ש"פ נצבים, כ"ח אלול, ה'תשל"א

209

בס"ד. ש"פ נצבים, כ"ח אלול, ה'תשל"א

(הנחה בלתי מוגה)

אתם

נצבים היום כולכם לפני הוי' אלקיכם ראשיכם שבטיכם גו' ¹⁶¹⁹ (וממשיך בפסוק שלאח"ז ¹⁶²⁰ ) טפכם נשיכם וגרך גו' מחוטב עציך עד שואב מימיך. וידוע דיוקי רבותינו נשיאינו (החל מרבינו הזקן), מהו הענין דנצבים, ומהו הענין דנצבים היום ¹⁶²¹ . ויש להוסיף בזה, שהענין דהיום מודגש כמ"פ גם בהמשך הפרשה, לעברך בברית גו' אשר ה' אלקיך כורת עמך היום ¹⁶²² , למען הקים אותך היום לו לעם ¹⁶²³ , את אשר ישנו פה עמנו עומד היום גו' ואת אשר איננו פה עמנו היום ¹⁶²⁴ (ד"פ היום). גם צריך להבין מה שבתחלה נאמר אתם נצבים גו' כולכם, ואח"כ מפרט עשר מדרגות3, דלכאורה, כיון שנאמר כולכם, למה צריך לפרט מדרגות פרטיות, ובזה גופא עשר מדרגות, דלכאורה, גם אם הכתוב רוצה להזכיר שיש גם מדרגות פרטיות, הי' יכול לומר מ ראשיכם עד שואב מימיך [כמו מ חוטב עציך עד שואב מימיך, שמלשון זה משמע שיש ביניהם עוד דרגות, ואעפ"כ אינו מפרט אותם], ולמה הוצרך לפרט כל עשר המדרגות. ועכצ"ל, שזהו ענין עיקרי שנוגע לכללות הענין, שדוקא עי"ז יכול להיות הענין דנצבים גו' לפני הוי' אלקיכם.

ב) והענין

בזה, כפי שמבאר רבינו הזקן בלקו"ת ¹⁶²⁵ , שהיום קאי על ר"ה ¹⁶²⁶ , כי זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון ¹⁶²⁷ . וכמבואר במק"א ¹⁶²⁸ שבכל מקום שנאמר היום הוא ר"ה ¹⁶²⁹ , וכמ"ש ¹⁶³⁰ ויהי היום, ותרגם והוה יום דינא רבא11. וזהו שנקרא היום, בה"א הידיעה ¹⁶³¹ , שאינו סתם יום, אלא יום מיוחד בשנה שכולל את כל ימי השנה, שלכן נקרא ראש השנה, ולא תחלת השנה, כמבואר בעטרת ראש ¹⁶³² שהוא כמו

210

ראש שכולל את החיות של כל אברי הגוף, וממנו נמשך החיות בכל אברי הגוף גם כפי שנמצאים במקומם. וזהו אתם נצבים היום, שבר"ה (היום) נמצאים בנ"י במעמד ומצב דנצבים (ע"ד מ"ש במ"ת ויתיצבו בתחתית ההר ¹⁶³³ ), שזהו"ע נעלה יותר מעמידה סתם, כיון שזוהי עמידה בתוקף, כמו נצב מלך ¹⁶³⁴ , דאמר מלכא עקר טורא ¹⁶³⁵ (שאינו מתפעל ממניעות ועיכובים כו', ועד שמשנה את המציאות שמלכתחילה לא יהיו מניעות ועיכובים). וענין זה קשור גם עם היותו יום דינא רבא, כמאמר הבעש"ט ¹⁶³⁶ שאתם נצבים פירושו קיימים ועומדים ¹⁶³⁷ , והיינו שזוכים בדין.

