מצה שרויה - וחלוטה

ב[א]

נזהרין ביותר ממצה שרויה, ולכן המצות שעל השולחן מכוסות, שמא תיפול עליהם טיפת מים. וכן שלא יפול מפירורי ה"שמורה" במים או במרק. קודם ששופכין מים, או משקין שמים מעורבים בהם, לכוס או לקערה, בודקין שלא יהיו בכלי פירורי מצה. למים אמצעים ואחרונים אין להעביר ידיו על שפתיו (ס' המנהגים. הגש"פ פיסקא 'שלחן עורך'- ושם: נזהרין ביותר ממצה שרויה, ראה שו"ת אדמו"ר הזקן סי' ו [נעתק להלן], וראה שערי-תשובה סוף סי' תס ¹).

[ב]

וזו תמצית דבריו של אדמו"ר הזקן בשו"ת (סי' ו): אודות איסור בישול מצה שנתפררה, באמת כי גם שאינו איסור גמור וברור מדינא, מכל-מקום המחמיר תבוא עליו ברכה, ואינו מן המתמיהין לאמר כי היא חומרא בלא טעם, אלא טעמא רבא איכא במילתא ליזהר מחשש איסור דאורייתא לפי דעת סמ"ק ורבינו ירוחם.. בקמח שנקלה דחיישינן שמא לא בשול שפיר. והנה עינינו רואות בהרבה מצות שיש עליהם מעט קמח אחר אפייה, וזה בא מחמת שהיתה עיסה קשה ולא נילושה יפה יפה.. כיון שעינינו רואות מצות הרבה שמצוי בהם קמח מעט נראה לעין אחר האפייה, אי-אפשר להכחיש החוש. ומה שלא הזכירו זה הפוסקים, היינו משום שזה אינו מצוי כלל אלא בעיסה קשה שלא נילושה יפה, ובדורות הראשונים היו שוהין הרבה בלישה וגלגול עד שהיה נילוש יפה, עד שמקרוב זה עשרים שנה או יותר נתפשטה זהירות זו בישראל קדושים למהר מאוד מאוד בלישה, ואין לשין יפה יפה, ולכן נמצא קמח מעט במצות של עיסה קשה, ² כנראה בחוש למדקדקים באמת. והנה משהו קמח בעין שעל פני המצה למעלה, שמתחמץ במרק כשמפררים את המצה לתוך המרק כנהוג בשבת, יש בזה חשש איסור דאורייתא.. אבל במצה טחונה שעושים ממנה עיגולים ["קניידלאך"] יש לדון בזה דין תערובות..

מחלוקת הפוסקים.. ומכל-מקום אין למחות בהמון עם המקילים, כיון שיש להם על מה שיסמוכו.. אבל לפי מ"ש האריז"ל להחמיר כל החומרות בפסח, פשיטא שיש להחמיר ³.. ובמי פירות פשיטא דאין להחמיר כלל כל הפסח.

[ג]

במנהגי ליובאוויטש, שה"שמורה" המונחת על השלחן בשעת האכילה תהא מכוסה, מחשש "שרויה" - שלא תיפול עליה טיפת מים או מרק, ולא יפול פירור מה"שמורה" לתוך היין או המרק. הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק [מוהרש"ב] לא היה אוכל את ה"שמורה" עם דגים או בשר, מחשש "שרויה", אלא רק עם יין. בשנים הקודמות נהג לשתות סוג מסויים של יין חזק. ובכל השנים השתמש רק ביין ללא סוכר (ס' השיחות ה'ש"ת, עמ' 37. וראה להלן בדבר ההימנעות משימוש בסוכר).

ראה בדברי אדמו"ר הזקן (בסוף הקטע הקודם), שאין להחמיר במי פירות. כאן מצינו שאדמו"ר מוהרש"ב אכל "שמורה" עם יין, ולהלן (אות ו), שגם עם חלב שמור. וראה בהגדת צאנז (עמ' רטו) ובס' נטעי-גבריאל (ב, עמ' קלה).

[ד]

וכן הוא ב'רשימות' אדמו"ר זי"ע (ה, עמ' 21), אודות הנהגות אדמו"ר מוהריי"צ בימי הפסח תרצ"א בריגא: המצות שלו - בעת האכילה - מכוסים תמיד במפה. מרק כמעט שאינו אוכל.

