְגַם לְפִי קַבָּלַת הָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה יַצִּיבָא מִילְּתָא, בְּסוֹד הִתְלַבְּשׁוּת אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, ﬠַל־יְדֵי צִמְצוּמִים רַבִּים, בְּכֵלִים דְּחָכְמָה־בִּינָה־דַּﬠַת דַּאֲצִילוּת, אַךְ לֹא לְמַﬠְלָה מֵהָאֲצִילוּת, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּמָקוֹם אַחֵר, שֶׁאֵין־סוֹף־בָּרוּךְ־הוּא מְרוֹמָם וּמִתְנַשֵּׂא רוֹמְמוּת אֵין קֵץ, לְמַﬠְלָה מַּﬠְלָה מִמַּהוּת וּבְחִינַת חָכְמָה־בִּינָה־דַּﬠַת, ﬠַד שֶׁמַּהוּת וּבְחִינַת חָכְמָה־בִּינָה־דַּﬠַת נֶחְשֶׁבֶת כַּﬠֲשִׂיָּיה גוּפָנִיִּית אֶצְלוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״כּוּלָּם בְּחָכְמָה ﬠָשִׂיתָ״:
שֶׁהוּא הַמַּדָּע וְהוּא הַיּוֹדֵעַ כוּ׳, וְדָבָר זֶה אֵין בִּיכוֹלֶת הָאָדָם לַהֲבִינוֹ עַל בּוּרְיוֹ כוּ׳, כְּדִכְתִיב: ״הַחֵקֶר אֱלוֹהַּ תִּמְצָא״, וּכְתִיב: ״כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְגוֹ׳״.
וְאַף שֶׁיֵּשׁ רִבְבוֹת מִינֵי חִלּוּקֵי מַדְרֵגוֹת בַּנְּשָׁמוֹת, גָּבוֹהַּ מֵעַל גָּבוֹהַּ לְאֵין קֵץ, כְּמוֹ גּוֹדֶל מַעֲלַת נִשְׁמוֹת הָאָבוֹת וּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ עֲלֵיהֶם־הַשָּׁלוֹם, עַל נִשְׁמוֹת דּוֹרוֹתֵינוּ אֵלֶּה דְּעִקְבֵי מְשִׁיחָא, שֶׁהֵם בְּחִינַת עֲקֵבַיִים מַמָּשׁ לְגַבֵּי הַמּוֹחַ וְהָרֹאשׁ; וְכֵן בְּכָל דּוֹר וָדוֹר יֵשׁ רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּשְׁמוֹתֵיהֶם הֵם בְּחִינַת רֹאשׁ וּמוֹחַ לְגַבֵּי נִשְׁמוֹת הֶהָמוֹן וְעַמֵּי הָאָרֶץ; וְכֵן נְפָשׁוֹת לְגַבֵּי נְפָשׁוֹת, כִּי כָּל נֶפֶשׁ כְּלוּלָה מִנֶּפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה.
מִכָּל מָקוֹם, שֹׁרֶשׁ כָּל הַנֶּפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה כּוּלָּם, מֵרֹאשׁ כָּל הַמַּדְרֵיגוֹת עַד סוֹף כָּל דַּרְגִין, הַמְלוּבָּשׁ בְּגוּף עַמֵּי הָאָרֶץ וְקַל שֶׁבְּקַלִים, נִמְשָׁךְ מִמּוֹחַ הָעֶלְיוֹן, שֶׁהִיא חָכְמָה עִילָּאָה כִּבְיָכוֹל.
כִּמְשַׁל הַבֵּן הַנִּמְשָׁךְ מִמּוֹחַ הָאָב, שֶׁאֲפִילוּ צִפָּרְנֵי רַגְלָיו נִתְהַוּוּ מִטִּפָּה זוֹ מַמָּשׁ, עַל יְדֵי שְׁהִיָּיתָהּ תִּשְׁעָה חֳדָשִׁים בְּבֶטֶן הָאֵם, וְיָרְדָה מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה, לְהִשְׁתַּנּוֹת וּלְהִתְהַוּוֹת מִמֶּנָּה צִפָּרְנַיִם.
וְעִם כָּל זֶה, עוֹדֶנָּה קְשׁוּרָה וּמְיוּחֶדֶת בְּיִחוּד נִפְלָא וְעָצוּם בְּמַהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ הָרִאשׁוֹן שֶׁהָיְתָה טִפַּת מוֹחַ הָאָב; וְגַם עַכְשָׁיו בַּבֵּן, יְנִיקַת הַצִּפָּרְנַיִם וְחַיּוּתָם נִמְשֶׁכֶת מֵהַמּוֹחַ שֶׁבָּרֹאשׁ; כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא [נִדָּה שָׁם]: ״לוֹבֶן, שֶׁמִּמֶּנּוּ גִּידִים וַעֲצָמוֹת וְצִפָּרְנַיִם״ [וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר הַחַשְׁמַל, בְּסוֹד לְבוּשִׁים שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן בְּגַן עֵדֶן, שֶׁהָיוּ צִפָּרְנַיִם מִבְּחִינַת מוֹחַ תְּבוּנָה].