וממשיך

בלקו"ת7 לבאר הענין דכולכם, שכל ניצוצי נשמות נצבים ומתעלים במקורם הראשון ביום זה עד לפני הוי' כו' להיות כולם מתעלים במקור חוצבם. ומבאר שזהו מ"ש ¹⁶³⁸ ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל, פי' שכולם מתאספים יחד להיות לאחדים כאחד, כי זהו כלל גדול דכל דאתי מסטרא דקדושה הוא בבחי' נעוץ סופן בתחלתן ¹⁶³⁹ , שאין לו בחי' ראש וסוף. וכן הוא בנוגע לבנ"י, שכל ישראל קומה אחת שלימה, וכמשל האדם שהוא בעל קומה בראש ורגלים כו', הרי בבחינה אחת יש יתרון ומעלה להרגלים שצריך להלך בהם, וגם הם מעמידי הגוף והראש וכו', ונמצא שאין שלימות להראש בלתי הרגלים כו', ועד מבלי אשר ימצא האדם ראש וסוף ¹⁶⁴⁰ .

ג) ויש

להוסיף בביאור הענין, דלכאורה, כיון שבפועל יש ראש ויש סוף, ובודאי שזהו בכוונה מכוונת כו', א"כ, מהו הענין דמבלי אשר ימצא האדם ראש וסוף.

ויובן

בהקדם ההפרש בין תהו לתיקון, שהם בחי' עיגולים ויושר ¹⁶⁴¹ , שהע"ס דתהו היו בבחי' עיגולים, שאין בהם התחלקות פרטים ולא מעלה ומטה (כמו העיגול בגשמיות שכל החלקים שבו הם בשוה, ואין בו חילוק מעלה ומטה, ראש וסוף), אבל בתיקון הוא בחי' יושר (כפי אשר עשה האלקים את האדם ישר ¹⁶⁴² ), ודוקא בבחי' זו ישנו חיבור

211

והתכללות כל הספירות יחד. דהנה ידוע שיש ג' מדריגות, נקודה ספירה ופרצוף ¹⁶⁴³ . נקודה היינו שהספירה היא בבחי' נקודה א', שזהו בחי' הכתר של הספירה, שהוא בבחי' העצמית שלה ממש, שלא נתחלקה לפרטים כלל. וספירה היינו שכל א' נחלק ליו"ד. ופרצוף הוא שנעשה ריבוי התחלקות יו"ד מיו"ד ויו"ד מיו"ד כו', עד אין קץ. ועיקר התיקון הוא בחי' פרצוף, משא"כ בתהו יש רק נקודה וספירה, אבל לא פרצוף. ולכן, ענין ההתכללות הוא לא בתהו, שהספירות הן בבחי' קו א', אלא דוקא בתיקון [ועז"נ ¹⁶⁴⁴ לא תוהו בראה (אלא) לשבת יצרה, שהו"ע התיקון], ששם ישנו ענין ההתכללות דג' קוין ¹⁶⁴⁵ , ועד להתכללות דעשר ספירות (כמו ההתכללות דעשר המדרגות שבישראל, מראשיכם שבטיכם עד חוטב עציך ושואב מימיך) כפי שהם באופן של פרצוף, שכלולים מיו"ד, ויו"ד מיו"ד כו', באופן של ריבוי התחלקות דוקא, עד לרבבה, שפירושו לא רק עשר אלפים, אלא גם בלי גבול ¹⁶⁴⁶ . ולהעיר, שריבוי ההתחלקות עד בלי גבול הו"ע עיקרי בתומ"צ, כמארז"ל ¹⁶⁴⁷ רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, הרבה דייקא, בריבוי מופלג עד בלי גבול, וכמו בלימוד התורה, שעלי' נאמר ¹⁶⁴⁸ ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, ואי אפשר להגיע לתכליתה, ועד"ז במצוות, שעם היותם במדידה והגבלה ¹⁶⁴⁹ , הרי ידוע שכל מצוה כלולה מכל המצוות ¹⁶⁵⁰ (שלכן העוסק במצוה פטור מן המצוה ¹⁶⁵¹ ), ונמצא שיש בלי גבול מצוות.

