שולחן ערוך אורח חיים חלק ג הלכות פסח: תנ דין ישראל ונכרי שיש להם שותפות יג
מקור מפורש
בסעיף זה
סעיף ג
עד טור ושו"ע יו"ד סי' צד ס"ג (לפירוש הב"י שם ד"ה ומ"ש אך מותר, דהיינו אפילו דבר לח). ש"ך שם ס"ק יב, ובסי' צא סוף ס"ק ג (כשמקנחה). ח"י ס"ק יד. מנחת יעקב כלל פה ס"ק טז (שבדבר שדרכו בהדחה מותר אף בלח). וכ"ה לקמן שם ושם. וראה פסקי אדה"ז ע' 103.
פתיחה בהקשר
שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות פסח - ח"ג (סי' תמח-תנב) תנ דין ישראל ונכרי שיש להם שותפות
מקור מפורש
בסעיף זה
סעיף ג
230 טור ושו"ע יו"ד סי' צד ס"ג (מותר לתת לתוכה פירות או צונן), לפירוש הב"י שם ד"ה ומ"ש אך מותר (משמע דאפילו דבר לח כל שהוא צונן מותר). ש"ך שם ס"ק יב (כתב הב"י משמע אפילו דבר לח כל שהוא צונן מותר עכ"ל. ועיין לעיל סי' צ"א ס"ק [ג] הארכתי בזה). ושם: "דאפילו אם נשתמש בכלי דבר איסור בחמין, מותר לאכול בו אחר כך צונן לח". ח"י ס"ק יד (או דבר לח במידי דלא בר אכילה). מנחת יעקב כלל פה ס"ק טז (משמע מדברי הטור ושאר פוסקים דאפילו דבר לח במידי דאכילה מותר להשתמש בתוכו .. מיירו בענין דלא צריכין להדיח).
וכן הוא לקמן סי' תנא ס"ב (דרך עראי ומקרה מותר להוציאן ממקום שהצניען ולהשתמש בהן דבר צונן, בין לח ובין יבש), וסמ"ג (אבל בצונן מותר ... אפילו לח, דרך עראי ומקרה).
וראה מראי מקומות וציונים. פסקי אדמו"ר הזקן לסי' צא ס"ב. לקמן שם (הערה 13).
פתיחה בהקשר
שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות פסח - ח"ג (סי' תמח-תנב) תנא דיני הגעלת כלים
מקור מפורש
בסעיף זה
סעיף ג
326 טור ושו"ע יו"ד סי' צד ס"ג (מותר לתת לתוכה פירות או צונן), לפירוש הב"י שם ד"ה ומ"ש אך מותר (משמע דאפילו דבר לח כל שהוא צונן מותר). ש"ך שם ס"ק יב (כתב הב"י משמע אפילו דבר לח כל שהוא צונן מותר עכ"ל. ועיין לעיל סי' צ"א ס"ק [ג] הארכתי בזה). ושם: "דאפילו אם נשתמש בכלי דבר איסור בחמין, מותר לאכול בו אחר כך צונן לח". וראה פסקי אדמו"ר הזקן לסי' צא ס"ב.
וכן לעיל סי' תנ סי"ג (דרך עראי במקרה על ידי צונן מותר, אפילו לצורך אכילה ושתיה). וכן לקמן סמ"ג (בצונן מותר ... אפילו לח ... שהצונן אפילו הוא לח אינו מפליט מה שבלוע בתוך הכלי אלא אם כן שוהה בתוכו מעת לעת).
*
ואף שאנו מחמירין כבוש בחמץ בצונן, אפילו פחות מעת לעת, כדלקמן (סי' תסז סכ"ט-ל): "אינו אוסר בצונן ... שלא שהתה בתוכם מעת לעת ... ויש חולקין על זה ואומרים שהצונן מפליט ומבליע משהו ... והעיקר כסברא הראשונה, ומכל מקום במקום שנהגו להחמיר אין לשנות, אלא אם כן יש שם הפסד מרובה או שעת הדחק".
ולא רק כשנשרה עם האיסור, אלא אף בנשרה בכלי הבלוע מחמץ, כדלעיל סי' תמז סל"א (כשהוא שרוי בתוכו בתוך הפסח, אף על פי שלא עבר עדיין מעת לעת ... משעה שנשרה בכלי של חמץ עד שעה שמוציאו מתוכו בפסח).
אפשר דמיירי הכא, שלא נשרה בו, אלא הניח בו דבר לח שאין בו רוטב הרבה, או שהוא רק בדרך שטיפה והעברה, שבזה לא נאסר לדברי הכל, כדלקמן סמ"ט (כיון שאין בו במקום החטה אלא קצת לחלוחית, ולא החמירו אלא כשיש שם רוטב הרבה, והחמץ הוא נשרה בתוך הרוטב), וסנ"ח (הדיחו בהן בשר ... יש להתיר הבשר ... שאף המחמירין בפסח בצונן, לא החמירו אלא כשנשרה האיסור בתוך היתר צונן, או שנשרה ההיתר בתוך איסור צונן, או שנשרה האיסור וההיתר בתוך רוטב צונן, אבל כאן שהאיסור עבר על ההיתר דרך העברה בעלמא, לא נאסר כלל בצונן לדברי הכל).
פתיחה בהקשר
שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות שבת - ח"ה (סי' שח-שכא) שיח דין המבשל בשבת
מקור מפורש
בסעיף זה
סעיף ז
1827 ט"ז
סקכ"ד (בעודו כנגד המדורה, והוא הדין במעבירו מהאש, כל זמן שהוא רותח שהיד
סולדת אסור לטוח עליו שום, דהא עדיין כלי ראשון הוא). מ"א סקמ"ה
(כנגד המדורה, לאו דוקא, דהוא הדין אם הוא רותח שיד סולדת בו ... וכן משמע מלשון
רש"י. וכן כתבו הפוסקים ביו"ד, דדבר שהוא גוש אפילו בכלי שני מבשל, וכל
שכן צלי).
