שחרית

יגיד .

זמן התפילה

בבית-מדרשו של כ"ק אדמו"ר זי"ע - ונראה שכך נהגו אצל כל רבוה"ק - היו מתפללים שחרית בשעת התפילה הרגילה (אחר המנוחה), ולא עם אור היום. וזו כנראה הכוונה ב'רשימות' כ"ק אדמו"ר זי"ע (ח, עמ' 14 - מהנהגתו של אדמו"ר מוהריי"צ בימי חג-השבועות תרצ"א בריגא) : תפילת הבוקר - על-דרך הרגיל.

וכך גילה הרבי דעתו בענין דומה, לאו דוקא בנוגע לחג-השבועות: אם להתפלל בהשכמה כשניעור כל הלילה, או לישון מעט מקודם כדי שיוכל להכון לקראת אלקיו - תלוי בזה עד כמה יכול להתחזק שלא תחטפנו שינה. הוראה לא שמעתי בזה, אבל, לפי דעתי, כיון שיש כוונה בתפילה שהעדרה פוסל התפילה, הרי בכלל, טוב לאחוז בדרך השני.

ובפרט חסידים ואנ"ש ששמעו או למדו בענין התפילה (אגרות-קודש, ג, עמ' תלד)

וכתב בס' משמרת-שלום (לט, ג וביאורו), שזהו "מנהג אבותיו הק' וכל הצדיקים", להתפלל בזמן הרגיל ואחר השינה. וכך הוא גם בס' זכרון-טוב (עמ' 37), דרכי-חיים-ושלום (אות תרלט), מנהגי-אליק (אות קנז), מנהגי-מהריי"ו (אות תיד-תטו), מנהג באבוב, מנהגי-קרלין (ובמנהגי הבית-אהרן עמ' 8).

והרה"ק ר' פנחס נתן מרידיק-קומרנא כותב בתשובתו הנדפסת בסוף סה"ק אמרי-נועם: על-ידי עסק התורה בליל שבועות, ובקדרותא דצפרא על-ידי המקוה, ממשיכין ומעלין את המלכות בבחי' כתר וכו', ואחר-כך אנחנו הולכין לישן קצת כדי שיהיה ביכלתנו להתפלל ביום הקדוש הזה במוח צלול וזך דקדושה. ואם השינה היתה הפסק, האיך שתק מזה רבינו הקדוש האר"י החי זצלה"ה ולא מזהיר לנו שלא לישן כמו שהזהיר לנו על שינת הלילה הראשון של חג-השבועות, ובודאי כששתק מסתמא אין הפסק. עכ"ל (אך אפשר שהמשפט "ואם השינה" וכו' מיירי בשינה אחר ליל ה"סדר" השני, עיי"ש).

בס' קדוש-ישראל (עמ' קסג), שהרה"ק ר"י מוויז'ניץ אמר למי שרצו להתפלל בהשכמה: כבר שמעתי שהולכים לשכב לישון כדי שיוכלו להתפלל, אבל להתפלל על מנת שאפשר יהיה לישון - טרם שמעתי.

וכתב הרב יעב"ץ בסידורו: ומי שאינו בטוח בעצמו שלא יטרד בתפלתו למחר כשלא יישן כל הלילה, מוטב שיישן קצת, כדי שלא יצא שכרו בהפסדו. ויש סמך קצת לשינת שחרית בעצרת, שכך היו ישראל ישנים כמו כן אז בעת קבלת התורה, כמ"ש במדרש רבה שבא הקב"ה ומצאם ישנים והוצרך לעוררן בקולות וברקים. ואם ישראל בשעת מתן תורה כך, על אחת כמה וכמה אנו יגיעי הגלות שאין לנו עונש על דבר זה, אדרבה לקבל שכר טוב על זאת אם הכוונה לשם שמים כאמור. ¹

אך בילקוט-מהרי"א מזידיטשוב (אות קמא) מצינו שהתפלל בהשכמה, ובהע' שם מעתיק מס' זוהר-חי פ' בראשית: ומזה נהגו הרבה צדיקים, ומורי דודי הקדוש [רצ"ה מזידיטשוב] בכללם, לעמוד להתפלל תיכף באור הבוקר ולא יפסיק כלל בשום שינה וכו'. עכ"ל. ובס' יחס-רוזין-טשרנוביל (עמ' 79), מנהגו של הרה"ק ר"מ מקאזמיר (קיעלץ) להתפלל ביום הראשון של חג-השבועות בהשכמה.

ובקובץ כרם-שלמה (קיז, עמ' מג) בשם ס' אמרי-יא"י: ביום א' דשבועות השכים הה"ק ז"ל (בעמח"ס בני-יששכר) להתפלל תפילת וותיקין בשעה ד' בבוקר, והאריך בתפילתו בהתלהבות גדול ואש מתלקחת, עד שעה ב' אחר חצות היום.