[ה]

כך מצינו גם במנהגי-מהריי"ו (אות שעה-שעו), שדקדק שלא תהיה מצה מגולה על השולחן, והחזיקו המצות תחת המפה. ובס' ערכי-יהושע (אות קט), שאכל את המצות מתחת למפה כדי שלא יתלחלחו ממשקין. וגם בהגדת לעלוב (עמ' כד), שלא הניחו את המצות [מגולות] על השולחן מחשש "שרויה", אלא בכיס מיוחד. וכן בהגדת סקווירא (עמ' יז), בהגדת ראפשיץ (אות מד), בהגדת בעלז (עמ' כ), בס' מאיר-החיים (עמ' קצח) ומנהג באבוב. בהגדת בית-אהרן דקרלין (עמ' קסח), שאצל ה"בית אהרן" לא היתה המצה מונחת על השולחן, אלא היה מרים מעט את שולי המפה, ובתוך מגירת השולחן היתה שקית של מצה. והיה מנגב את פיו אחר כל אכילת מצה, ורק אז היה טועם מהמרק. ואצל הרה"ק ר"א אלימלך מקרלין היו המצות מונחות על שולחן מיוחד לידו. וראה עוד בהגדת צאנז (עמ' רטו), על חצרות צדיקים המקפידים שלא יהיו פירורים על השולחן ושלא תהיינה המצות מגולות, ואחרים שלא הקפידו כל-כך. וראה ס' נטעי-גבריאל (ב, עמ' קלה).

[ו]

הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק [מוהרש"ב] היה מדקדק מאוד בענין "שרויה", כידוע שלא היה אוכל "שמורה" אלא רק עם "שמורה-מילך" [=חלב ששמרוהו גם מתערובת מים] או - יין (בלי חשש תערובת מים), על-כן מפני חשש אפשר "שמורה" על שפתו, לא היה שם מים-אחרונים על שפתיו (ס' השיחות תש"ג, עמ' 64)

[ז]

כ"ק אדמו"ר [מוהרש"ב] נ"ע.. אכל בכף ולא במזלג. אחר כל לקיחה אל פיו היה קונחה. לא היה בפיו עוד איזה מאכל בבת-אחת עם ה"שמורה", לבד יין, שבו היה מרכך את ה"שמורה" ('רשימות' אדמו"ר זי"ע, ממה ששמע בריגא מאדמו"ר מוהריי"צ בימי הפסח תרצ"ב)

אדמו"ר מוהרש"ב לא היה משתמש במזלג לאכילה בחג-הפסח, בגלל הקושי לנקות בין שיני המזלג. היו שנים שהשתמש בכף בלבד בשעת האכילה, והיתה מגבת מונחת על כתפו, ואחרי כל פעם שהכניס את הכף לפיו, היה מנגבה במגבת. אדמו"ר מוהריי"צ היה משתמש במזלג בפסח (המלך-במסיבו, ב, עמ' קיב. אודות הנהגתו של אדמו"ר מוהריי"צ - ראה גם שם בעמ' קכז-קכח, ובקטע הבא. את הנהגותיו הנ"ל של אדמו"ר מוהרש"ב, הזכיר כ"ק אדמו"ר זי"ע גם בשיחת אחש"פ תשי"ב, אות ט).

[ח]

וב'רשימות' כ"ק אדמו"ר זי"ע (ה, עמ' 21), אודות ההנהגות בימי הפסח תרצ"א בריגא: כל הפסח אוכל - מו"ח כ"ק אדמו"ר [מוהריי"צ]

שליט"א - רק בכף ולא במזלג [וניכר שם שהוא מחשש "שרויה"].

[ט]

כ"ק אדמו"ר זי"ע היה משתמש במזלג, ואוחזו ביד ימינו בלבד. ⁴

והיה נועץ את המזלג במאכל. ודלא כהאומרים שרק היה מרים בו את המאכל ללא נעיצה.

ולהעיר מהאמור בשיחת חגה"ס תש"י (ס' המאמרים תשי"א, עמ' 93), שהחסידים הראשונים לא אכלו במזלג בכולא שתא (אך מצינו שאדמו"ר מוהרש"ב אכל במזלג, כדלהלן במנהגי ל"ג בעומר אות נה, וכן אדמו"ר מוהריי"צ השתמש לאכילתו במזלג באחרון-של-פסח, כדלהלן עמ' רכד אות ו).

[י]

כל ימי הפסח היה [מוהרש"ב] נזהר מאוד מאוד מ"שרויה", עד כדי כך שכשהיה אוכל מרק היה בולע מקודם את המצה ואחר-כך את המרק.

