יחץ

עההפריסה

[א]

יחץ . ויקח מצה האמצעית ופורסה לשנים, חלק אחד גדול מחבירו, וחלק הגדול יניח לאפיקומן והקטן מניח בין הב' מצות (סידור אדמו"ר)

[ב]

ופורסין המצה כשהיא בתוך המפה, מכוסה (ס' המנהגים, מהגש"פ לאדמו"ר זי"ע)

[ג]

ל"יחץ" הוצאתי את האמצעית כדי לפורסה, ואמר לי [מוהריי"צ]

שצריך לפורסה בלי ראות ('רשימות' אדמו"ר זי"ע, ה, עמ' 19, מימי הפסח תרצ"א בריגא) .

פריסת המצה כשהיא מכוסה בתוך המפה, רשומה גם בהגדת זידיטשוב (עמ' מז), בהגדת סקווירא (עמ' כב) ובהגדת רוז'ין (עמ' מג - כמנהג בויאן). וכן הוא מנהג גור. אך מנהג העולם הוא שמגלין ופורסין המצה לעיני המסובין (נטעי-גבריאל, ב, עמ' רפז).

עושבירת האפיקומן

[א]

כ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע - ומובן אשר כן עשה גם בנו כ"ק מו"ח אדמו"ר [מהוריי"צ] - היה שובר את האפיקומן לחמש חתיכות.

פעם נזדמן שנשבר לשש חתיכות - והניח אחת הצדה (ס' המנהגים, מהגש"פ לאדמו"ר זי"ע. והוא משיחות הלילה הראשון דחג-הפסח תרח"ץ ¹)

[ב]

היות וציור האות אל"ף הוא שלושה קוין, נהגו לשבר את האפיקומן לשלוש חתיכות (ס' השיחות תש"ה, עמ' 83. וראה שם ביאור עניינה של האות אל"ף והקשר שלה לאפיקומן)

[ג]

כנראה ששבירת האפיקומן לחמש חתיכות אינה נעשית תחת המפה (כמדומני שכך ראיתי שנהג כ"ק אדמו"ר זי"ע, וכך גם משמע בס' המלך-במסיבו, א, עמ' קלב. אלא שהרה"ח ר' יוסף יצחק אופן שי' זוכר בבירור שגם שבירה זו נעשתה תחת המפה).

עזהטמנת האפיקומן

[א]

את האפיקומן יש להצפין בין שני כרים (ס' השיחות תש"ה, עמ' 83, בשם "המקובלים האחרונים"; וטעמם: פעמיים 'כר' עולה 'תם' בגימטריא, ובצירוף האות אל"ף הוא 'אמת'. והשווה לס' השיחות תרח"ץ, עמ' 260).

[ב]

והדיוק הוא בין הכרים דוקא, ולא תחתיהם (המלך-במסיבו, א, עמ' קמ) .

[ג]

בשו"ע אדמו"ר (תעג, לה) כתב: ונוהגין להצניעו תחת המפה, זכר למשארותם צרורות בשמלותם. אודות הצנעת האפיקומן בין כרי ההסיבה, ראה בס' ויגד-משה (עמ' קיח-קיט) שכן הוא המנהג. אך בהגדת לעלוב (עמ' נ) נאמר, שהאדמו"ר הצפין את האפיקומן תחת המצות שעל שולחנו. וראה עוד בס' מנהג-ישראל-תורה (עמ' רצ), נטעי-גבריאל (ב, עמ' רפח).

עח[א]

אדמו"ר מוהר"ש נהג להניח את האפיקומן של בניו, ולפעמים גם את של האורחים, יחד עם האפיקומן שלו (שיחת י"ט כסלו תשי"ג, אות כב) . ¹

וכך נאמר בשו"ע (תעג, ו): ויקח מצה האמצעית ויבצענה לשתים, ויתן חציה לאחד מהמסובין לשומרה לאפיקומן. עכ"ל. ואדמו"ר בשו"ע (סעיף לה) לא הביא את ענין נתינת המחצה לאחד המסובין. ובמנהגי החסידים מצאתי כן רק בס' מאיר-החיים (עמ' קפו): לנרתיק האפיקומן של רבינו הוסיפו גם יתר בני המשפחה ממצת ה"יחץ" שלהם.

[ב]

ידוע שכ"ק אדמו"ר מוהר"ש היה מצניע יחד עם האפיקומן שלו גם את חתיכות האפיקומן של בני-הבית (המלך-במסיבו, א, עמ' קמד)

[ג]

כ"ק מו"ח אדמו"ר [מוהריי"צ] סיפר, שאדמו"ר מוהר"ש היה לוקח מבני-הבית את חתיכות האפיקומן שלהם, מערבבן עם שלו, ואחר-כך [ל"צפון"] היה מחלק לכל אחד מהם.. וביאר כ"ק מו"ח אדמו"ר, שזה נוגע לאכילת קרבן הפסח לעתיד-לבוא, שגם אותו יאכלו הם יחד (משיחת ש"פ מקץ תשח"י, אות ח)

[ד]

הרבי [מוהריי"צ] סיפר לי, שאביו אדמו"ר [מוהרש"ב] נ"ע, נהג להניח את האפיקומן של בני הבית יחד עם האפיקומן שלו, וכששאל אצלו טעם הדבר, השיב לו, שהאפיקומן הוא זכר לקרבן הפסח שנאכל בחבורה לכל בני הבית (שיחת ח"י אלול תש"י - תורת-מנחם, עמ' 201)