טוהבאת ילדים לקריאת-התורה

בערב ראש-חודש סיון תש"מ הורה כ"ק אדמו"ר זי"ע, שכל הילדים והילדות מבן חודש ומעלה - ואפילו רכים יותר - יתלוו להוריהם לשמיעת קריאת-התורה של עשרת-הדברות בבית-הכנסת. ומעמד קריאת-התורה בכלל, ובפרט בשעת קריאת עשרת-הדברות בחג-השבועות, במקום קדוש, בציבור ובמעמד כמה עשיריות מישראל, בהקדמת ברכה לפני הקריאה ואחריה - הרי זה בדיוק כמעמד נתינת-התורה בהר-סיני (לקוטי-שיחות, כג, עמ' 251-250. בס' הרוקח סי' רצו נאמר: וכעלות השחר מוליכין הנערים לבית-הכנסת. אבל שם הוא ללמוד עמם אלף-בית).

שוב חזר הרבי ועורר על כך ביום הש"ק ב' סיון תש"מ, והדגיש שבדבר זה תלויים מתן-התורה וקבלת-התורה של כל עם ישראל (לקוטי-שיחות, שם, עמ' 257-256)

גם בשנים הבאות נהג הרבי לעורר על כך בהתוועדויותיו שלפני החג, וכמה פעמים התבטא, שיש להביא לבית-הכנסת אפילו תינוקות בני יומם.

[ב] על-פי מאמר רז"ל "אמר הקב"ה לישראל, בני, היו קורין את הפרשה הזאת בכל שנה, ואני מעלה עליכם כאילו אתם עומדים לפני הר-סיני ומקבלין את התורה" - כשם שאמירת עשרת-הדברות בפעם הראשונה היתה בנוכחות כל עם ישראל, אנשים נשים וטף, גם הקטני קטנים - כדאי להשתדל אשר בעת קריאת הפרשה הזאת בזמן מתן-תורה בכל שנה ושנה, כל בני ישראל, גם הקטני קטנים (וקטנות), יהיו בבית-הכנסת (לכל הפחות) בעת קריאת עשרת-הדברות. ולהעיר אשר מתן-תורה הוא על-ידי אשר" בנינו עורבים אותנו" ("הוראות" לחג-השבועות (תשמ"ג)

, לקוטי-שיחות, כח, עמ' 315).

טזפיוט "אקדמות"

[א]

אין אומרים "אקדמות" (ס' המנהגים, מלוח 'היום יום' עמ' נט)

וכך ב'רשימות' אדמו"ר זי"ע (ח, עמ' 14), אודות הנהגת מוהריי"צ בריגא, תרצ"א: אין אומר "אקדמות".

[ב]

בשו"ע אדמו"ר (סי' תצד) כתב, שנהגו בהרבה מקומות לשורר "אקדמות" קודם שמברך הכהן על התורה ברכה הראשונה. ומן הסידור אין הכרע, כי בסידורים הראשונים שנדפסו בחיי אדמו"ר לא נמצאו כלל הקריאות לשלוש-רגלים. ויען שאין לזה שורש מן הגמרא וקבלת האריז"ל, ובפרי-עץ-חיים ומשנת-חסידים וסידור האריז"ל ליתא, אין בידינו להכריע אם לאמרו או שלא לאמרו.. ולמעשה, הנה בכמה מניינים שמתפללים בהם נוסח אדמו"ר נהגו לומר זה הפיוט, מחמת שאין בזה חשש הפסק ונזכר בשו"ע. ובהרבה מניינים לא נהגו לאמרו מטעם פשוט, שבמקומות שראשי ומנהיגי בית-המדרש מאריכים הרבה בתפילתם, ומוכרחים באמצע פסוקי-דזמרה וכדומה להמתין לשמוע קריאת-התורה, אינם רוצים להמתין עד שישורר הש"ץ "אקדמות". אבל במקומות שכל הציבור מתפללים בשווה עם הש"ץ, מדוע לא יאמרו גם את הפזמון הזה (שער-הכולל מ, יז)

[ג]

שמעתי מכ"ק מו"ח אדמו"ר [מוהריי"צ], שאינו יודע מדוע לא אמרו "אקדמות" בליובאוויטש. יתכן שכ"ק אדמו"ר [מוהרש"ב] נ"ע רצה שיאמרו, אך הוא לא נהג להתערב בענייני ה"גבאות" של בית-הכנסת (המלך-במסיבו, א, עמ' מז)

[ד]

בכלל לא נהגו החסידים לומר "אקדמות", אך ביקטרינוסלב - וגם הרה"ח ר' לוי יצחק [אביו של כ"ק אדמו"ר זי"ע] - היו אומרים (שם, א, עמ' קעא)

[ה]

בליובאוויטש לא היו אומרים "אקדמות", אך חלק מאנ"ש אומרים (שם, ב, עמ' קלב. ומש"ש שפיוט "אקדמות" כתוב בסידור, ראה המובא לעיל משער-הכולל שבסידורים הראשונים לא נדפס. וגם בסידורי סלאוויטא ליתא).