ונוסף

על יתרון המעלה בבחי' יושר על בחי' העיגולים מצד ענין חיבור והתכללות כל הספירות יחד, יש בזה עוד יתרון, שדוקא בבחי' היושר ישנו הענין דנעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן ¹⁶⁵² . ויובן

212

ממשל הנ"ל (ס"ב) דראש ורגל (ראש וסוף), שאע"פ שהראש הוא היותר מעולה, והרגל הוא היותר תחתון, מ"מ, מצד חיבורם והתכללותם לגוף אחד, יש גם יתרון מעלה בכח ההילוך שברגל, שמעמיד את הראש ומוליכו ממקום למקום, ועד שכשאירע כובד בראש מקיזין דם ברגלים ונרפא ומקבל חיותו ממנו7, ונמצא, שבזה הרי הרגל הוא בבחי' ראש והראש מקבל ממנו. וענין זה הוא דוקא כאשר הכחות הם בהתגלות בבחי' מציאות, ובאופן של חיבור והתכללות, שמתאחדים ונעשים לגוף אחד, אז דוקא יש בהם היתרון שמשלימים זא"ז, שגם הרגל משלים את הראש, עד מבלי אשר ימצא ראש וסוף. וכמו"כ יובן בבחי' היושר דתיקון, שהספירות באים בריבוי התחלקות ומתקשרים ומתחברים זע"ז להיות בבחי' פרצוף שלם, הנה אז דוקא יש בהם השלימות דנעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן, עד מבלי אשר ימצא ראש וסוף, דעם היות שבעצם יש בהם ראש וסוף, הנה ההתכללות היא באופן כזה שהסוף משלים את הראש והראש מקבל ממנו. ודוגמתו בעבודה, כמו מצוות מעשיות דעדיפי מכוונת המצוות ¹⁶⁵³ , וכמו מצות צדקה, שעז"נ ¹⁶⁵⁴ צדקה תרומם גוי, שעל ידה נעשים מוחו ולבו זכים אלף פעמים כו' ¹⁶⁵⁵ .

ד) והנה

יש עוד אופן ¹⁶⁵⁶ בענין דמבלי אשר ימצא ראש וסוף שלמעלה גם מענין התכללות הנ"ל, והוא כאשר גם המקבל משפיע אור, שאז הוא משתווה במעלתו עם המשפיע. דהנה, בהתכללות הנ"ל, הרי אע"פ שהרגל משלים את הראש, אין לו השתוות אל הראש, והיינו, שהרגל הוא תחתון לגבי הראש, אלא שמשלים אותו במה שמוליכו כו'. אבל כאשר המקבל הוא בבחי' משפיע, הרי הוא משתווה במעלתו עם המשפיע. וכמו בענין ההולדה, שאמרו רז"ל ¹⁶⁵⁷ ג' שותפין באדם הקב"ה ואביו ואמו, הרי האם היא ג"כ בבחי' משפיע כמו האב, והיינו, שעם היותה בבחי' מקבל, כמ"ש ¹⁶⁵⁸ והוא ימשל בך, ואיזוהי אשה כשרה שעושה רצון בעלה ¹⁶⁵⁹ , מ"מ, הרי היא גם בבחי' משפיע, ועי"ז משתווין במעלתן. וענין זה נמצא רק ביחוד דכר ונוקבא, ולא בשאר השפעות, הן השפעה גשמית כמו נתינת צדקה מעשיר לעני, והן השפעה רוחנית, כמו השפעת השכל מרב לתלמיד, שאע"פ שע"י ההשפעה נעשה יתרון במשפיע, כמו

213

בעשיר ועני, שיותר ממה שבעה"ב עושה עם העני העני עושה עם בעה"ב ¹⁶⁶⁰ , וכן ע"י השפעת השכל מיתוסף אצל המשפיע, וכמאמר ¹⁶⁶¹ ומתלמידי יותר מכולם (ע"י פלפול התלמידים ¹⁶⁶² ), ובפרט בענין תלמיד המחכים את רבו כו' ¹⁶⁶³ , מ"מ, הרי כל זה בכלל מה שהמקבל משלים את המשפיע, אבל אין זה באופן שהמקבל נעשה משפיע. ורק ביחוד דכר ונוקבא נעשה המקבל משפיע, ומשניהם דוקא נעשה הולד, שחידוש זה הוא דוקא בהשפעה עצמית להוליד בדומה כו'. וזהו הטעם שהמקובלים כינו היחודים העליונים בענין יחוד דכר ונוקבא ¹⁶⁶⁴ , כמו יחוד או"א ויחוד זו"נ, ולא כינו זאת בשם יחוד משפיע ומקבל, כדי להורות שהיחוד הוא באופן שהמקבל הוא גם משפיע, שהמשכה זו היא בבחי' השפעה עצמית ממש מבחי' פנימיות ועצמיות א"ס ב"ה.

