תוכן אוצר החסידים הלכות אמירה לנכרי משו"ע אדה"ז כשאומר לו לעשות ההיתר

מג. כשהישראל יכול לעשותו בצד היתר

איש מתירים¹⁴¹² לומר לנכרי שיביא לו נר הדלוק כבר במקום אחר, אפילו אם אפשר לו בלעדו, בין נר של שעוה וחלב בין נר של שמן¹⁴¹³. לפי שטלטול הנר אינו אסור אלא מפני שהוא מוקצה¹⁴¹⁴, וכל מוקצה מותר לטלטלו בטלטול מן הצד¹⁴¹⁵. וכיון שהישראל בעצמו היה יכול להביא הנר לכאן בהיתר בטלטול מן הצד, כגון באחורי ידיו או בין אצילי ידיו¹⁴¹⁶ וכיוצא בזה, כשמביאו הנכרי באיסור בטלטול גמור אין בכך כלום. שלא אסרו לעשות על ידי נכרי בשבת אלא דברים שאין שום היתר לישראל לעשות בעצמו¹⁴¹⁷. ואין להורות היתר זה אלא לבני תורה, אבל לעמי הארץ אין להתיר, שלא יתרגלו באמירה לנכרי וידמו דבר לדבר ויקילו יותר¹⁴¹⁸ (שוע"ר רעו, ט).

בבמה דברים אמורים כשמביאו לכאן כדי ליהנות כאן לאורו, או מפני שצריך למקום שהיה הנר עומד שם. אבל אסור לטלטל על ידי נכרי כדי להצניעו כדי שלא יגנב, לפי שטלטול זה הוא לצורך הנר שהוא מוקצה, ואין היתר לישראל לטלטל מוקצה אפילו בטלטול מן הצד כשטלטולו הוא בשביל המוקצה עצמו¹⁴¹⁹ (שוע"ר רעו, י).

גולכן נכרי שהביא חפצים של ישראל שהם מוקצים לבית ישראל, אינו רשאי לומר לו שיטלטלם להצניעו¹⁴²⁰. אלא אם כן בעוד שהחפצים ביד הנכרי, שכשנכרי תופס המוקצה בידו מותר לומר לו לטלטלו לכל מקום שירצה הישראל¹⁴²¹, לפי שאף ישראל התופס מוקצה בידו בזדון או בשגגה מותר לטלטלו בעודו בידו לכל מקום שירצה¹⁴²² (שוע"ר שז, לו).

דוכן אין לומר לנכרי לקבל שעוה הנוטף מן הנרות¹⁴²³ מפני שהישראל אסור לו לטלטל השעוה מפני שהיא מוקצה¹⁴²⁴ וכל שאין היתר להישראל לטלטלו אסור לומר לנכרי לטלטלו (שוע"ר תרי, ו).

הואף שכל טלטול מן הצד שהוא על ידי גופו שלא בידיו יכול לטלטלו אפילו לצורך המוקצה¹⁴²⁵, ושאר טלטול מן הצד שהיה על ידי דבר אחר שבידיו אין היתר אלא כשמטלטלו לצורך מקומו, אבל לא כשצריך להשתמש בגוף המוקצה¹⁴²⁶, ואם כן זה הנר אם יטלטלנו על ידי דבר אחר שבידיו לא יוכל לטלטלו כדי ליהנות מאורו כאן במקום שמביאו, וגם אי אפשר כלל להביאו על ידי הטלטול מן הצד של דבר אחר שבידיו, ואם יטלטלנו על ידי גופו כגון באחורי ידיו או בין אצילי ידיו וכיוצא בזה יכול לטלטלו אף בשביל שלא יגנב. אעפ"כ אין להתיר לומר לנכרי שיצניענו. לפי שאותם המתירים¹⁴²⁷ טלטול כדרכו על ידי נכרי כשיש היתר לישראל מן הצד הם סוברים, שאף על ידי גופו אין היתר לטלטל לצורך המוקצה עצמו, אלא כדי להשתמש בגוף המוקצה או מפני שצריך למקומו¹⁴²⁸, ואין להקל יותר ממה שהם עצמם מקילים (שוע"ר רעו, י).

ווכן בשאר דברים שיש שם צד היתר באמת שיוכל הישראל לעשות בהיתר אותו דבר עצמו שהנכרי עושה באיסור, יש מתירין לומר לנכרי סתם בלשון שאין מוזכר בו בפירוש שיעשה באיסור והנכרי עושה מעצמו באיסור (שוע"ר שז, טז).