ובכל פעם שהוציא את הכף מן הפה היה מקנח אותה ('ליובאוויטש וחייליה', עמ' 57-56)

[יא]

אדמו"ר מוהריי"צ לא היה אוכל מצה עם התבשילין, כי אם כל אחד בפני עצמו, היינו מתחילה אכל המצה בלי תבשילין, ואחר-כך התבשילין בלי מצה [יב]

אדמו"ר מוהריי"צ אכל מצה קודם המאכל או אחריו, אבל לא יחד עמו. ובין הדגים ומרק הבשר שתה, ואחר-כך אכל מצה (רשימות הרה"ח רמ"ז גרינגלאס שי' בשם הרה"ח ר"י חיטריק שי')

[יג]

מכ"ק אדמו"ר זי"ע ראינו, שנמנע מלאכול מאכל שאמרו עליו בטעות שהוא "קניידלאך". ⁵.

בס' מנהג-ישראל-תורה (עמ' רמג) הביא, שבשעת אפיית המצות אמרו - שלא כדין - על מצה מסויימת שהיא חמץ, ואמר המהר"ם שיק: באיזה מקום נמצא דין זה דאז המצה "חמצדיג"? אבל סיים, יען שאמרו שהוא חמץ יסלקו עתה מהשולחן ויגררו המקום.

[יד]

מעשה באחד מבחורי הישיבות שנתקרב לחסידות חב"ד, וכתב לכ"ק אדמו"ר זי"ע כי בקושי הצליח לפעול בבית אביו שיאכלו מצות מאפה-יד, ושאל אם עליו להתאמץ לפעול עליהם גם בענין זהירות מ"שרויה" ובישוליה. והיתה תשובתו: "כל-שכן וקל-וחומר" (שמעתי מפי בעל המעשה. וצ"ע האם הכוונה שענין ה"שרויה" חמור יותר ממצת מכונה, או שמא כל-שכן וקל-וחומר שיש להשתדל בענין זה כי בנקל יותר לפעול).

[טו]

וכך היה דרכם של רבותינו במעזריטש, שהיו נזהרים מלאכול מאכלי מצה טחונה "קניידלעך" וכדומה, והיו אופים מצה מגריקע [=כוסמת] וכותשים לעשות מהם "קניידלעך" ו"חרמזיל", אך היו שומרים אותם כדרך שהם שומרים אפיית מצה מחמשת מיני קמח (תשובת הגרי"א מוויטעפסק, קובץ יגדיל-תורה נ.י. גל' יב, עמ' י) .

[טז]

בפסח היה [הרה"ק רמ"מ מוויטעבסק] מחמיר כל-כך על "שרויה", עד שפעם אחת היתה כלתו.. קשה לה הלעיסה ממצות, ושאלה אם אפשר לה שתרכך מצה, לא עם מים, רק שתטרוף ביצה על המצה לרככה על האש. ואמר שמרשה לה, אך לא בבית שלי רק אצל שכן, ותאכל שם המצה גם-כן. ואמר שחומרא של הרמב"ם [אולי צ"ל: המגיד] אי-אפשר לו להקל. כי הבעש"ט לא נהג עדיין בחומרא זו, רק המגיד [ממעזריטש] ז"ל (כתבי ר' יאשע שו"ב, עמ' נד) .

[יז]

ראה גם בהגדה-שלמה עמ' 159 (ובס' ויגד-משה עמ' רכח) מהראב"ן. ולא רק החסידים מקפידים בזהירות זו: ראה גם במנהגי מהר"ם א"ש זכרון-יהודה (ל, א), שלא אכל מצה מבושלת ושרויה. הגר"א אכל שרויה ו"קניידלאך", אבל ה"חפץ חיים" לא אכל מצה "שרויה" (ס' "הגאון החסיד מוילנא", עמ' קב. שנט). ובס' בית-ישראל השלם - מנהגי מאטרסדארף (עמ' צט), שמוהר"י אסאד אכל "קניידלאך", אבל 'אאמו"ר' לא אכל "שרויה". וראה בקובץ תפארת-ישראל רוז'ין (גל' כט עמ' 20-13) ובס' מנהג-ישראל-תורה (עמ' רנג-רנה). וראה עוד בדברי הר"ר לוי"צ היילפרין, "בענין מצה שרויה", קובץ יגדיל-תורה ירושלים, גל' יד (עמ' 89-85).

עוד בענין אכילת "שרויה", ראה להלן במנהגי אחרון-של-פסח.

גבאם נפלה חתיכת מצה לכלי לח, אין משתמשין בכלי זה בימות הפסח, ולשנה הבאה משתמשין בו ללא הגעלה (אף שנחסרים כמה ימים לשנים-עשר חודש, ראה בס' נפש-חיה תנג, ד שנסתפק בזה) . והוא הדין לכלים שאכלו בהם מצה "שרויה" באחרון-של-פסח (כדלהלן עמ' רכד אות ח, עיי"ש שכך נהגו בבית אדמו"ר מוהרש"ב)

יש שנהגו שלא להשתמש בכל כלי שנגעה בו מצה, ואפילו הכלי יבש (ראה: מנהגי סקווירא, עמ' יא. הגדת ראפשיץ, עמ' רפד הע' נ).

