שבת-הגדול

כדהפטרה

שבת-הגדול שחל להיות בערב-פסח - ורק אז - מפטירין "וערבה", לפי שבאותה פרשה כתוב "הביאו המעשר אל בית האוצר", וערב-פסח (של שנה רביעית ושביעית לשמיטה) הוא זמן ביעור המעשרות (ס' המנהגים, מהגש"פ לאדמו"ר. ומציין שם לעיין בשו"ע אדמו"ר סוף סי' תל)

ומקור הדברים הוא במה ששמע אדמו"ר זי"ע מחותנו אדמו"ר מוהריי"צ (בפאריז, ב' ניסן תרח"צ), והוא לו ב'רשימות': אין אומרים "וערבה", רק כשחל ערב-פסח בש"ק. אבל ביחידות אומרים שתי ההפטרות (וכן בשבת ראש-חודש וכה"ג).

ובלבוש הביא שיש מפטירין לעולם "וערבה" בשבת-הגדול, משום דכתיב בה "הנה אנכי שולח לכם את אליה" וגו' שהוא דומה לבשורת משה הגאולה במצרים, והוי מעין המאורע בכל שבת-הגדול. כך כתב גם הרב יעב"ץ בסידורו (אך מטעם אחר), וכן הוא באמרי-פנחס השלם (אות רמג), ילקוט-מהרי"א מזידיטשוב (אות צח וכן בהגדת זידיטשוב עמ' כג), מנהגי-קומרנא (אות רעא), מנהגי-ספינקא (עמ' כו), מנהג שינווא ובאבוב (הגדת צאנז, עמ' קלט), מנהגי-קרלין ובהגדות: סקווירא, ויז'ניץ, ולעלוב.

וכמנהגנו כן הוא גם בילקוט-מנחם (אות כג), בהגדת צאנז (עמ' קלט, כמנהג ה"דברי חיים") ובמנהגי-בעלז (עמ' לז; לוח 'דבר יום ביומו'). וראה בהגדת ראפשיץ (אות ד). בקונטרס-המנהגים דקוידנוב (אות נח) ובתפארת-איש (עמ' שפז) נאמר, שהפטירו "וערבה" בשבת-הגדול אפילו כשחל בערב-פסח. וכנראה שהיו מפטירים לעולם "וערבה", והכוונה לאפוקי מדעת הגר"א (מעשה-רב אות קעו) שאין מפטירין "וערבה" כשחל שבת-הגדול בערב-פסח. וראה גם בס' נטעי-גבריאל (א, עמ' כח). עוד אודות הפטרת "וערבה", ראה במנהגי-וורמייזא (עמ' פא) ובס' חקרי-זמנים (ב, עמ' כה-מ).

כהדרשה

[א]

נהגו בדורות האחרונים שהחכם דורש הלכות פסח בשבת שלפניו..

והעיקר לדרוש ולהורות להם דרכי ה' וללמד להם המעשה אשר יעשון, ולא כמו שנוהגין עכשיו. ובדורות הללו שאין החכם שונה לתלמידיו הלכות (לפי שהכל כתוב בספר), מצוה על כל אחד ואחד שילמוד הלכות הרגל קודם הרגל עד שיהיה בקי בהם וידע המעשה אשר יעשה (שו"ע אדמו"ר תכט, ב-ג)

[ב]

בקהילות חב"ד לא מקובל שהרב דורש בשבת-הגדול (משא"כ רבני אנ"ש המכהנים במקומות שיש להזהיר את הציבור על הלכות הפסח). מימות הבעל-שם-טוב ותלמידיו הק', סלדו החסידים מדרשנים ודרשות. ואדמו"ר מוהרש"ב כתב בתקנות 'מנין' אנ"ש: ולא ידרוש בו שום מגיד לעולם (אגרות-קודש, א, עמ' רעז). הרה"ק מצאנז הקדים את תפילתו בשבת-הגדול, באמרו שרוצה להתפלל טרם יזהמו הרבנים את האויר בדרשותיהם (הגדת צאנז, עמ' קלח). הוא עצמו נהג לדרוש בפלפול עצום, וגם בהלכות הפסח (שם. וראה בס' מנהג-ישראל-תורה עמ' קצב-קצג, טעמים שנתנו גדולים וצדיקים למנהג אמירת הפלפול קודם אמירת המוסר). ובהגדת צאנז (שם), שהרה"ק מגארליץ היה מתרעם על הרבנים שאמרו את דרשת שבת-הגדול בדרך גאוה.

כו"עבדים היינו"

[א]

בשבת-הגדול אחר מנחה אומרים "עבדים היינו", עד "לכפר על כל עוונותינו", לפי שאז היתה התחלת הגאולה והנסים (שו"ע אדמו"ר תל, ב) .

וכן נוהגים (ס' המנהגים)

[ב]

ואפילו שבת-הגדול הוא ערב-פסח, אומרים "עבדים היינו" (שו"ע אדמו"ר, שם) .