זאבל אם אין שם צד היתר לישראל לעשות אותו דבר עצמו שהנכרי עושה לו, אע"פ שיש צד ודרך שיוכל הישראל להגיע לאותו דבר שהנכרי עושה לו, בלי שיעשה את המלאכה שהנכרי צריך לעשות באותו דבר עד שמגיע לישראל, כגון שאומר לנכרי להביא לו מים לשתות מן הנהר, אע"פ שיוכל הישראל לילך בעצמו לנהר ולשתות שם, אין זה מועיל כלום להתיר האמירה לנכרי¹⁴²⁹ (שוע"ר שם).

חולכן נכרי שמילא מים לצורך בהמת ישראל, מבור שהוא עמוק י' טפחים ורחב ד' טפחים העומד ברשות הרבים, ונמצא שהוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, אסור אפילו לאחרים להשתמש במים אלו¹⁴³⁰ (שוע"ר שכה, טז).

טואף שמנא לן להמציא היתר חדש וחילוקים חדשים שאין להם רמז וסמך כלל בתלמוד. מכל מקום כיון שלא מצינו שיחלקו בפירוש גם על טלטול הנר¹⁴³¹, יש לנו לסמוך על דעת המתירים גבי טלטול נר, ולחלק בין דין זה לדין מילא מים¹⁴³² שחלקו על המתירים ואסרו. וטעם החילוק הוא, דהתם אין היתר לישראל לעשות המלאכה עצמה שעושה הנכרי בשבילו אלא שיוכל לשתות בלא עשיית מלאכה, משא"כ הכא שעיקר המלאכה היא הבאת הנר ומה איכפת לו בין שיטלטלנו כדרכו או מן הצד (קו"א רעו, ג ד"ה והנה).

יואפילו יש לו פירות בעיר אחרת שהם כרגלי מי שהופקדו אצלו¹⁴³³, ומותר להביאן לו שיאכלם ביום טוב, ומשמע שמותר לו לומר להביאם לו¹⁴³⁴, מכל מקום על ידי נכרי ודאי אסור בכהאי גוונא. דהא אם הביא מחוץ לתחום אפילו היה בבין השמשות אמה אחת חוץ לתחום אסור למי שהובא בשבילו משום גזרה שמא יאמר לו¹⁴³⁵. אע"פ שאם היה ישראל היה מותר לו להביא עד סוף תחומו שהוא סמוך לעיר, וא"כ אין איסור אלא מה שהביא הנכרי מסמוך לעיר לתוכה, ובשביל זה אין לאסור כלל בדיעבד¹⁴³⁶, וגם לכתחלה היה יכול לילך חוץ לעיר עד תוך תחום הפירות ולומר לנכרי להביאם לו לשם. ומשמעות הגמרא והפוסקים דאפילו בדיעבד לא משכחת שום היתר למי שהובא בשבילו. אלא ודאי דמה שהנכרי מביא מחוץ לתחום העיר לתוך תחומה¹⁴³⁷ יש בזה איסור כשעושה בשביל ישראל, אע"ג דלישראל הוי שרי כהאי גוונא¹⁴³⁸ (קו"א רסג, ח ד"ה ולדינא).

יאוכל זה הוא כשאומר לנכרי לעשות מלאכה בשבת. אבל כשאומר לו בשבת שיעשה לו מלאכה למחר¹⁴³⁹, אין בזה משום שבות אלא משום ממצוא חפצך¹⁴⁴⁰, ולכן כל מקום שיוכל להמציא צד היתר לעשות בשבת אותה מלאכה עצמה שרוצה לעשות אחר השבת, מותר לומר בשבת שיעשנה אחר השבת, אפילו אם עכשיו אין שם אותו צד היתר¹⁴⁴¹ (שוע"ר שז, טו).

יבכיצד אומר אדם לחבירו לכרך פלוני¹⁴⁴² אני הולך למחר¹⁴⁴³ לך עמי¹⁴⁴⁴, מפני שיוכל להמציא צד היתר בשבת אילו היה שם בורגנין, אעפ"י שעכשיו אין שם בורגנין (שוע"ר שם), דהיינו סוכות שומרים שכל אחת מהן מובלעת בתוך שבעים אמה וד' טפחים של חבירתה, שעל ידי זה יכול להלך אפילו כמה פרסאות בשבת מפני שכולן נחשבות כעיר אחת ארוכה¹⁴⁴⁵. ואע"פ שעכשיו אין שם בורגנין (שוע"ר שו, ג).