דשמעתי מהרב הישיש דובער בלאנק, שהיה שד"ר אצל כ"ק אדמו"ר הרחש"ז מליאדי בן כ"ק אדמו"ר הצמח-צדק, שבבית כ"ק הרחש"ז אכלו בפסח מצה שמורה חלוטה, וכ"ק הרחש"ז אמר שגם בבית אביו כ"ק אדמו"ר הצמח-צדק אכלו חלוטה.

כיצד היו עושים זאת, היו מעמידים מחבת עם שומן על האש, ואחר-כך נתנו מצת "שמורה" טחונה, ואחר-כך ביצים. אבל מעת נשיאות כ"ק אדמו"ר מהר"ש נמנעו מלאכול מצה חלוטה, וכן נוהגים עד היום (רשימות-דברים, א, עמ' רל) העוד בענייני "שרויה" והמסתעף: אחד שאל מאתו [מהרה"ק ר"מ מלכוויטש]

בפסח, כאשר יש לו פרה חולבת ויחלבו אותה בכלי יבש, אם רשאי לבשל החלב עם מצה כתושה (כי מי פירות הוא לענין שרויה), ויען לו: בדבר אשר החמירו רבותינו הקדושים, אי לנו לחפש קולות בדבריהם (אור-ישרים, עמ' 33).

הרה"ק ר' נחמן מברסלב אמר: מי שלא התחיל להחמיר בפסח ואוכל "שרויה", אין צריך להחמיר. ומי שכבר קיבל עליו חומרא זו, שלא יפסיק הנהגה זו. הוא עצמו לא אכל "שרויה" (שיח-שרפי-קודש ברסלב, ב, עמ' יח. וראה עוד שם [ג, עמ' קכ]

שהיו שלא אכלו "שרויה", אך לא רצו להקפיד גם ב"משהו" מצה שנפל למרק).

המגיד [מקאזניץ] נהג, שפעם אחת בתוך חג-הפסח היה מטביל חתיכת מצה ברוטב רותח, ואמר שעושה זה למען להראות אשר "געבראקט" [=שרויה] אינו חלילה חמץ. ואמר, שהוא בקי בשיעור חליטה וסומך עליה (הגדת עבודת-ישראל עמ' רפג, בשם ס' שארית-ברוך).

הרה"ק הרי"מ מגור היה פעם בקאצק בימים האחרונים של חג-הפסח, והוזמן עם הרה"ק רמ"י מאיז'ביצא לקידוש אצל הרה"ק ר' דוד בן הרבי מקאצק. אחר הקידוש אכל הרה"ק רמ"י "קניידל" במקום סעודה, והגיש גם לפני הרה"ק רי"מ קניידל והפציר בו מאוד שיאכל גם-כן, ולא רצה לאכול. ואמר לו הרה"ק רמ"י: למה זה תחמיר יותר ממני? אני אוכל תמיד בפסח קניידלעך! והרה"ק רי"מ לא השיבו דבר, רק כעין שחוק קל עבר על פניו. פתאום הרגיש הרה"ק הנ"ל שחותך בשיניו איזה דבר קשה, וכאשר הוציא את המאכל מפיו ראה חצי חיטה שהיתה מונחת בתוך הקניידל. ואמר לרה"ק הרי"מ: יודע אני שזו מלאכה שלך שעשית לי! ואחר-כך אמר לו הרה"ק רמ"מ מקאצק, אין לך לדאוג כלל על זה, כי כוחו [של הרה"ק רי"מ] גדול מאוד, והוא יכול להמציא חיטה גם במאכל היותר נקי וכשר (על-פי ס' מאיר-עיני-הגולה, עמ' 73).

בקונטרס-המנהגים דקוידנוב (אות סד), שלא אכל "שרויה" אפילו בזקנותו ואפילו במים קרים. ובהנהגות מהרי"א מזידיטשוב (אות קג), שלעת זקנותו פוררו "שמורה" לתוך יין ישן. על הרה"ק ר"י מנשכיז מסופר: לסוף ימיו היה מוכרח גם בכזית של אפיקומן לשרותו במים (כי לא היה יכול לאוכלו), וכזית ראשון היו ממרחין לו ביד; בסוף ימיו לא נהג חומרא ב"שרויה" (כי לא היה יכול ללעוס בשום אופן מצה שאינה שרויה), והיה רגיל ליתן מהשיריים אפילו למי שנזהר ב"שרויה", כי ממש כל האורחין היו נזהרים בזה (זכרון-טוב, עמ' 36. 57).