ה) ועפ"ז

יש לבאר ¹⁶⁶⁵ המאמר ¹⁶⁶⁶ עד דלא הוי מתקלא (שלא הי' משקל ומדידה באופן המשכת האורות דתהו ¹⁶⁶⁷ , שעי"ז יוכל להיות יחוד וחיבור דכר ונוקבא ¹⁶⁶⁸ ) לא הוי משגיחין אפין באפין. דהנה, איתא בירושלמי ¹⁶⁶⁹ מאן דאכיל מדחברי' בהית (מתבייש) לאסתכלא בי'. וענין זה הוא בספירות דתהו, שהם בבחי' עיגולים, שאין להם קשר וחיבור זע"ז, ואין בהם הענין דנעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן, ולכן המקבל אינו בבחי' משפיע כלל, ואינו מוסיף דבר כו', ולכן אין המקבל מסתכל באור פני המשפיע, והיינו שאינו מקבל מבחי' הפנימיות שלו, כי אם מבחי' אחוריים וחיצוניות כו'. אבל בתיקון, שנעשה קשר וחיבור כל הספירות, ובאופן שנעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן, הרי כיון שהמקבל שהוא הסוף גם משלים את הראש, אינו בהית לאסתכולי, ובפרט באופן הנ"ל שהמקבל נעשה גם בבחי' משפיע, הרי אינו אוכל מדחברי', מאחר שהוא ג"כ משפיע, ולכן הוא בבחי' השגחת אפין באפין, שמקבל מבחי' אור פני המשפיע אור פנימי ועצמי ממש. וזהו ענין מתקלא, שהוא בחי' דכר ונוקבא, היינו בחי' ההתכללות שהמקבל והמשפיע משתוים במעלתן, מבלי אשר ימצא כלל ראש וסוף, שמאיר בזה מבחי' עצמות א"ס ממש.

214

ו) וזהו

אתם נצבים היום כולכם לפני הוי' אלקיכם ראשיכם שבטיכם גו' מחוטב עציך עד שואב מימיך, שבזה מודגש שיש ריבוי התחלקות (עשר מדרגות), ואעפ"כ מתכללים כולם להיות לאחדים כאחד, קומה אחת שלימה, ובאופן שנעוץ סופן בתחלתן כו', שיש גם יתרון לרגל על הראש, מבלי ימצא ראש וסוף. ועד לאופן של כריתת ברית (כהמשך הכתוב4 לעברך בברית גו'), כפי שמבאר בלקו"ת ¹⁶⁷⁰ שזהו כמשל שני אוהבים שכורתים ברית ביניהם כו' שיתייחדו ויתקשרו באהבתם כו' למעלה מן הטעם ודעת כו' כאילו נעשו לבשר אחד כו', כמ"ש ¹⁶⁷¹ העגל אשר כרתו לשנים ויעברו בין בתריו, כלומר להיות שניהם עוברים בתוך גוף אחד להיות לאחדים, דיש לומר, שזהו ענין נעלה יותר מזה שגם לרגל יש יתרון על הראש, שהוא מ"מ תחתון לגבי הראש, משא"כ הענין דכריתת ברית הוא באופן שמשתווים במעלתם (כנ"ל ס"ד). ולכן דוקא עי"ז נעשה הענין דנצבים לפני הוי', לפני דייקא, הפנימיות דהוי' ¹⁶⁷² , ויתירה מזה (כפירוש הפשוט שלפני היינו) למעלה מהוי' ¹⁶⁷³ , שהו"ע המשכה פנימית ועצמית מפנימיות ועצמיות א"ס ממש, שנעשית דוקא ע"י ענין ההתכללות וההתאחדות כו'.

