שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות שבת - ח"ג (סי' רסז-ש) רעא דיני קידוש שעל היין
מקור מפורש
בסעיף זה
סעיף א
205 מ"א ס"ק ב (ופשוט דקטן אינו
מוציא האשה. ועוד נראה לי, דאפילו בן י"ג שנה חיישינן שמא לא הביא ב' שערות,
דבמילי דאורייתא לא סמכינן אחזקה שהביא ב' שערות עד שיתמלא זקנו, כמ"ש בחו"מ
סי' ל"ה. לכן תקדש האשה לעצמה).
והיינו כמבואר בשו"ע חו"מ סי' לה ס"א (קטן,
פסול להעיד, אפילו היה נבון וחכם, עד שיביא שתי שערות אחר י"ג שנים גמורות).
וכן הוא לעיל סי' לט ס"א (תפילין שכתבן ... קטן אפילו הוא
בן י"ג שנים, אלא שאינו ידוע בודאי שהביא ב' שערות ... פסולין). סי' נה ס"ו
(אם לא הביא ב' שערות, אפילו הוא גדול בשנים דינו כקטן ... כיון שתפלה מדברי
סופרים סומכין על החזקה שמן הסתם הביא ב' שערות, כיון שהגיע לכלל שנותיו שראוי
להביא בהן ב' שערות). סי' קכח סמ"ט (קטן אפילו הוא בן י"ג שנה, אלא שלא
הביא ב' שערות). סי' קצט ס"ט (שאפילו הוא בן י"ג שלימות ... אם ידוע שלא
הביא ב' שערות ארוכות כשיעורן ... אבל בסתם ... מדברי סופרים, וסומכין על החזקה
שמן הסתם הביא ב' שערות כשיעורן בתשלום י"ג שנה).
והיינו שבמצות דאורייתא אין סומכים על החזקה, ובמצות דרבנן
סומכים על החזקה שמסתמא הביא ב' שערות. וכיון שהקידוש הוא מן התורה, אין סומכים על
החזקה עד שיהי' ידוע שהביא ב' שערות.
ולענין קריאת התורה ראה לקמן סי' רפב ס"ה (משיביא שתי
שערות).
*
ומיירי הכא שהאשה לא התפללה ערבית עדיין, ולכן חיוב הקידוש
עליה הוא מן התורה, כמבואר באליה רבה ס"ק ג (מיהו אשה שהתפללה מעריב מוציא, דכבר
אזלא חיובא דאורייתא).
וכדלעיל ס"ב ( שכבר זכרו בתחלת כניסתו בתפלת ערבית,
שכבר יצא בזה מן התורה, שהרי מן התורה אין צריך אלא זכירה בדברים בלבד בלא יין,
והרי זכרו בתפלה).
ואפשר שכן הוא גם אם עכ"פ בירכה על
הנרות בנוסח "להדליק נר של שבת קודש", שאפשר גם זה הוא כמו קידוש בתפלה,
שכבר יצאה מהתורה, וחיובה עתה אינו אלא מדברי סופרים. ולכן אפשר שגם "אם אינו
ידוע שהביא ב' שערות" יוכל להוציא את האשה הזאת.
ויתירה מזו, אולי יש מקום לומר, שאפילו הקטן
שהגיע לחינוך יכול להוציא את האשה בקידוש, אם התפללה כבר ערבית, וחיובה אינו אלא
מדברי סופרים, שהרי הוא מחוייב בקידוש מדברי סופרים (ראה דגול מרבבה כאן, שדן
בזה).
וכעין מה שמצינו לענין ברכת המזון, לעיל
סי' קפו ס"ג (הקטן ... מוציא הוא את מי שלא אכל כדי שביעה ... כיון שאינו
חייב מן התורה אלא מדברי סופרים. ואפילו אם הקטן גם כן לא אכל כדי שביעה, שמכל
מקום הוא חייב מדברי סופרים כמותו).
אמנם אפשר שהקידוש אינו דומה לברכת
המזון (שהקטן יכול להוציא את הגדול שחייב מדברי סופרים), אלא למגילה והלל (שאין
הקטן מוציא את הגדול שחייב מדברי סופרים), כדלעיל שם (שברכת המזון אינה דומה
למגילה והלל וברכות קריאת שמע ושאר מצות שעיקרן מדברי סופרים, שאין הקטן שהגיע
לחינוך מוציא את הגדול, לפי שהקטן מצד עצמו כשהוא עתה פטור לגמרי אלא שמחנכין אותו
כדי שיהא רגיל במצוה זו ויהיה סריך כמנהגו כשיגדל, לפיכך אינו בדין שיוציא את מי
שהוא גדול כבר, אע"פ שחיובו אינו אלא מדברי סופרים, כיון שהקטן גם חיוב זה
אינו חייב אלא משום להרגילו לכשיגדל שאז יתחייב חיוב זה של דברי סופרים. אבל בברכת
המזון, מה שמחנכין את הקטן לברך אחר אכילתו לשובע כשיגדל שהוא חיוב מן התורה,
לפיכך כשם שהוא מוציא את הגדול שלא אכל כדי שביעה אם הוא אכל כדי שביעה, כך מוציאו
אם לא אכל כדי שביעה, כיון שחינוכו כשלא אכל כדי שביעה מועיל לו להרגילו כמו כשאכל
(ו)יותר). ונתבאר תוכן הלכה זו ומקורה ב"דובר שלום" (ע' עו-ט).
ואולי גם כאן בקידוש דומה למגילה והלל,
כי מה שמחנכין את הקטן לקדש על הכוס מועיל להרגילו שכשיגדל יקדש על הכוס מדברי
סופרים (אחר שיקדש בתפלה). ולכן אולי דומה הקידוש יותר למגילה והלל, מאשר לברכת
המזון.