בשעת ה"סדר" היה הרה"ק רצ"ה מליסקא נותן לאמו את ה"זיתים" של המצה שתרככם לו במים פושרים, כי לא היה יכול ללעוס; מצה מבושלת לא אכל מעולם בימים הראשונים של פסח, ובסוף ימיו לא אכל מצה מבושלת אפילו באחרון-של-פסח (דרכי-הישר-והטוב, דף ל, א-ב).

כותב הרה"ח ר' יאשע שו"ב בספרו מנחת-יוסף (קונטרס-אחרון לט, כג):..ובדברי התשובה הנ"ל [רלב"ח סי' קכא] יש סעד למה ששמעתי בשם גאון וקדוש עליון מפורסם בדור שלפנינו, שהחמיר בענין מצה שרויה בפסח, וציוה להנסמכים על שולחן אחרים שלא יאכלו [אלא] רק הרוטב והבשר שנתבשל עם השרויה. שכמו זר נחשב לכאורה. ולפי הנ"ל ממקור נאמן יתהלכו, מתשובת מוהרל"ח הנ"ל (עיי"ש).

ולילדים

מצד ענין החינוך צריכים גם קטנים להזהר ממצה שרויה (ס' התוועדויות תשמ"ח, ג, עמ' 111 הע' 258) .

אך בשנת תשי"א אמר כ"ק אדמו"ר זי"ע, שאפשר להקל בנתינת "שרויה" לילדים (ראה לעיל עמ' לא אות יד). ובס' נטעי-גבריאל (ב, עמ' קלו) הביא משו"ת קנין-תורה, שבפולין לא החמירו בנשים וילדים. גם בהגדת צאנז (עמ' רטו), שנשים וקטנים אכלו "שרויה" בכלים מיוחדים להם. וכך במנהגי-סקווירא (עמ' יא) ובילקוט אוהב-ישראל (אות נב), שהקילו קצת ולא הקפידו בילדים האוכלים "שרויה" בכלים מיוחדים לכך.

זהשימוש בסוכר ובתה (טייא)

[א]

בטח נמצא יין-גפן הנדרש לחג-הפסח הבע"ל שלא יהיה בו שום תערובות צוקער ושיהיה לבן ולא חזק (אגרות-קודש מוהרש"ב, א, עמ' תו)

[ב]

בשנים הראשונות נהג הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק [מוהרש"ב] להשתמש בסוג מסויים של יין חזק, ובכל השנים השתמש רק ביין ללא סוכר (ס' השיחות ה'ש"ת, עמ' 37)

[ג]

נזדמן.. שעשו קידוש בביתה [של הרבנית רבקה ע"ה], כמדומה שהיה זה באחרון דחגה"פ, היה מנין ויותר רק מבחורי הישיבה, ואמרה להגיש יין ומיני מזונות, ואמרה שהמזונות הוא בלתי צוקער.. וויילע מיין זון [מוהרש"ב] ניצט ניט [=היות ובני - מוהרש"ב - אינו משתמש בו]

(לקוטי-ספורים, עמ' רלד. ומש"ש "מזונות" הוא כמובן שם המושאל למיני מאפה, אף שאינם ממין דגן ואין מברכין עליהם "בורא מיני מזונות").

[ד]

ידוע שכ"ק רבינו [מוהרש"ב] לא היה משתמש בפסח בסוכר, ונפוצו כל מיני סיפורים אודות הטעם, וכבר בא בדפוס. אבל כ"ק רבינו אמר לי בפירוש הטעם. כ"ק הואיל לספר לי כדלהלן: פעם ישבנו אצל אמא, אחי הגדול רז"א, וגיסי ר"מ אורנשטיין, ואני. וגיסי סיפר סתם סיפור, שפעם נכנסו בבית-חרושת לסוכר לדירקטור, וסיפרו לו אז דער צוקער האט ניט פארקאכט [=שהסוכר לא רתח]. והדירקטור יצא ושם איזה פולווער, און דער צוקער האט פארקאכט [=שם איזו אבקה, והסוכר רתח]. זיי האבן גיהערט די מעשה גלאט, און מיר [אומר מוהרש"ב] איז דאס אריין אין קאפ. א פולווער! דארפמען דאך וויסן וואס פאר א פולווער [=הם שמעו את המעשה סתם כך, אך לי - המשיך הרבי - נכנס הדבר לראש: אבקה! חייבים לדעת מהי אבקה זו].