ובעבודת

האדם הו"ע התאחדות כל עשר כחות הנפש, מכח השכל (ראשיכם) עד לענין הקבלת עול (רגל), כמודגש בעבודה דר"ה שמצות היום בשופר ¹⁶⁷⁴ , שגם אצל ראשיכם שאצלם צ"ל ההתבוננות בשכל כיצד לפעול הענין דתמליכוני עליכם ¹⁶⁷⁵ , הנה לאחרי ההתבוננות באים למסקנא שצ"ל ענין הקבלת עול דוקא, שלכן צ"ל התקיעה בשופר, קרן של בהמה דוקא, והיינו, שלא מספיק קול פשוט של אדם, אלא צ"ל באופן שמשימים עצמם כבהמה ¹⁶⁷⁶ , שזה מורה על הקב"ע והביטול בתכלית. ודוקא בזה נרמז ענין התשובה, כמ"ש הרמב"ם ¹⁶⁷⁷ רמז יש בדבר כלומר עורו ישנים וכו', וכידוע שרמז הו"ע נעלה ביותר, שלכן אמרו ¹⁶⁷⁸ די לחכימא ברמיזא, שמצד עומק השכל אי אפשר להלבישו באותיות כו', כי אם ברמז דוקא, והרמז הוא על ענין התשובה שענינה נעלה ביותר,

215

ובפרט התשובה דעשי"ת [שעליהם אמרו ¹⁶⁷⁹ כאן ביחיד, שהו"ע העבודה שמצד בחי' היחידה ¹⁶⁸⁰ ], כמ"ש הרמב"ם ¹⁶⁸¹ שהיא יפה ביותר ומתקבלת מיד, שיפה ביותר הו"ע היופי והתפארת שנעשה ע"י התכללות הגוונים (שזוהי מעלת עולם התיקון, כנ"ל ס"ג), ומתקבלת מיד מורה שהיא למעלה מהגבלות הזמן (ובמילא גם למעלה מהגבלות המקום), ובזה נכללת גם ההמשכה בכל השנה כולה (כנ"ל (ס"ב) שר"ה (היום) כולל את כל ימי השנה כולה, בדוגמת הראש שכולל את החיות של כל אברי הגוף), ובאופן שבכל יום יהיו בעיניך חדשים ¹⁶⁸² .

ועי"ז

פועלים הענין דתמליכוני עליכם, וכמ"ש5 למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהי' לך לאלקים, ולאחרי שהקב"ה נעשה מלך ישראל (וגואלו) ¹⁶⁸³ , אזי נעשה אח"כ גם מלך על כל הארץ ¹⁶⁸⁴ , ובאופן שידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו כו' ¹⁶⁸⁵ , ועד לקיום היעוד ¹⁶⁸⁶ והי' הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהי' הוי' אחד ושמו אחד, כשם שאני נכתב כך אני נקרא ¹⁶⁸⁷ . וכל זה נעשה עי"ז שמלכותו ברצון קבלו עליהם ¹⁶⁸⁸ , ובאופן דגלה ¹⁶⁸⁹ כבוד מלכותך עלינו ¹⁶⁹⁰ . וזוכים – כל אחד מישראל בתוככי כלל ישראל – לכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בטוב הנראה והנגלה, ובאופן שתומשך ברכה והצלחה רבה בלימוד התורה וקיום המצוות בהידור, ועד גם בעבודה בעניני הרשות באופן שבכל דרכיך דעהו ¹⁶⁹¹ , ועי"ז יומשכו כל הברכות, החל ממ"ש ¹⁶⁹² ונתתי גשמיכם בעתם, וידוע שענין הגשמים (מים, שמצמיחים כל מיני תענוג ¹⁶⁹³ , וגם גשמים מלשון גשמיות ¹⁶⁹⁴ ) כולל את כל הברכות ¹⁶⁹⁵ , שכללותם בני חיי ומזוני רויחי, ועד לגאולה האמיתית והשלימה, ובאופן דשמחת עולם על ראשם ¹⁶⁹⁶ .

______ l ______