מכירת חמץ

טערב-קבלן

מחידושי אדמו"ר הזקן ב"סדר מכירת חמץ" שבסידורו, שתהא המכירה לגוי נעשית על-ידי ערב-קבלן ולא בזקיפה במלוה.

ראשי המדברים בביאור תקנה זו הם: שו"ת שארית-יהודה (או"ח סי' י); שו"ת דברי-נחמיה (או"ח סי' לה); צמח-צדק, חידושי הש"ס (דף קמח, ג); שער-הכולל (אחרי סי' מז). וראה עוד בס' נטעי-גבריאל (א, עמ' קכ), ובאריכות הביאור בס' מכירת חמץ בערב קבלן, להרה"ח ר' יוסף יצחק בעלינאוו שי' (נ.י. תשמ"ה).

אודות התפשטותה של תקנה זו, ראה בס' המועדים-בהלכה (עמ' רנא-רנב).

ובקיצור שו"ע עם עיר-דוד (עמ' רכו) כתב: הנה בכל מדינות פוילין וליטא נתקבל לעשות שטר מכירת חמץ עם ערב קבלן, כאשר הנהיג הרב זצ"ל.. ועיין בשדי-חמד (אסיפת-דינים הל' חמץ ומצה סי' ט' אות י') שהביא משו"ת רבות שלא נהגו כן, ולבסוף סיים כי מהיות טוב יש לחוש לחומרת הרב הרש"ז ולעשות כדבריו עם ערב קבלו ישראל עיי"ש.

יהרשאה ומכירה

[א]

המנהג שכל בני העיר נותנים הרשאה להרב דמתא שימכור חמצם - כמו שהיה המנהג גם בחיי אדמו"ר [הזקן] ז"ל (שער-הכולל, שם, אות י)

אותם שנוהגים שהרב הוא שליח של כל בני העיר למכור חמצם לנכרי.. הוא מנהג שהיה בימי מהרז"ש [אדמו"ר הזקן] זללה"ה ואלפים ורבבות תלמידיו ותלמידי תלמידיו. וכן שמעתי מכמה רבנים במדינתינו שנוהגין כן (ס' ישועות-חכמה לבעל מסגרת-השולחן, פתיחה לדיני מכירת חמץ, אות כד)

[ב]

בבית רבינו נוהגים שלא לעשות את הרב למורשה, אלא למכור לו את החמץ ובערב-קבלן (ס' המנהגים, מלוח 'היום יום' עמ' מה)

וכך ב'רשימות' אדמו"ר זי"ע (מימי הפסח תרצ"ב) במחיצת אדמו"ר מוהריי"צ בריגא: מכירת-חמץ ליהודי ובערב-קבלן. והיהודי מוכרו אחר-כך לאינו-יהודי.

מנהג רבותינו הק' למכור את החמץ לרב, והוא מוכרו לגוי (ואין מסתפקים בשטר הרשאה אל הרב למכור בשליחות בעל החמץ). המכירה נעשית בקנין סודר, שכירות ואגב, וגם בקנין מעות ודמי-קדימה בערב-קבלן. וראה מה שכתב בזה הרה"ח רש"ב לוין שי', בקובץ יגדיל-תורה נ.י. (גל' נט עמ' רז הע' 10), והביא שם שבשנים קדמוניות נהגו גם אנ"ש - ולא רק רבוה"ק - למכור לישראל בקניינים אלו, בערב-קבלן או אף בלעדיו.

גהשטר וסדר המכירה

אדמו"ר הזקן ערך נוסח שטר מכירת חמץ, והוא לו ב"סדר מכירת חמץ" שבסידור.

במשך השנים, עם השינויים בתנאי החיים, שינוי הזמנים והמקומות, נאלצו לשנות גם בנוסח השטר ולהתאימו למצב ההווה. ועל-פי נוסח רבינו וכלליו נערכו שטרות מכירה בכמה אופנים, כגון בס' ישועות-חכמה בקונטרס זר-זהב ועמודי-כסף; בס' מגיני-אברהם (חלק או"ח), וכתב שם ש"הכל הולך למקום אחד על-פי תיקון וסדר נוסח אדמו"ר [הזקן]

ז"ל, גם על-פי המבואר בתשובות צמח-צדק לנכדו האדמו"ר מוהרמ"מ ז"ל שביאר כוונת זקינו ז"ל".

דוגמאות משטרי מכירת-חמץ שערכו רבוה"ק, ראה בהוספות שבסוף ספרנו.