דאס וואס מען זאגט אז טאמער האט מען איינגעטונקט ברייט, דאס איז נארישקייט. דער צוקער בשעת ער קאכט איז טויזנט גראד, עס איז גאר ניט מעגלעך צוצוקומען [=מה שאומרים שהחשש הוא שמא טבלו לחם, זה הבל. כשהסוכר רותח החום הוא אלף מעלות, ואי אפשר כלל להתקרב אליו].

אף מעל צוקער איז יע דא א חשש, וויילע ער טריקנט זיך אפען, קען וואס אריינפאלן. אבער הארטער צוקער איז ניט קיין חשש [=באבקת סוכר קיים החשש, היות והוא מתייבש בשטח פתוח, יכול משהו ליפול לתוכו.

אך בסוכר נוקשה אין חשש] (מרשימות הגר"י לנדא ע"ה, קובץ יגדיל-תורה נ.י. גל' נב עמ' קמט)

[ה]

הרה"ח הר"ר משה הורינשטיין ז"ל, כשנעשה גיסו של אדמו"ר [מוהרש"ב] נ"ע, ונודע לו שאדמו"ר נ"ע אינו משתמש בצוקער בפסח, לא הבין זה מדוע, כי לו היה בית-חרושת של צוקער וידע שאין בסוכר שום חשש. אעפ"כ חשב שיקח כלים חדשים, ובעצמו ישגיח על כל דבר באופן שלא יהיה מקום לחשוש אפילו חשש רחוק. וכן עשה. והביא הסוכר לגיסו אדמו"ר נ"ע בערב-פסח [אחר חצות היום], ומקודם ביאר לו אופן עשיית הסוכר שאין שום חשש בזה כנ"ל, והוסיף שאעפ"כ התנהג בסוכר הזה בזהירות יתירה. ובעת דברו הבחין בפני כ"ק אדמו"ר נ"ע שכל מה שמסביר לו יותר שאין מה לחשוש בזה, נעשו פניו הק' יותר רציניים [ויותר ויותר ניכרה בהם הבעת אי-שביעות רצון]. ולבסוף שם על השלחן את הסוכר, אדמו"ר נ"ע לקח חתיכה אחת ושבר אותה, והנה פלא נפלא: מתוך הסוכר נפלה חיטה (שמועות-וסיפורים, א, עמ' קה, כפי ששמע מר' מאיר בליזינסקי ע"ה, ששמע בעצמו באטוואצק מפי ר"מ הארינשטיין [והמוסגר בין אריחיים הוא ממה ששמעתי אני הכותב מפי ר"מ בליזינסקי ע"ה. ועוד הוסיף, שקודם שהתחיל ר"מ הארינשטיין לספר, קרא לזוגתו - מרת חיה מושקא, בת מוהר"ש - שתשמע בעצמה איך שמספר בלא גוזמא כו', כי גם היא היתה נוכחת אז בשעה שאירע המעשה].

[ו]

כ"ק הרבי [מוהרש"ב] זצ"ל לא היה משתמש בצוקער בפסח (הפירוש הוא, אף שהיה מתוקן לשם פסח, ובהכשר ממש, לא היה משתמש). וגיסו ר' משה הארינשטיין ז"ל.. היה להם בית-חרושת גדול של צוקער.. ורצה לזכות שהרבי זצ"ל ישתמש בצוקער שלו בפסח. הוא לקח איזה חלק קטן מהבית-חרושת באופן שבזה החלק יהיה כל מה שצריכים בשביל תיקון הצוקער, וניקו והכשירו כל הכלים, או שקנו ותיקנו חדשים, באופן שלא היה שום מקום לשום חשש ח"ו. ואחר-כך בירר איזה פועלים מיוחדים, וגם הכין בשבילם בגדים מיוחדים שבבואם מביתם יחליפו בגדיהם, והעמיד על-זה שומר משגיח מיוחד. וכל החשש היה שהיו אומרים שהפועלים מזדמן שמטבילים לחם חמץ בהיורה בעת הבישול.. והוא הזהיר על-זה לפועלים, וגם לשומר, שלא יכנס שם שום חמץ ולא שום דבר שיש בו חשש חמץ. תיקנו כמה שתיקנו, ואחר-כך שלח לליובאוויטש שק צוקער. פתחו את השק קודם הפסח, לקחו משם כמה שהוא ונתנו בכלי והגישו להרבי זצ"ל בשביל להשתמש בו.. ואז ברוסיא לא היו משתמשים בשביל שתיית טייא כי-אם בחתיכות צוקער. והרבי זצ"ל לקח חתיכה.. וכששברה מצא בה שעורה. וכולם נתפעלו באיזה אופן היה יכול להיות זה, שהוא דבר שלא ראו בשום פעם, אף בצוקער העשוי בלתי שמירה. אבל כיון שמצאו הלא אין להכחיש, ואז ראו כולם שאין להתערב ולומר שום דבר בעניני זהירות וכו' של הרבי זצ"ל (לקוטי-ספורים, עמ' רלב-רלג)