[ו]

במ"ש בהנוגע לאי אמירת "אקדמות" - לפלא פליאתו, בהמצאו באה"ק ת"ו, שכנראה לא נודע לו שאצל כל הספרדים אין מנהג האמור.

וגם בליובאוויטש לא נהגו לאמרו (אף שלא שמעתי טעם בזה. ועיין סוכה מד, ב דכיון דנפק מפומי' וכו' דקדקו לנהוג כן אף לקולא עיי"ש) (אגרות-קודש אדמו"ר זי"ע, יח, עמ' תכז)

[ז]

כ"ק אדמו"ר זי"ע נהג לומר "אקדמות" בפני-עצמו לפני התחלת קריאת-התורה, ובהמשך בין גברא לגברא.

[ח]

בקהילות אשכנז לא מצינו מי שאינם אומרים "אקדמות", אלא בק"ק וורמייזא בלבד, ככתוב בס' מקור-חיים (לבעל החות-יאיר, סי' תצד) ובמנהגי וורמייזא (מנהגים, א, עמ' קיב; מנהגות, עמ' רנח).

בשאר קהלי החסידים כנראה שכולם אומרים "אקדמות". ואומרים אותו אחר שקראו לכהן לעלות לתורה, ולפני שמברך. כדעת הט"ז וכדברי אדמו"ר בשו"ע (תצד, ז).

יז"עשרת הדברות"

[א]

בשעת קריאת עשרת-הדברות עומדים, ופניהם אל הספר-תורה (ס' המנהגים, מלוח 'היום יום' עמ' נט)

[ב]

במענה על שאלתי [אמר אדמו"ר מוהריי"צ]: כמעט תמיד היה אדמו"ר [מוהרש"ב] נ"ע עומד בעת הקריאה ופניו הצדה. בעת קריאת השירה ועשרת-הדברות מיסב פניו אל הספר-תורה ('רשימות' אדמו"ר זי"ע, ה, עמ' 25, מימי הפסח תרצ"א בריגא)

[ג]

בשנים הראשונות היה כ"ק אדמו"ר זי"ע עומד תמיד בשעת קריאת-התורה (במקומו בקרן מזרחית-דרומית), ופניו פונות מזרחה.

לקריאת עשרת-הדברות היה פונה, או רק מצודד ראשו, לכיוון ספר-התורה (תוך שהיה מסיט קמעא את הטלית המכסה את צד פניו שלכיוון ספר-התורה). אך משנת תשל"ח נהג הרבי לישב בשעת הקריאה, ולקריאת עשרת-הדברות היה קם מכסאו ועומד לצד הסטענדער כשפניו אל ספר-התורה.

יש אומרים שהיה קם כמה פסוקים לפני עשרת-הדברות, כדי שלא ייראה כנעמד במיוחד לעשרת-הדברות (שפוסקים רבים סוברים שיש להמנע מכך). ואולי אירע כך פעמים ספורות, אך ודאי שלא בדרך קבע (בדבר השאלה האם מותר לעמוד בקריאת עשרת-הדברות, ראה: ס' המועדים-בהלכה, עמ' שכו. חקרי-זמנים, ב, עמ' רצא-שב (ובקצרה יותר: שנה בשנה, תשל"ה, עמ' 188-176). נועם, תשל"ד, עמ' קנה-קנט. ובס' מנהג-ישראל-תורה, עמ' קפה; נטעי-גבריאל, עמ' קכג).

פעמים רבות אירע, שבמשך קריאת עשרת-הדברות היה מרים עיניו מהחומש מפעם לפעם, ומביט בבעל-קריאה או בציבור ובילדים.

בדרך-כלל, משנעמד לקריאת עשרת-הדברות, שוב לא היה חוזר לישב, אלא רק סבב - בסיום קריאת עשרת-הדברות - לכיוון מזרח, עד שקראוהו ל"מפטיר".

יח"יציב פתגם"

ביום-טוב השני של חג-השבועות, אין אומרים את הפיוט "יציב פתגם", אף שנזכר בשו"ע אדמו"ר (תצד, ז): "יציב פתגם" ביום שני, יותר טוב לומר קודם שיתחיל המפטיר לברך לפני ההפטרה, וכן נהגו עכשיו בהרבה מקומות.