והיינו כדאמרינן קט, א (אמר רב חסדא
שריקא טויא שרי), ופרש"י (לשרוק ולטוח שמן וביצים מגולגלין על הצלי כשהוא חם
משחשכה, שרי. ובלבד שלא יהא רותח כדי לבשל). הרי שאסור לטוח שמן על גבי צלי רותח,
אף שאינו על האש.
ובשו"ע יו"ד סי' צד
ס"ז (בשר רותח שחתכו בסכין חולבת, כל החתיכה אסורה ... וכל זה בבשר רותח בכלי
ראשון ... אבל אם הוא כלי שני, הבשר צריך קליפה). ובש"ך שם ס"ק ל (דעת
האיסור והיתר ... דאפילו בכלי שני נדון ככלי ראשון כל זמן שהיד סולדת בו וצריך
הגעלה, הואיל והוא דבר גוש. וכן דעת מהרש"ל ... דבדבר גוש כגון בשר וכיוצא בו
שאינו צלול, אין חילוק בין כלי ראשון לכלי שני). וכן הוא בט"ז שם ס"ק יד
(האיסור והיתר ... לא דמי לכלי שני, דבדבר יבש ליכא דפנות המקררות ומבשל מיהו כל
זמן שהיד סולדת בו ... וכך הם דברי רש"ל ... בחתיכת בשר ודג וכל דבר שהוא גוש,
דכל זמן שהיד סולדת בו עומד בחמימותו ומפליט ומבליע שפיר).
ובשו"ע ורמ"א סי' קה
ס"ג (נפל איסור ... צונן לתוך היתר חם ... אם כבר מונח בכלי שני, ואחר כך
מניח ההיתר אצלו או עליו, אינו אוסר כלל, דכלי שני אינו אוסר), ובש"ך שם
ס"ק ח (ודעת מהרש"ל ... דבדבר גוש ... אם היד סולדת בו, דינו לעולם ככלי
ראשון).
ואף שבדברי הרש"ל לא נכתב כן
אלא לענין הבלעה באיסור והיתר, משא"כ לענין שבת שלא נאסר אלא בישול; הרי באיסור
והיתר כתב כן אף לענין בישול, כמבואר בשו"ת צמח צדק יו"ד רס"י סה ( ע'
ט"ז סי' צ"ד ס"ק י"ד העתיק בדברי האיסור והיתר מבשל ואסור
בהנאה, אבל בדברי מהרש"ל מבואר רק מבליע ומפליט) .
והוא באיסור והיתר כלל לו (בשר רותח
שהיד סולדת בו שנחתך בסכין של חלב שהוא בן יומו ... צריך ס' נגד כל חתיכת הסכין,
פירוש נגד כל הלהב של הסכין במקום שחתך הבשר (מהרי"ש). ולא דמי לכלי שני,
בדבר יבש ליכא דפנות המקררות, ומבשל מיהא כל זמן שהיד סולדת בו).
ועל זה כתבו כאן הט"ז
ומ"א, שמה שכתוב בכל בו ובשו"ע "בעודו כנגד המדורה", הוא לאו
דוקא, כי:
(א) אף במעבירו מהאש, כל זמן שהיד
סולדת בו, עדיין מבשל (ט"ז).
(ב) אף בצלי שהניחו בכלי שני, עדיין
מבשל (מ"א).
(ג) לא רק בצלי, אלא אף במבושל
שהניחו בכלי שני, עדיין מבשל (מ"א).
אמנם כאן (אף לענין צלי), לא הזכיר
רבינו חומרת המ"א (בכלי שני), אלא חומרת הט"ז (במעבירו מהאש ועדיין חם).
וטעם החילוק בינם נתבאר בשו"ת
צמח צדק יו"ד סי' סה (יש לומר דדין דצלי דהתם לא שייך כלל לדין דדבר גוש בכלי
שני דפליגי האו"ה ורש"ל עם רמ"א, דהאו"ה ורש"ל מיירי
בבשר מבושל בקדירה ואחר כך הוציאוה מהקדירה ונתנוה בכלי קר ... אבל בבשר צלי שנצלה
על האש ממש, הרי בשעה שהיתה על האש היתה בודאי כלי ראשון, על כן גם לאחר שסלקוה
מהאש דין כלי ראשון יש לה ממש, דאיזה שינוי הי' בה שתאבד שמה הראשון, כיון שלא
הריקוה מכלי אל כלי, ממילא טעמו וריחו וחומו לא נמר).
באמת הובאה דעת הרש"ל
והש"ך הנ"ל לעיל סי' רנג בקונטרס אחרון סוף סקי"א. אמנם נראה שם
שמסתפק אם אומרים כן אף לענין בישול בשבת, או רק לענין איסור והיתר. וכאן נראה
שמסתפק בזה אף לענין צלי שהניחו בכלי שני. וראה גם לעיל ס"ד (והערה 1750 ). ובשו"ת רבינו שער השמועה סי' כו, נראה דלא חשש לגוש.
ונפקא מינה למעשה, כשמגישים בסעודת
שבת טשאלנט באופן גושי, אם אפשר להניח באותה צלחת תבלינים או בשר קר שיש בו
לחלוחית.
וראה שבת כהלכה פ"א ביאורים
לא. פסקי אדמו"ר הזקן לסי' צד ס"ז. קובץ הערות וביאורים תשמג ע' 62.
תשדמ ע' 79. דובר שלום ע' קיד. נימוקי שבת.
פתיחה בהקשר