א
כָּל זְמַן שֶׁבַּעֲלֵי דִינִים עוֹמְדִים לִפְנֵי הַדַּיָּן, נֶאֱמָן לוֹמַר: לְזֶה חִיַּבְתִּי וּלְזֶה זִכִּיתִי. נִסְתַּלְּקוּ מִלְּפָנָיו, אֵינוֹ נֶאֱמָן, אִם אֵין בְּיָדוֹ פְסַק דִּין. וְדַוְקָא בְּשׁוּדָא דְדַיָּנֵי, אֲבָל דִּין הַתָּלוּי בִּטְעָנוֹת לֹא שַׁיָּךְ בּוֹ נֶאֱמָנוּת, שֶׁלְּפִי הַטְּעָנוֹת יִזְכֶּה הַזּוֹכֶה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִסְתֹּר טְעָנוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת. וְכָל זֶה דַּוְקָא בְּדַיָּן אֶחָד, אֲבָל שְׁנַיִם נֶאֱמָנִים לְעוֹלָם, וַאֲפִלּוּ אִם יֵשׁ שְׁנֵי עֵדִים שֶׁמַּכְחִישִׁים אוֹתָם. הַגָּה: וְהוּא הַדִּין אִם קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם פַּשְׁרָן לִזְמַן, כָּל מַה שֶּׁאוֹמֵר תּוֹךְ הַזְּמַן, נֶאֱמָן. אֲבָל אִם כְּבָר כָּתַב וְנָתַן לָהֶן הַפְּשָׁרָה, אֵין לוֹ רְשׁוּת לְהוֹסִיף אוֹ לִגְרֹעַ (אֲפִלּוּ תּוֹךְ הַזְּמַן), אַף עַל פִּי שֶׁאוֹמֵר שֶׁכָּךְ הָיְתָה כַּוָּנָתוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשְׁבָּ"א).