ד[א] בשטר מכירת-חמץ; אמר לי כ"ק [אדמו"ר מוהרש"ב] בשם אביו כ"ק אדמו"ר מהר"ש זצוקללה"ה לכתוב הכל, לא לדקדק דוקא אם יש הפרט הזה. ובכל זאת, מה שידע בוודאות גמורה שאינו בנמצא, העביר עליו מחק (כלומר בשטר המכירה הישן, מהשנה הקודמת) שלא להעתיק אותו בשטר של השנה.

י"ג ניסן [אחר שאיבת מים שלנו].. התחילו בענין המכירה. הערב-קבלן בשבילי היה ר' בנציון בהרה"ח ר' אברהם שניאורסאהן, ונכנסנו שנינו פנימה. רבינו [מוהרש"ב] קרא בעיון רב את השטר-מכירה, וקיבל הקגא"ס [=קנין גמור אגב סודר] מהערב-קבלן וציוהו להגביה את הסודר ואמר לו: בזה אתה תכנס בערב-קבלן לי.

..ואמר רבינו, לאמיר זיך פאנאנדער רעכענען [=הבה נחשב בפרטות], והוסיף לומר: פה, הגם נכתב ק"כ [=קטנים - קופיקות - כסף], אך כעת הלא איז דאס [ניט] כסף [=הלא אין המטבעות עשויות כסף]. לי היו עשרים ק' של כסף על הערבון של הקניה, ואמר כ"ק: דו האסט טאקע של כסף [=האמנם יש לך של כסף]? ועל השכירות של המקומות נתתי בול של עשר ק' ועל היתר כמובן חתימת-יד הערב-קבלן, ואחר-כך חתם כ"ק רבינו על השטר-מכירה. דקדק לחתום "זצוקללה"ה" בשני למדי"ם ובשני ההי"ן, ¹ כלומר שם לב על זה (מרשימות הגר"י לנדא ע"ה)

[ב]

בשו"ת משנת תרל"ה-תרל"ו נמסר: "אדמו"ר [הצמח-צדק] מכר לנאמן-ביתו חיים בער ז"ל, והערב-קבלן היה הר"ר שניאור נ"י" [חתנו של הרבי] (קובץ יגדיל-תורה נ.י., גל' נט עמ' רח)

[ג]

בשנת תרל"ד מכר אדמו"ר מוהר"ש את חמצו למ"ץ של ליובאוויטש, הרה"ח ר' אברהם ב"ר יוסף זעליקסאן. הערב-קבלן היה הנגיד ר' לוי יצחק אידלעוויץ (ראה את תצלום השטר להלן בהוספות שבסוף הספר)

[ד]

בהיותו בליובאוויטש (וכן בהיותו בחו"ל), מכר אדמו"ר מוהרש"ב את החמץ למ"ץ ר' דוד יעקבסאן. בשנות מגוריו ברוסטוב מכר הרבי את חמצו לרה"ח ר' יעקב לנדא ע"ה. בשנת תרע"ח היה הערב-קבלן ר' אברהם בר"ש זלמן פראדקין (ראה להלן בהוספות שבסוף הספר) , ובשנה אחרת ר' בנציון בהרה"ח ר' אברהם שניאורסאהן (ראה לעיל, אות א)

[ה]

בשנת ת"ש, בפסח הראשון לשהותו בארצות-הברית, שהה אדמו"ר מוהריי"צ בלייקווד בימי הפסח, ועשה את הרה"ח רחמ"א חודקוב ע"ה למורשה למכור עבורו את החמץ לרב ניסן וקסמן ע"ה. ² הערב-קבלן היה ר' חיים פינקלשטיין. בשנת תש"ד מכר הרבי את החמץ לרה"ח ר' שמואל הלוי לוויטין ע"ה, והערב-קבלן היה הרה"ח ר' משה פנחס הכהן כ"ץ ע"ה (ראה להלן בהוספות)

[ו]

אדמו"ר זי"ע נהג גם הוא למכור את חמצו לרה"ח ר' שמואל לוויטין ע"ה, אחריו לרה"ח ר' זלמן שמעון דבורקין ע"ה, ובשנים האחרונות לרה"ח ר' ישראל יצחק פיקארסקי ע"ה (בהוספות מופיעים שטרות מכירה לשלשתם) . הרה"ח ר' בנימין אליהו גורודצקי ע"ה היה ה"ערב קבלן", ובשנים האחרונות הרה"ח ר' מרדכי הכהן ריבקין שי'. הרה"ח רחמ"א חודקוב ע"ה היה נכנס גם הוא עמהם אל הרבי למכירת-החמץ (ביומן "אראנו נפלאות" [עמ' 128] נאמר, שהוא נכנס בתור "מורשה". ברם, במכירה לא פעל שום "מורשה", ונוכחותו של הרב חודקוב היתה כיד ימינו של הרבי).