[ז]

בליובאוויטש היו נוהגים בשבתות ובימים-טובים לפני תפילת השחרית, להיכנס לחדר כ"ק אדמו"ר הרש"ב נבג"מ, לחזור לפני כ"ק את המאמר דא"ח שאמר בקבלת-שבת ובליל-יו"ט. והנה פעם בשבת חוה"מ פסח, נכנס הרה"ח ר' שילם נ"ע (שהיה ראש החוזרים) עם עוד מעט מהתמימים ומאנ"ש, שניתן להם רשות לזה, אך הפעם לא היה שגור המאמר בפי הרה"ח ר' שילם נ"ע, וכ"ק הוצרך לחזור כמעט על כל המאמר. הרה"ח המפורסם מוהר"ר אלחנן דב נ"ע (מורוזוב) שהיה אז בהחבורה, אמר בבדיחה שהסיבה לאי שגירת המאמר בפי החוזר הנ"ל, הוא מטעם ששתה היום הטה בלי סוכר, מטעמי זהירות בפסח. ואמר אז כ"ק אדמו"ר הרש"ב נבג"מ, איך האב ניט האלט אז מען מאכט מיר נאך (אינני אוהב שמחקים אותי). כ"ק אדמו"ר הרש"ב נבג"מ היה נזהר מלהשתמש בסוכר בפסח (הלקח-והלבוב, ב, עמ' רטז. ואולי ניתן גם ללמוד מכאן, שלא הקפידו על שתיית תה בפסח - ראה להלן. וראה גם באות מו, שאדמו"ר מוהריי"צ שתה תה בשעת אמירת "קרבן פסח" בערב-פסח).

[ח]

ב'רשימות' כ"ק אדמו"ר זי"ע (ה, עמ' 21), אודות הנהגותיו של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ בפסח תרצ"א בריגא, שגם באחרון-של-פסח לא היה משתמש בסוכר.

[ט]

איני יודע האם זו הוראה לרבים להדר שלא להשתמש בצוקער, ובאם אדם יעשה את הצוקער בעצמו, או שיודע בבירור שאין בו חשש, אין סיבה לאסור עליו (המלך-במסיבו, א, עמ' שז. וראה בחק-יעקב [תסז, כא] לענין הצוקער: ומכל-מקום קודם שיורה המורה צריך חקירת חכם איך ומה נעשה, כי דבר זה משתנה לפי המקום ולפי הזמן).

[י]

יש משערים, ואחרים אומרים בבירור, שכ"ק אדמו"ר זי"ע לא היה משתמש בצוקער בימי הפסח (ראה גם: ימי-מלך, ג, עמ' 948)

גם תה לא היה שותה, ותחת זאת שתה חלב מהול במים חמים.

[יא]

האדמו"ר מבעלז החמיר רק לעצמו שלא לאכול סוכר בפסח, אבל החסידים השתמשו בו לשתיית הקפה. תה לא שתו (מנהגי-בעלז, עמ' מ-מא). הרה"ק רצ"ה מליסקא לא אכל סוכר, ואת הקפה שתה עם דבש (דרכי-הישר-והטוב דף ל, ב). כך גם בהגדת לב-יחזקיה (אות קי): לא השתמש בפסח בסוכר, אלא בדבש. בס' דרכי-חיים-ושלום (אות תקסו), להכשיר הסוכר רק בתנאי שאין בו תערובת חומרים נוספים. בקונטרס-המנהגים דקוידנוב (אות סד), שלא אכל סוכר של פסח ולא תה. בס' רזא-דעובדא (עמ' קכג), שלא השתמשו בסוכר, רק בשנים האחרונות כשהיתה לו השגחה מיוחדת, וגם אז רק אחר שהרתיחוהו. כמו-כן לא שתו לא תה ולא קפה. המנעות משימוש בסוכר רשומה גם במנהגי המהר"ם א"ש זכרון-יהודה, והזהירות משתיית תה - בלקוטי-מהרי"ח (כא, ב) משערי-תשובה לשו"ע. בהגדת לעלוב (עמ' ח), שהאדמו"ר לא שתה תה, קפה, חלב. אך אנשיו נמנעו רק משתיית תה (עמ' כג). וראה עוד בס' מנהג-ישראל-תורה (עמ' רט-רי. ריג), נטעי-גבריאל (ב, עמ' קמד), בדבר תה וסוכר.