יגוטעם ההיתר הוא, מפני שענין איסור דיבור בחפציו הוא מה שמתעסק בשבת בדברים האסורים היום, ולא נאסר אלא להתעסק בדברים שאיסורם נתלה בגופם, אבל דברים שאיסורם נתלה בדבר אחר, ואילולי אותו דבר היו דברים אלו בעצמם מותרים בשבת, מותר להתעסק בהם בדבור לעשותם אחר השבת, שהרי הוא אינו מתעסק באותו דבר הגורם להם האיסור אלא באותם דברים שהיה להם היתר מחמת עצמם, אילולי אותו דבר הגורם להם האיסור. לפיכך גבי איסור חוץ לתחום, כיון שיש צד היתר על ידי בורגנין נמצא שאין האיסור בהילוך מחמת עצמו, שהרי אותו הילוך עצמו מותר כשיש בורגנין, אלא האיסור בהילוך הוא מחמת מניעת הדיורין על הדרך, והוא אינו מדבר אלא שילך בדרך ולא שילך במניעת הדיורין. וכן כל כיוצא בזה (שוע"ר שז, טו).

הערות

עמוד א

1412. שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג) סי' תקנה, בשם ר"ת (שהיה מתיר לישראל ליהנות מן הנר שהשפחה מטלטלת בשבת לצורך ישראל, משום דאי בעי ישראל הי' מושך הנר אפילו בשעה שהוא דול[ק] לכל מקום שירצה, משום דקיי"ל טלטול מן הצד לא שמיה טלטול. אבל אסור לומר לה לטלטל הנר לצורך ישראל). הגהות מיימוניות פי"ב אות ה (ר"ת התיר בשבת שילך נכרי עם ישראל בנר הדלוק בידו למשוך יין ולהביא לחם). הגהות מרדכי (פב, ד: ועוד כתבו, דמותר לומר לנכרי תביא נר הדלוק). רבינו ירוחם נתיב יב ח"ב (סז, ג). רמ"א סי' רעו ס"ג. מ"א שם ס"ק יא. ואף שמהר"ם בשם ר"ת התיר רק ליהנות מן הנר, אבל לא התיר לומר לה לטלטל הנר לצורך ישראל. ובהגהות מיימונית אפשר לפרש בב' האופנים, מ"מ קיי"ל כדברי המרדכי, שמותר אפילו לומר לנכרי תביא נר הדולק, שכן פסק ברמ"א שם.
1413. מ"א סי' רעו ס"ק י (דהא דבר שאינו מתכוין הוא). אליה זוטא שם ס"ק ב (אפשר לטלטלו בנחת שלא יקרב השמן וא"כ לא הוי פסיק רישיה). שוע"ר רעז, ה (אם צריך למקום הטבלה, יכול לטלטלה עם הנר שעליה, אפילו הוא של שמן).
1414. כמבואר בשוע"ר רעט, א.
1415. כמבואר בשוע"ר שיא, יד-טו.
1416. ראה מנחת פתים או"ח הוספות לסי' שיא ס"ח. טל תורה על ירשלמי שבת פ"כ ה"ה. חזון נחום סי' לג ס"ק ג. מ"מ וציונים לשוע"ר שם.
1417. ראה לקמן ס"ה, דהיינו דוקא לומר לנכרי סתם בלשון שאין מוזכר בו בפירוש שיעשה באיסור.
1418. שו"ת רדב"ז ח"ד סי' נ. מ"א סי' רעו ס"ק י.

עמוד ב

1419. מ"א סי' רעט ס"ק ט. ויתבאר לקמן ס"ה.

עמוד ג

1420. מ"א סי' שז ס"ק לב.
1421. מ"מ פ"ו הכ"א.
1422. כמבואר בשוע"ר סי' שח סי"ג (בשכח).

עמוד ד

1423. הגהות מנהגים יו"כ אות קעט. מ"א סי' תרי סק"ד.
1424. כמבואר בשוע"ר רסה, ה.