[ה]

וכן הוא ב'רשימות' אדמו"ר זי"ע (ה, עמ' 21-19), אודות הנהגת אדמו"ר מוהריי"צ בפסח תרצ"א בריגא: לוקח האפיקומן של ב"ב (גיסי ואני) אליו, ומצניעם ביחד עם שלו; באר [בליל ב'] נטילתו האפיקומן של ב"ב והצניעו עם שלו: "שמעתי שהוא כמו תכוסו על השה, שיעשו קרבן פסח ביחד".. גם אצל המגיד [ממזריטש] היה מנהג זה.. וכן היה גם-כן אצל אדמו"ר הזקן.. כן היה נוהג גם אדמו"ר האמצעי, והצמח-צדק - (ההמשך נעתק לעיל אות ט [א]).

[ו]

כ"ק אדמו"ר [מוהריי"צ] הצניע עם האפיקומן שלו גם את האפיקומן של כ"ק אדמו"ר זי"ע, של חתנו רש"ג, ומשנת תש"ב גם את של נכדו (המלך-במסיבו, א, עמ' רצז) עט"חטיפת" האפיקומן

[א]

אין נוהגין ב"חטיפת" האפיקומן בבית הרב (ס' המנהגים, מהגש"פ לאדמו"ר זי"ע. ובהגדה שם: ולהעיר ממאמר רז"ל בתר גנבא גנוב וטעמא טעים - ברכות ה, ב [הגונב מהגנב אף הוא טועם טעם גניבה - רש"י. וראה בגמ' שם, דאף אם אין בכך עבירה, צריך לפשפש במעשיו ולשוב בתשובה]).

[ב]

יש נוהגין שהתינוקות "חוטפין" את האפיקומן (ופודין אותו מהם תמורת איזו מתנה). ואומרים שמרומז בלשון רז"ל: חוטפין מצה בלילי פסחים בשביל התינוקות שלא יישנו (פסחים קט, א. חק-יעקב תעב, ב) . כ"ק מו"ח אדמו"ר [מוהריי"צ] סיפר, איך שפעם "חטפה" בתו הבכירה של אדמו"ר מהר"ש האפיקומן שלו, והיה זה בקטנותה. וכנראה שהיה זה מקרה יוצא מן הכלל (הגש"פ לאדמו"ר זי"ע. וראה הקטע הבא. וצ"ע)

[ג]

היה חפץ - מהר"ש נ"ע - שילדיו יגנבו אצלו האפיקומן. אבל הם לא הרהיבו עוז. פעם האט זיך דבורה-לאה אטואציט [=העזה]. ער האט זי געחאפט בא דער האנד [=הוא תפסה בידה]. קיבלה בעד זה א שנירעל פערל [=מחרוזת פנינים] ('רשימות' אדמו"ר זי"ע, ממה ששמע ממוהריי"צ בימי הפסח תרצ"ה בווארשא)

[ד]

וראה בס' ויגד-משה (עמ' קיט-קכ ובהוספות עמ' רצה), טעמים שונים למנהג ה"חטיפה". גם הביא שם מס' ארחות-חיים החדש בשם ס' מאורי-אור [מיץ תקפ"ב], שמנהג זה בדוי והבל, ובגויים נשמע שהיהודים לומדים ילדיהם לגנוב זכר ליציאת מצרים "וינצלו", על-כן המונע משובח. עכ"ל. והוסף על האמור שם, את דברי הרב יעב"ץ בהגהותיו לסידורו: מה שנוהגין אצלנו האשכנזים שהילדים גונבים האפיקומן, יש לו סמך בגמרא חוטפין מצה בלילי פסחים (נדפס בהוספות לסידור עמודי-שמים, תשכ"ו, עמ' עז). ובס' מקור-חיים (לבעל החות-יאיר, סי' תעז) כתב: מנהג שהתינוקות גונבין האפיקומן הוא לחבב המצוה, ומ"מ יש פנים למחות ולבטל המנהג.

בס' דרכי-חיים-ושלום (אות תקצז) כתב, שלא להוציא האפיקומן ממקומו עד "צפון". וכעין זה ברזא-דעובדא (עמ' קכט), שהצניע האפיקומן בין שני כרים, והקפיד שלא יוציאוהו הקטנים קודם האכילה. ובמנהגי-מהריי"ו (אות שנג), שמשום מעשה שהיה הקפיד להטמין האפיקומן בצינעא כדי שלא "יחטפוהו".

בהגדת לב-יחזקיה (אות נד), שלא הניח לחטוף האפיקומן (ועיי"ש בהע' טז).

ובמנהגי-סקווירא (עמ' טז), שאין חוטפין האפיקומן.

בהגדת צאנז (עמ' רי), שהיו נוהגין לגנוב האפיקומן, וכשלא גנבו אצל הרה"ק משינווא הקפיד על זה מאוד. ובהגדת ראפשיץ (עמ' רעז) הביאו מספרי חסידות טעמים לגניבת האפיקומן ו"פדייתו" במלבוש חדש.

וראה עוד בס' מנהג-ישראל-תורה (עמ' רצ-רצא), והביא שם מס' דברי-חנה שהרה"ק מקאלאשיץ הקפיד שלא יחטפו האפיקומן. ובס' נטעי-גבריאל (ב, עמ' רפט), שמנהג לעלוב ונדבורנא להקפיד שלא לגנוב האפיקומן.