הרב יעב"ץ בסידורו כתב שבערב-פסח ודאי לא שפיר דמי לומר ההגדה (ראה בס' ויגד-משה עמ' קלב-קלג). אך לא מצאתי חצרות חסידים שינהגו כדבריו, גם לא במחזור ויז'ניץ הנמשך אחריו בדברים רבים.

[ג]

בשו"ע אדמו"ר (שם) כתוב בשם הרמ"א שנוהגין במדינות אלו לאמר בשבת-הגדול במנחה "עבדים היינו". אבל בסידור השמיט זה - כי לא ציין כמו בשארי סידורים "עד כאן אומרים בשבת-הגדול". גם בפרי-עץ-חיים ומשנת-חסידים וסידור האריז"ל ליתא. וכן הגר"א ז"ל בביאורו כתב שלא לאמרו ¹ (שער-הכולל מח, א)

וראה לעיל (אות ה), שדעת אדמו"ר מוהרש"ב לא היתה נוחה מדיוק זה, וסבירא ליה שיש לומר "עבדים היינו" בשבת-הגדול, וכך גם נהג למעשה (ראה בקטע הבא). כך נקבע בס' המנהגים (כנ"ל), וכך נהג גם כ"ק אדמו"ר זי"ע - והיה אומר עם הציבור אחר תפילת המנחה, בישבו על מקומו.

[ד]

[בשבת-הגדול שנת תרס"ב] אמר הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק [מוהרש"ב] "עבדים היינו", ואמר כי גם אנכי אומר אתו עמו, ובמקומות אחדים ביאר עניינים שונים ('התמים', ג, עמ' כד) .

[ה]

מנהג אמירת "עבדים היינו" בשבת-הגדול מקובל ברוב קהילות החסידים, ומפורש באמרי-פנחס השלם (אות רמה), דרכי-חיים-ושלום (אות תקס), מנהגי-ספינקא (עמ' כו), מנהגי-בעלז (עמ' לז; לוח 'דבר יום ביומו'), סידור לב-שמח, הגדת רוז'ין, ויז'ניץ, סקווירא, לעלוב, טשכנוב, ביאלא ועוד. אך יש גם שלא נהגו בו: מנהגי-קרלין, קונטרס-המנהגים דקוידנוב (אות נח), הוספות-מנהגים זידיטשוב (אות סז), מנהגי-קומרנא (אות ער), ערכי-יהושע (אות קב).

בעל ה"דברי חיים" מצאנז אמר "עבדים היינו" קודם תפילת המנחה, ובנו הרה"ק משינווא לא נהג לאומרו כלל (הגדת צאנז, עמ' קלט).

ובס' שערים-מצויינים-בהלכה (קז, ה) כתב: ושמעתי שהרבה גאונים וצדיקים נהגו לומר רק חרוז הראשון, כדי שלא לבטל המנהג.

וראה בס' מנהג-ישראל-תורה (עמ' קצז-קצח), נטעי-גבריאל (א, עמ' כט).

כזמוצאי שבת-הגדול - "ויהי נועם"

אם חל פסח בשבת, נהגו בליובאוויטש לומר "ויהי נועם" במוצאי שבת-הגדול.

כך איתא ברשימותיו של הגר"י לנדא ע"ה: אצל כ"ק רבינו [מוהרש"ב] נבג"מ זי"ע, לא אמרו "ויהי נועם" אלא רק בשבוע שחל בו יום-טוב ממש. לפני ערב-פסח ולפני ערב-יוהכ"פ אמרו "ויהי נועם". עכ"ל. וכך כתב בס' שבח-המועדים (עמ' 184 הע' 8) בשם הרה"ג ר' זלמן שמעון דווארקין ע"ה, שכן נהגו בליובאוויץ. ובס' "קיצור הלכות משו"ע אדמו"ר הזקן" (סי' רצג-רצה, עמ' רלט) נאמר, שכך גם נהג כ"ק אדמו"ר זי"ע (ראה ב"אוצר מנהגי חב"ד" למוצאי שבת-תשובה, שכך אמנם הורה פעם הרבי כשחל יוהכ"פ בשבת. אך פסח שאני, ראה כף-החיים סי' רצה אות ז. פרי-מגדים שם מש"ז אות ב. נועם-מגדים לבעל הפמ"ג, עמ' יד). (ואילו בלוח "כולל חב"ד" כתב, שאין אומרים "ויהי נועם" בקביעות כזו).

וכמנהגנו כן הוא במנהגות-וורמייזא (עמ' רל בהגהות). ובמנהגי החסידים מצינו שלא אמרו "ויהי נועם" כשחל פסח בשבת: אמרי-פנחס השלם (אות רמד), מנהגי-ספינקא (עמ' כו), ערכי-יהושע (אות קג), הגדת סקווירא (עמ' יא). וראה בס' נטעי-גבריאל (א, עמ' ל).