ונפקא מינה למעשה, בשעה שהאב אינו בבית
בשבת, ובבית נשארו הבן שהגיע לחינוך ואמו, שלפי הנ"ל לא יקדש הקטן שהגיע
לחינוך כדי להוציא גם את אמו ידי חובתה, אלא תקדש האם כדי להוציא גם את בנה ידי
חובתו.
[וכל זה הוא לענין קידוש, משא"כ
לענין הבדלה, לכאורה לא תוכל האשה להוציא את הקטן, שהרי לפי אחת הדעות לקמן סי'
רצו סי"ט, היא פטורה לגמרי מהבדלה, ואילו בנה מחוייב מדברי סופרים. וגם הקטן
אינו יכול להוציא את האשה, כיון שלפי אחת הדעות לקמן שם, האשה מחוייבת מן התורה
(או עכ"פ מדברי סופרים) והקטן אינו מחוייב אלא מדברי סופרים. ואם נכונים הדברים נצטרך לומר לכאורה, שלכתחלה יבדילו האשה
ובנה הקטן, כל אחד לעצמו].
*
לפי כל זה הי' יוצא לכאורה, שגם האיש
שקידש כבר בתפלה, ובא לקדש על הכוס, כיון שיצא כבר ידי חובת קידוש מן התורה, ואין
חיובו עתה לברך על הכוס אלא מדברי סופרים, לא יוכל להוציא אחרים שעדיין לא קידשו
בתפלה, שהרי חיובם עתה הוא מן התורה (ראה מה שדן בזה בדגול מרבבה).
ונפקא מינה למעשה במקומות שהבאים לסעודה
ולשמוע קידוש עדיין לא קידשו בתפלה, וחייבים בקידוש מן התורה. ואילו המקדש כבר
קידש בתפלה, ואינו חייב בקידוש על הכוס אלא מדברי סופרים, ולפי האמור לעיל, לכאורה
לא יוכל המקדש (שכבר קידש בתפלה, וחיובו לקדש על הכוס הוא מדברי סופרים) להוציא את
האורחים (שלא קידשו בתפלה, וחייבים בקידוש מן התורה).
אמנם באמת מוצאים אנו לענין ברכת המזון,
שיש חילוק גדול בין האשה (לדעה הסוברת שאינה מחוייבת בברכת המזון אלא מדברי
סופרים) שאינה יכולה להוציא את האיש שאכל כדי שביעה (שמחוייב בברכת המזון מן
התורה). לבין האיש שאכל פחות מכדי שביעה (שמחוייב בברכת המזון רק מדברי סופרים),
שהוא יכול להוציא את האיש שאכל כדי שביעה (שמחוייב בברכת המזון מן התורה).
וכדלעיל סי' קפו ס"ב (שהן אינן
מוציאות ידי חובה את האנשים החייבים מן התורה, כי שמא הן פטורות מן התורה, וכל מי
שאינו מחויב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתן. אבל איש שאינו מחויב בדבר מן התורה,
כגון שלא אכל כדי שביעה, יכול להוציא הנשים שאכלו כדי שביעה, כמו שיכול להוציא את
האנשים שאכלו כדי שביעה, מטעם שיתבאר בסי' קצ"ז).
והוא כמבואר לעיל סי' קצז ס"ו (שנים
שאכלו ושבעו ונתנו לשלישי לאכול מעט שיצטרף עמהם לזימון, אם אכל כזית פת יכול לברך
להם ברכת המזון, אפילו לא אכל כדי שביעה ואינו חייב בברכת המזון מן התורה כמותם.
לפי שמן התורה אף מי שלא אכל כלל יכול להוציא את מי שאכל ושבע. שלא אמרו כל מי
שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתם אלא במי שאינו מצווה כלל, כמו נשים
במצות שאינן נוהגות בהן, אבל כל שמצוה זו נוהגת בהן, אע"פ שלא נתחייב בה עתה
הוא אלא חבירו, נקרא הוא גם כן מחוייב בדבר מדין ערבות, שכל ישראל ערבים זה בזה
ועליו להציל חבירו מעון ולפוטרו ממצוה שנתחייב בה ... מי שאכל פת אפילו כזית, כיון
שמברך על הנאת עצמו, מוציא גם כן חבירו שאכל כדי שביעה).
וכן הוא גם כאן בקידוש, שהאיש חייב הוא
בקידוש מן התורה, אלא שכבר קידש בתפלה ואינו מחוייב בו עתה, ולכן יכול להוציא את
חבירו בקידוש, אף שחבירו מחוייב עדיין בקידוש מן התורה, שהרי "נקרא הוא גם כן
מחוייב בדבר מדין ערבות".
ואף שיש דעה האוסרת בזה בברכת המזון,
כמבואר לעיל שם (ויש אומרים שמי שלא אכל כדי שביעה אינו מוציא את מי שאכל כדי
שביעה, וטוב לחוש לדבריהם לכתחלה).
היינו דוקא בברכת המזון, שיש שם לימוד
מיוחד, כדלעיל שם (שהחכמים אמרו שמי שלא אכל פת אינו יכול לברך ברכת המזון, שאין
לברך ברכת הנהנין בלא הנאה, וסמכו זה על מה שכתוב ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל הוא
יברך, ואפילו אם זה שאכל ושבע אינו יודע לברך אין חבירו מברך לו, שיש כח ביד חכמים
לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה).
משא"כ לענין קידוש והבדלה, לא
מצינו דעה האוסרת, ומסתבר שכולם יודו, שגם מי שקידש כבר בתפלה, יכול להוציא בקידוש
על הכוס את מי שלא קידש בתפלה, אף שהמקדש מחוייב רק מדברי סופרים והשומע מחוייב
מהתורה.
פתיחה בהקשר