במנהגי החסידים מצאתי אמירתו של פיוט זה רק בס' דרכי-חיים-ושלום (אות תרמה), בלוח 'דבר יום ביומו' למנהג בעלז, ובס' ערכי-יהושע (אות קסב). גם בק"ק ורמייזא לא נאמר הפיוט "יציב פתגם", כמ"ש בעל החות-יאיר בספרו מקור-חיים (סי' תצד).

יטמגילת רות

[א]

נוהגין לקרות מגילת רות בשבועות שהוא זמן מתן-תורה, כדי ללמוד שלא ניתנה תורה אלא על-ידי יסורין ועוני, כמו שהיה לרות כשנתגיירה.

ואין מברכין כלום על קריאת מגילה זו, כמו שנתבאר בסי' תצ [סעיף יז]

(שו"ע אדמו"ר תצד, יג. וכ"ק אדמו"ר זי"ע נהג לומר שהטעם לקריאת מגילת רות בחגה"ש הוא בגלל שדוד המלך מתייחס לרות וכו', והוא הטעם המובא בשערי-תשובה סי' תצד).

[ב]

ועל-פי נוסח אדמו"ר [בסידורו] אין קורין, וכן מנהג הספרדים (פסקי-הסידור, אות קסו) [ג]

והוא דבר פשוט שאין מנהגנו בכך (ראה המלך-במסיבו, א, עמ' קעא ועמ' רצו-רצז; ב, עמ' קלא. ואף דמשמע שם דעיקר הפשיטות הוא שאין קוראים מתוך מגילת קלף, אך גם בקריאה מתוך חומשים אין נוהגין).

[ד]

יש נוהגים לקרות מגילת רות בחג-השבועות או באסרו חג-השבועות. אצלנו אין זה נהוג, אבל אין זאת אלא שרק בגשמיות אין קוראין, אבל עניין השייכות לחג-השבועות קיים. ולכן ב"תיקון" שאומרים בליל שבועות, אע"פ שמכל ספר אומרים רק כמה פסוקים, אבל עניינים השייכים לחגה"ש נאמרים בשלימותם, ולכן אומרים את כל "מעשה מרכבה" ואת כל מגילת רות (שיחת יום ב' דחגה"ש תשי"ח, אות לז)

[ד]

אף שבחב"ד אין נוהגין לקרוא מגילת רות בפועל (מאיזה טעם שיהיה), הרי בוודאי שהעדר הקריאה בפועל אינו גורע בשייכות הענין, ואדרבה כו'. ולהעיר ששייכות מגילת רות לעצרת הובאה ונתבארה גם בדרושי תורת חסידות חב"ד (שיחת יום ב' דחגה"ש תשמ"ח. ס' ההתוועדויות, ג, עמ' 419 הע' 20) .

ביאור על-פי חב"ד "להבין מה שייך מגילת רות לקרותה בחג השבועות דוקא", נדפס בקונטרס בד-קודש במהדורותיו הישנות, והוא מהרה"ק ר' אהרן הלוי מסטרושילע (ושוב נדפס באור-התורה לתנ"ך, ב, עמ' א'כח ואילך). הטעם לקריאת מגילת רות ביום-טוב שני, ראה לקוטי-שיחות (ח, עמ' 22 הע' 22).

בקהל חסידים יש רבים הקוראים מגילת רות ביום השני של חג-השבועות, אך לא כקורא בתורה בציבור, אלא כל אחד לעצמו (כמנהג קרלין, אחר התפילה. אך במנהגי הבית-אהרן עמ' 8, שביציאתו מביהמ"ד קודם קריאת-התורה, הזהיר שיאמרו הציבור רות עד שיחזור ויכנס), או כל הציבור יחדיו לפני קריאת-התורה (מנהגי-מהריי"ו, אות תכה. וראה עוד: דרכי חיים ושלום, אות תרמה; קונטרס-המנהגים דקוידנוב, אות פה; ילקוט-מהרי"א מזידיטשוב, אות קמד; לוח 'דבר יום ביומו' למנהג בעלז). אך מנהגנו - וכן הוא המנהג בקרב חסידי פולין כבית גור - שאין קביעות כלל לקריאת מגילת רות. בשפתי-צדיק לשבועות (אות לט): מה שלומדין רות בשבועות.

כהזכרת-נשמות

בארץ-ישראל מזכירין נשמות בחג-השבועות, ובחו"ל מזכירין ביום-טוב שני.

מנהגי הזכרת-נשמות ראה במנהגי יום-הכיפורים, ולעיל באחרון-של-פסח.