תענית בה"ב

לד[א]

נהגו במדינות אלו להתענות שני וחמישי ושני אחר פסח.. נוהגין להמתין להתענות אחר הפסח עד שיצא כל חודש ניסן.. נוהגין לברך כל מי שיתענה בה"ב, אחר קריאת-התורה בשבת שלפני בה"ב.. (שו"ע אדמו"ר תצב, א-ג)

[ב]

בזמן אדמו"ר הצמח-צדק נהגו רוב החסידים להתענות בה"ב (ראה לקוטי-דבורים, עמ' 1046. ועוד שם בעמ' תקכ, ובס' השיחות תש"א עמ' 58)

[ג]

בימינו, רוב בני-ישראל - ובעיקר בחוגי החסידים - אינם מתענים בה"ב, וגם אין מכריזים ומברכים ביום השבת שלפני התענית. וי"ל שזהו מצד העילוי והקירבה לזמן הגאולה, אשר מתמעט הצורך בתעניות, וגם הוא מעין העתיד-לבוא ש"כל הצומות האלו עתידים ליבטל.. להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה" כדברי הרמב"ם בסוף הל' תעניות.

אך אלו המתענים בה"ב, תבוא עליהם ברכה, וצריכים להמשיך במנהגם הטוב. ועם זאת, אלו שאינם מתענים, גם אצלם לא חסר ענין ה"ימי רצון" של ימי התענית, אלא שהוא בקו הטוב והשמחה בגלוי (על-פי שיחות ימי בה"ב תשמ"ח. ס' ההתוועדויות, ג, עמ' 260-257)

[ד]

כ"ק אדמו"ר זי"ע עצמו נהג להתענות בה"ב. והיה מתפלל תפילת ערבית בשעה מוקדמת מהרגיל, במנין מצומצם ליד חדרו.

וראה בס' נטעי-גבריאל (ג, עמ' קפג-קפד) אודות התמעטות המתענים מפני חלישות הדור, ויחידי סגולה המתענים, ובהם: הרה"ק ר"א מטשכנוב, צדיקי בית ויז'ניץ וטשרנוביל (וראה עוד בסעיף הבא). ועוד שם (בעמ' קצב), שיש נוהגים לערוך "מי שברך" אף שרוב הקהל אינם מתענים. ומנהגנו, כנ"ל, שאין עורכים "מי שברך" זה כלל.

להגם מי שאינו מתענה, צריך לנצל את ימי בה"ב להוספה על הסדר הרגיל בכל ענייני התורה והמצוות, תורה, עבודה (תפילה) וגמילות-חסדים (כמנהג ישראל בימי התעניות) - והכל בקו הטוב והשמחה בגלוי. והוא בדוגמת "יום טוב" הקשור עם אכילה ושתייה, טוב ושמחה בגשמיות, ועאכו"כ ברוחניות - "אין טוב אלא תורה", "פקודי ה' ישרים משמחי לב".

וגם תוספת בעבודת התשובה - שהיא תוכנה הפנימי של התענית - אלא שגם התשובה היא מתוך אכילה ושתייה וכו'.

וכשם שהמתענה צריך "קבלת תענית", כך מי שאינו מתענה מקבל על עצמו את העניינים הבאים במקום ותמורת התענית, ולכל לראש - הוספה בצדקה, כדברי אדמו"ר הזקן בדבר פדיית התענית בצדקה (על-פי ס' ההתוועדויות תשמ"ח, ג, עמ' 263-259) לוסליחות

מי שאינם מתענים אינם אומרים את ה"סליחות" המיוחדות לבה"ב (ואיני יודע האם המתענים אומרים).

ה"סליחות" הללו נזכרות בשו"ע אדמו"ר (תצב, א), והן נדפסות בסידור תורה-אור.

המנהג הנפוץ הוא, שאומרים "סליחות" אלו גם אם אין מתענין (ראה לקוטי-מהרי"ח מד, א-ב מבאה"ט ומחציה"ש). בס' ויעש-אברהם (עמ' רצו), שאמרו הסליחות אף שלא היו עשרה מתענים. במנהגי-ספינקא (עמ' לה), שלא אמרו "סליחות" בה"ב - ונראה שגם לא התענו. בספרן-של-צדיקים (עמ' 76), שהרה"ק רי"מ מקאז'ניץ התענה ואמר "סליחות". וכך גם בס' ערכי-יהושע (אות קנז). במנהגי-קרלין, שזקני החסידים היו מתענין עד אחר חצות היום (ולא נזכרת אמירת ה"סליחות"). בשיח-שרפי-קודש ברסלב (ד, עמ' סד) שרובם נהגו להתענות חצי יום, אך הרבה צמו כל היום. ובפרט בשני בתרא, שאומרים בסליחות י"ג מידות, וקראו "ויחל". וראה עוד בדבר אמירת הסליחות כשאין מתענים, בס' נטעי-גבריאל (ג, עמ' קצה-קצו), וכתב שכך נוהגים גם בקרלין, בעלז, ויז'ניץ, טשרנוביל ואלעסק. ועוד שם (בעמ' קצב), שיש נוהגין לערוך "מי שברך" גם כשרוב הקהל אין מתענים. ומנהגנו, כנ"ל, שאין עורכים "מי שברך" כלל.

לזכשחל בפסח-שני

[א]

כשחל תענית האחרון דבה"ב בפסח-שני האם מתענין - ראה שו"ת מהרש"ם ח"ו סי' לב (ובהערות לשם - ירושלים תשכ"ח).

לקוטי-מהרי"ח פסח-שני [מד, ב]. ושם נסמן. ועיין בלקוטי-דיבורים ח"ג תקכ, א (לקוטי-שיחות, יז, עמ' 505)

ואין כאן הכרעה, כי לדעת הגרי"ש נטנזון אין מתענין, ולדעת האשל-אברהם מבוטשאטש ומהרש"ם - מתענין. ככל הנ"ל ראה גם בדעת-תורה למהרש"ם (או"ח קלא, ז). וראה גם בס' נטעי-גבריאל (ג, עמ' קפח).

[ב]

בשנת תשל"ז חל פסח-שני ביום שני, וכ"ק אדמו"ר זי"ע התפלל מעריב בשעה מוקדמת, כדרכו בימי תענית בה"ב ("חדשות מבית חיינו ומכרם חב"ד", גל' 89, טז אייר תשל"ז. קביעות כזו היתה גם בשנים: תש"י, תשי"ד, תשל"ד, תשמ"א - וכדאי לברר ההנהגה גם באותן שנים).

[ג]

בקונטרס זמיר-עריצים (אלעקסניץ תקל"ב, כתב ג'), מואשמים החסידים בכך שהם מקילים בתענית בה"ב, ובפרט כשחל בפסח-שני אוסרים הם את הצום לחלוטין. ובכתבי ר' יאשע שו"ב (עמ' נג) מסופר, שאת הרה"ק רמ"מ מוויטבסק גירשו מהמגידות של העיר מינסק, היות וביום תענית בה"ב שחל בפסח-שני, ישב הרב עם אנשיו בסעודה גדולה והוא חבוש שטריימיל לראשו.