המכירה באמצעות מורשה [א]

בהיותו בחו"ל, היה קשה לאדמו"ר מוהרש"ב למכור שם את חמצו, ועלה בלבו קצת ספק שמא אינו יכול למכור (על-ידי הרשאה) בליובאוויטש את חמצו שבחו"ל, ושמא גם יש ליתן לגוי עוד קצת זמן אחר הפסח בכדי שיוכל למכור ליהודים שבחו"ל אחר הפסח. אך לבסוף החליט שאין בכל אלו מניעה, ועשה שטר-הרשאה לבנו מוהריי"צ שימכור את החמץ עבורו בליובאוויטש (ראה באגרות-קודש מוהרש"ב, ג, עמ' רטו ועמ'' רכח. שני שטרות כאלו נדפסו להלן בהוספות שבסוף הספר)

[ב]

בווארשא (תרצ"ד), באוטבוצק (תרח"ץ) ובלייקווד (ת"ש) לא מכר אדמו"ר מוהריי"צ בעצמו את החמץ לרב (כנראה בגלל שלא רצה להטריח את הרבנים לבוא אליו לביתו), ונתן יפוי-כח לביצוע המכירה אל הרב; בשני המקומות הראשונים ניתן כתב-ההרשאה לרה"ח ר' מרדכי מענטליק ע"ה, ובשלישי - לרה"ח רחמ"א חודקוב ע"ה (שני השטרות הראשונים נדפסו בהוספות, השלישי לא הגיע לידינו) וחמץ שבא"י ובחו"ל

בשטרות מכירת-החמץ של כ"ק אדמו"ר זי"ע נרשמו גם מקומות של חמץ בארץ-ישראל, ברוסיא ובאוסטרליא (ראה בשטרות שבהוספות, ובס' ימי-מלך, ב, עמ' 832) .

מאחר והמכירה נעשתה לישראל בי"ג ניסן, אין בכך לכאורה כל שאלה אם אזלינן בתר מקום החמץ (ששם זמן האיסור מוקדם בהרבה), או בתר מקומו של בעל החמץ (ראה בס' נטעי-גבריאל, א, עמ' קיג) . וכנראה שהרבי סמך על הרבנים שיסדרו את המכירה לגוי בזמן הנכון.

זהחתימה

כ"ק מו"ח אדמו"ר [מוהריי"צ] נהג לחתום את שם משפחתו בשטר של מכירת-חמץ, ומזה מובן שכן היתה הנהגתו של אביו כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע, וכן היתה הנהגתם של רבותינו נשיאינו שלפניהם (שיחת ש"פ נשא תשמ"א, אות יא)

כך נהג גם כ"ק אדמו"ר זי"ע. ראה בשטרות מכירת-חמץ ובהרשאות הנדפסים להלן (בהוספות שבסוף הספר), שכך אכן נהגו אדמו"ר מוהר"ש, אדמו"ר מוהריי"צ ואדמו"ר זי"ע, אך לא אדמו"ר מוהרש"ב.

חסדר המכירה

בליובאוויטש היו ספיקות מה להקדים בסדר המכירה. ונהג כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ, שקודם קרא את השטר של הערב-קבלן, ואחר-כך קיבל קנין-סודר מהערב-קבלן, ואחרי שהערב-קבלן חתם על השטר, חתם הרבי על השטר אחריו, ונתן הרב הקונה כסף עבור החמץ ועבור שכירות החדרים (רשימה. י"ג ניסן ה'תש"ד) טכתיבת התאריך

[א]

כ"ק מו"ח אדמו"ר [מוהריי"צ] שליט"א חתם שטר המכירה בלילה - ליל י"ד. ערערו שלא יכתבו בשטר "היום יום י"ג וכו'", כיון שהוא כבר י"ד. מו"ח לא התרצה לזה, וציוה לכתוב 'י"ג', [ואמר:] "כך ראיתי מעשה אצל כ"ק אדמו"ר [מוהרש"ב] נ"ע שהיה חותם השטר בשעה 11 בלילה לערך, ובכל זאת כתבו י"ג ניסן. ויש טעם על מכירת החמץ בי"ג ניסן" ('רשימות' כ"ק אדמו"ר זי"ע, מימי הפסח תרצ"ב בריגא)