עמוד ה

1425. כמבואר בשוע"ר סי' שיא סט"ו.
1426. כמבואר בשוע"ר שם סי"ד.
1427. ר"ת שם.
1428. שהרי תלמוד ערוך (שבת קנ, ב) גבי תיבנא סריא שאין שום צד היתר להביאו, אף אם יש מחיצות, ועל כרחך משום דלא חזי למידי בשבת, ואינו מביאו אלא לשומרו עד אחר השבת לגבלו בטיט (קו"א רעו, ג ד"ה הם). והיינו או מטעם שכדי לשמרו אסור להביאו אפילו בטלטול מהצד (כנ"ל לדעת המתירין), או מטעם שמה שיכול להביאו מהצד לא חשיב צד היתר (דלא כדעת המתירין). ונתבאר בארוכה בקו"א רעו, ג.

עמוד ז

1429. אף שר"ת התיר גם בזה (שבת קכב, א תוד"ה משקה). והובא ברמ"א (סי' שכה ס"י). מכל מקום לא קיי"ל כדעה זו. ודלא כמשנה ברורה (סי' שכה ס"ק נו) שמתיר לצורך גדול.

עמוד ח

1430. כדלעיל פ"כ ס"ז, ופכ"ד ס"ח, וש"נ.

עמוד ט

1431. דלעיל ס"א.
1432. דלעיל ס"ח.

עמוד י

1433. כמבואר בשוע"ר שצז, יט.
1434. ראה שוע"ר שז, יז.
1435. כדלעיל פי"ט-כ.
1436. ראה לעיל פי"ט ס"ז-ח. פ"כ סי"א. פכ"ה סי"א. פכ"ו ס"ד וס"ט. פכ"ט סי"ד.
1437. אוצ"ל: העיר (אבל לתוך תחום העיר, נתבאר לעיל שאף לכתחלה מותר לומר לנכרי להביאם לו לשם).
1438. כוונת החילוק היא לכאורה כך: אם זה שהופקדו אצלו הוא ישראל שמחוץ לתחום העיר, ועירב כדי שיוכל לבוא לעיר, יכול הוא להביא את הפירות לעיר ביו"ט, על מנת שיאכלם בעליו שבעיר. ואם לא עירב זה שהופקדו אצלו, יכול הוא להביאם עכ"פ עד סוף תחומו, שהוא בתוך תחום העיר, על מנת שיבוא לשם בעליו ויאכלם. וכן אם זה שהופקדו אצלו הוא נכרי, שאין שייך אצלו עירב, מ"מ גם הוא יכול להביא עד סוף תחומו, שהוא בתוך תחום העיר, על מנת שיבוא לשם בעליו ויאכלם. אמנם כשהביאו הנכרי מחוץ לתחום לתוך [העיר], יש בזה איסור כשעושה בשביל ישראל (אע"ג דלישראל הוי שרי כהאי גוונא, אם זה שהופקדו אצלו עירב, שיוכל להביא הפירות לעיר). והרי זה דומה לדין האומר לנכרי להביא לו מים לשתות מן הנהר (דלעיל ס"ז-ח), שאע"פ שיוכל הישראל לילך בעצמו לנהר ולשתות שם, אין זה מועיל כלום להתיר האמירה לנכרי. וכן כאן, אע"פ שיכול הנכרי להביא עד סוף תחומו, וילך הישראל לשם ויאכלנו, אין זה מועיל כלום להתיר האמירה לנכרי להביאו לתוך העיר. ומטעם זה יש מקום לאסור גם אם הישראל עשה עירוב תחומין, שיוכל לילך מחוץ לתחום העיר לאכול פירות אלו, והוא מבקש מהנכרי שמחוץ לתחום העיר שיביאו אליו ביום טוב. ראה מ"ש בזה רע"א בהגהתו לאו"ח סי' שצז ס"ג (בכמה דפוסים). מהרש"י זוין, בקובץ יגדיל תורה (ירות"ו) טו ע' 34. כללי אמירה לנכרי פ"א הערה 1.

עמוד יא

1439. וכן כשאומר לישראל חבירו לעשות לו דבר זה למחר, או שאומר על עצמו בשבת על עצמו שיעשה דבר זה למחר.
1440. כדלעיל פ"ב. ס"א.
1441. וכן מותר בזה (כשאומר לעשות מלאכה אחר השבת) במקום מצוה, ואמירה ברמז, וכדלעיל פ"ב ס"ג-ה.

עמוד יב

1442. שמחוץ לתחום שבת.
1443. רבי יהודה אמר שמואל קנ, ב. טור ושו"ע סי' שז ס"ח.
1444. רמב"ן ורשב"א שם ד"ה הא. טור ושו"ע שם. מ"א שם ס"ק יא.
1445. כמבואר בשוע"ר שצח, ז-ט.