וְכָכָה מַמָּשׁ, כִּבְיָכוֹל, בְּשֹׁרֶשׁ כָּל הַנֶּפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל כְּלָלוּת יִשְׂרָאֵל לְמַעְלָה, בִּירִידָתוֹ מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה עַל יְדֵי הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת אֲצִילוּת־בְּרִיאָה־יְצִירָה־עֲשִׂיָּה מֵחָכְמָתוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּדִכְתִיב: ״כּוּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ״, נִתְהַוּוּ מִמֶּנּוּ נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ וּפְחוּתֵי הָעֵרֶךְ.
וְעִם כָּל זֶה, עוֹדֶינָה קְשׁוּרוֹת וּמְיוּחָדוֹת בְּיִחוּד נִפְלָא וְעָצוּם בְּמַהוּתָן וְעַצְמוּתָן הָרִאשׁוֹן, שֶׁהִיא הַמְשָׁכַת חָכְמָה עִילָּאָה, כִּי יְנִיקַת וְחַיּוּת נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ, הוּא מִנֶּפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל הַצַּדִּיקִים וְהַחֲכָמִים רָאשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּדוֹרָם:
וּבָזֶה יוּבַן מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה עַל פָּסוּק: ״וּלְדָבְקָה בוֹ״ – שֶׁכָּל הַדָּבֵק בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ נִדְבַּק בַּשְּׁכִינָה מַמָּשׁ, כִּי עַל יְדֵי דְּבִיקָה בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים, קְשׁוּרוֹת נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ וּמְיוּחָדוֹת בְּמַהוּתָן הָרִאשׁוֹן וְשָׁרְשָׁם שֶׁבְּחָכְמָה עִילָּאָה, שֶׁהוּא יִתְבָּרֵךְ וְחָכְמָתוֹ אֶחָד, וְהוּא הַמַּדָּע כוּ׳.
[וְהַפּוֹשְׁעִים וּמוֹרְדִים בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים – יְנִיקַת נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁלָּהֶם מִבְּחִינַת אֲחוֹרַיִים שֶׁל נֶפֶשׁ רוּחַ וְנִשְׁמַת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים].
וּמַה שֶּׁכָּתוּב בַּזֹּהַר וּבְזֹהַר חָדָשׁ, שֶׁהָעִיקָּר תָּלוּי שֶׁיְּקַדֵּשׁ עַצְמוֹ בִּשְׁעַת תַּשְׁמִישׁ דַּוְוקָא, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּנֵי עַמֵּי הָאָרֶץ כוּ׳, הַיְינוּ, מִשּׁוּם שֶׁאֵין לְךָ נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁאֵין לָהּ לְבוּשׁ מִנֶּפֶשׁ דְּעַצְמוּת אָבִיו וְאִמּוֹ, וְכָל הַמִּצְוֹת שֶׁעוֹשֶׂה – הַכֹּל עַל יְדֵי אוֹתוֹ הַלְּבוּשׁ כוּ׳, וַאֲפִילוּ הַשֶּׁפַע שֶׁנּוֹתְנִים לוֹ מִן הַשָּׁמַיִם – הַכֹּל עַל יְדֵי לְבוּשׁ זֶה, וְאִם יְקַדֵּשׁ אֶת עַצְמוֹ – יַמְשִׁיךְ לְבוּשׁ קָדוֹשׁ לְנִשְׁמַת בְּנוֹ, וַאֲפִילוּ הִיא נְשָׁמָה גְדוֹלָה, צְרִיכָה לְקִידּוּשׁ אָבִיו כוּ׳.
אֲבָל הַנְּשָׁמָה עַצְמָהּ, הִנֵּה לִפְעָמִים נִשְׁמַת אָדָם גָּבוֹהַּ לְאֵין קֵץ, בָּא לִהְיוֹת בְּנוֹ שֶׁל אָדָם נִבְזֶה וְשָׁפָל כוּ׳, כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה כָּל זֶה בְּ״לִיקּוּטֵי תּוֹרָה״ פָּרָשַׁת וַיֵּרָא וּבְטַעֲמֵי מִצְוֹת פָּרָשַׁת בְּרֵאשִׁית:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 7 עמודים.
- אגרות קודש כרך כח י'תתקו מאותו ספר סנהדרין ט, ב
- לקוטי שיחות כרך לח קרח שיחה ב סנהדרין ט, ב
- לקוטי שיחות כרך י ויגש שיחה א סנהדרין ט, ב
- לקוטי שיחות כרך כב הוספות - שיחות ומכתבים שיחה ה סנהדרין ט, סע"ב
- לקוטי שיחות כרך כד הוספות - מכתבים כלליים לראש השנה שיחה א סנהדרין ט, סע"ב
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות שבת - ח"ו (סי' שכג-שדמ) שלט כמה דינים פרטיים הנוהגים בשבת סנהדרין ט, ב
- תורת מנחם ש"פ מטות-מסעי, מבה"ח מנחם-אב, ה'תשל"ג סנהדרין ט, ב