[ב]

בשנת תשנ"א התקיימה המכירה אחרי תפילת ערבית בליל י"ד (ראה יומן 'אראנו נפלאות', עמ' 128) , וכ"ק אדמו"ר זי"ע רשם בעצמו את התאריך שלשה עשר בניסן (ראה תצלום משטר זה להלן בהוספות שבסוף הספר) . וכך נהג הרבי גם בשאר השנים כשהמכירה נתאחרה לאחר מעריב (כשחזר מ"אוהל" מוהריי"צ בשעה מאוחרת).

ואגב כך למדנו את מנהגו של כ"ק אדמו"ר זי"ע, שרשם בעצמו את היום בחודש בתאריך שבשטר המכירה (משנת תש"ל בערך נכתבו השטרות בידי הרה"ח ר' אברהם גרליצקי שי', ולדבריו כבר אז הורו לו להשאיר פנוי את מקום היום בחודש. אך לא כך הוא בשטר-המכירה משנת תשי"א, ראה בהוספות).

ימכירת חמץ גמור

[א]

אצל אדמו"ר הצמח-צדק [בזקנותו], מכרו לחמץ חלה, שיהיה לו מה יאכל במוצאי חג-הפסח (לשמע-אזן, עמ' 58)

[ב]

גם בשטר המכירה של אדמו"ר מוהרש"ב כלולים מוצרי חמץ גמור (ראה להלן בהוספות) .

[ג]

בצאנז ובבאבוב גם-כן לא נמנעו מלמכור חמץ גמור (הגדת צאנז, עמ' קעה.

עיי"ש), וכן הוא בהגדת ראפשיץ (אות ו). וראה בס' מנהג-ישראל-תורה (עמ' רכד), נטעי-גבריאל (א, עמ' קכג), חילוקי מנהגים אם מכרו חמץ גמור.

וראה עוד להלן (עמ' רלח& 247;רמ) בחמץ שאחר הפסח.

יאבעלי-חיים

הרבי [מוהרש"ב] היה מוכר את הסוסים שלו לנכרי (נוסף למכירת החמץ להרב), היה הולך עם הנכרי בלויית המשרת שלו ועוד אחד לאורוות הסוסים.. ושמעתי אז שהרבי אומר לנכרי "קופיש קוני" (תקנה הסוסים)? ('ליובאוויטש וחייליה', עמ' 54) יבחמץ שנתקבל מצדיק

[א] על-פי השמועה מחסידים (מכ"ק מו"ח אדמו"ר [מוהריי"צ] - לא שמעתי בכל זה) - היתה הנהגת חסידי רבותינו נשיאנו, שכשהיה להם דבר מאכל או משקה שקבלוהו מהרבי, ולא היה אפשר להשהותו ברשותם בימי הפסח - לא מכרוהו לחמץ, אלא אכלוהו או שתוהו קודם הפסח (לקוטי-שיחות, טז, עמ' 134. ועיי"ש בהע' 7-8 ו-63, שהרה"ק מראהטין מכר מהחלות של הרה"ק מזידיטשוב, ומ"ש בשו"ת ערוגת-הבושם אודות החלות של הרה"ק מבעלז, שנכון לקיים בהן מצות שריפה).

ומבואר שם טעמו של דבר: שזה היפך כבוד רבו כשנותנים לגוי או מוכרים לו את מה שקבלו מהרבי. ובכלל צ"ע, כשחוזרים וקונים מהגוי, האם נשארת במאכל קדושת הצדיק שהיתה בו מקודם. וכל זאת לא כמנהג חסידים אחרים שהיו מוכרים "שיריים" של חמץ לגוי - עיי"ש.

ובזה מבאר שם את המסופר (בס' השיחות תש"א, עמ' 30): בערב-פסח נהגו לבדוק את כיסיהם של הילדים הקטנים; אדמו"ר הצמח-צדק קרא לאאמו"ר [מוהרש"ב] ושאלו היכן הניח את הסוכריות [שהשליך עליו הצמח-צדק בשעה שנכנס ללמוד ב"חדר"], ונאלץ אז לאוכלן [ולא מכרן עם החמץ].

[ב]

..במנהג חסידים שלא למכור לגוי ח"ו "שיריים" וכו' - ולכן אוכלים אותם "קודם חג-הפסח". וק"ל (ממכתב כ"ק אדמו"ר זי"ע, יט-כ כסלו תשמ"ו. הגש"פ עם 'והגדת לבנך')

[ג]

המשקה שקיבל [מכ"ק אדמו"ר זי"ע] - פשוט שאין למכרו לאינו-יהודי (בערב-פסח), ולכן - לחלקו לפני זה (ממכתב כ"ק אדמו"ר זי"ע, י"א ניסן תשכ"ד)

[ד]

בי"ג ניסן תשכ"ט נתן הרבי בקבוק "משקה" לרה"ח רש"ז דוכמאן ע"ה לשם התוועדות, הבהיר לו שאין הוא מתיר את ה"גזירה" שלא לשתות יותר משלוש כוסיות, אבל שישתדלו לגמור את ה"משקה" - אפשר גם אחר ה"סיום" ביום המחרת - אך לא ימכרוהו עם החמץ (מרשימות 'יומן' תשכ"ט) .

[ה]

ובהגדת צאנז (עמ' קמ) בשם הרה"ק מצאנז, שהורה למי שהיה לו חלה מחלותיו של צדיק, לשורפה קודם זמן האיסור ולהטמין את האפר למשמרת. וראה גם בס' מנהג-ישראל-תורה (עמ' רכד-רכה), נטעי-גבריאל (א, עמ' קלח).

יגמכירת כלים חמוצים

ידועים דברי הנודע-ביהודה והחתם-סופר שאין למכור לגוי את הכלים החמוצים, דאל"כ יצטרכו לטובלם כשקונה אותם מהגוי אחר הפסח. אבל בשטר מכירת-חמץ שסידר אדמו"ר הזקן מפורש "וכן כלים מחומצים שיש עליהם חמץ בעין" - ואעפ"כ לא מצינו שמזקיק לטובלם אחר הפסח, ומעשה רב: שאין טובלים אותם אחר הפסח (לקוטי-שיחות, יח, עמ' 365-364. עיי"ש באריכות) .

גם בצאנז ובבאבוב מכרו כלים חמוצים ולא טבלום אחר הפסח (הגדת צאנז, עמ' קעו. וראה עוד שם בעמ' רכו). וראה עוד בס' נטעי-גבריאל (א, עמ' קכד-קכה).

ידמסירת המפתח

אודות מסירת מפתח במכירת חמץ.. בכמה מקומות ועיירות - אפילו המדקדקים במצוות, הנה בזמן האחרון אין עושים זאת (אגרות-קודש אדמו"ר זי"ע, יג, עמ' מג) .

וראה המובא בשער-הכולל על סדר מכירת חמץ (אותיות כ, ל), משו"ע אדמו"ר ומדברי אדמו"ר הצמח-צדק בפסקי-דינים ובשו"ת. וראה קובץ יגדיל-תורה נ.י. (גל' ה עמ' מט והע' 67 שם). ובס' מנהג-ישראל-תורה (עמ' רכ), נטעי-גבריאל (א, עמ' קכב).

ובכתב ההרשאה למכירת חמצו של אדמו"ר מוהריי"צ (בלייקווד ת"ש) נאמר: וכבר מסרתי לו המפתח לקנות בו כל החמץ שבחדר הנ"ל.. וגם מסרתי לו המפתחות כד"ת (ראה להלן בהוספות שבסוף הספר).

טובמקום שהמוכרים אינם נזהרים בחמץ ר"ל

פשוט שצריך לסדר מכירת-חמץ גם במקום שיתכן וכמה מן המוכרים יטלו מהחמץ הנמכר בתוך הפסח, והתועלת שבדבר ודאית: נוסף על העיקר (הענין דבל-יראה ובל-ימצא), גם ההתעוררות וזכרון על-דבר איסור חמץ ועל-דבר מנהג אבות וכו' (על-פי אגרות-קודש אדמו"ר זי"ע, יט, עמ' רמו. והאריך שם בבירור החששות, והדרכים להמנע מהם)

וכדאי גם לחלק ולהפיץ שטר-מכירה קצר שניתן לצרפו לשטר-המכירה הכללי, או שיהא כ"יפוי כח" למכירת החמץ והכלים בכל מקום שהם (על-פי אגרות-קודש אדמו"ר זי"ע, כ, עמ' קפו)