חיי"ש של פסח

[א]

בפסח הראשון [שסעדו הת' בליובאוויטש] בשנת תרס"ו, בשעת הסעודה בזאל הגדול, נזדמן לדבר על יי"ש של פסח, שהיה בקבלה מכ"ק אדמו"ר הצמח-צדק זצ"ל להחמיר בזה שלא להשתמש כלל בפסח, וכן היה שלא השתמשו כלל. ואמר כ"ק הרבי [מוהרש"ב] זצ"ל, שנזדמן אז דער טאטע [אדמו"ר מוהר"ש] זצ"ל האט געניצט באחרון דחגה"פ יי"ש של פסח נאך האלבען טאג [=אירע שאבי - מוהר"ש - השתמש ביי"ש של פסח באחרון-של-פסח אחר חצות היום] (לקוטי-ספורים, עמ' צב, ממה ששמע אז מהרה"ח ר"ש גרונם ז"ל, שהיה גם-כן מהמסובים בשולחן הרבי)

[ב]

ב'רשימות' אדמו"ר זי"ע (ד, עמ' 19) , מובאים דברים שסיפר לו אדמו"ר מוהריי"צ בשנת תרצ"א בריגא, ובהם גם התבטאות חריפה של אדמו"ר מוהר"ש כנגד ה"פסח'דיגע בראנפען" (ראה במנהגי חג-הסוכות, אות מג, ובהע' שם)

[ג]

שמעתי בליובאוויטש, שאמר [אדמו"ר הצמח-צדק] שהגאון ר' עקיבא איגר ז"ל אוסר זה מטעם הכמוס, אם היה אומר בזה איזה טעם עפ"י תורה היינו יכולים לעיין בדבריו (בזה הלשון שמעתי: וואלטען מיר קענען אריבער גיין), אבל כיון שאוסר מטעם הכמוס ואינו אומר טעם גלוי, קענען מיר ניט אריבער גיין (לקוטי-ספורים, עמ' צב) .

ועיי"ש שמציין לשו"ת הצמח-צדק (או"ח סי' נא ושער המילואים סי' ו), ואומר: "ואף כי שם לא מוזכר 'טעם הכמוס', אפשר שהיה זה ידוע להם בעל-פה". אבל בכרוז שפרסם הגרעק"א [כ' כסלו תקצ"ו], שאליו כוונת הצמח-צדק במש"ש "אשתקד נשלח תשובה לכל המדינות מהגאון ר' עקיבא איגר נ"י שהחמיר מאד וצווח ככרוכיא להיזהר בעשיית יי"ש לפסח" - נאמר בו במפורש: "ונוסף על כל זאת, אי גם יהיבנא להו כי כן הוא שנעשה משקה זה באמת בלי שום תערובת חמץ, עוד רחוק בעיני ורוחי זרה למשתי אותו בימי דפסחא מטעם הכמוס עמדי וצפון בקרבי, העת לא עת לגלותו כיום" - ראה בס' 'מכתבי רבי עקיבא איגר', אה"ק תשכ"ט, סי' ק. וראה קובץ יגדיל-תורה נ.י. גל' נב (עמ' קסט-קע).

עוד נדפסו בקובץ יגדיל-תורה הנ"ל גל כב (עמ' תקפא-תקפט), תשובות בענין הגעלת כלים לשם ייצור יי"ש של פסח, וגם הרה"ח מוהרי"א בהר"ד מוויטבסק התיר. אך היה זה בשנת תקצ"ז, קודם שנתפשט האיסור, ואחר-כך חזר בו הרב מוויטבסק מהיתרו (ראה בהע' שם עמ' תקפא). גם חילופי השו"ת בין הצמח-צדק והרה"ח ר' נחמיה מדובראוונא (שו"ת דברי-נחמיה, או"ח, כט-ל) הן מאותה תקופה, ולכן דנו רק בדיני ההגעלה. ושם נזכר שגם הרה"ח ר' אהרן מקרימנטשוק (נכד אדמו"ר הזקן) נמנה עם המתירים.

אך בקובץ יגדיל-תורה הנ"ל גל' ה (עמ' לט-מ) נדפסה תשובתו של המ"ץ דליובאוויטש רי"ב הורוויץ (והיא משנת תר"ב), בנידון יי"ש של פסח שנשלח בכלי מזופת ללא חותם, ועל-פי הפרטים המבוארים שם "ובצירוף משמעות דברי הרב [הצמח צדק] שי'" (שאמר על המחמירים שזו חומרה יתירה וחשש רחוק), פוסק הרב הנ"ל "להתיר לשתותה בפסח בלי שום גמגום כלל"! וצ"ע.

[ד]

חסיד א' מעיר קאראפ הביא באיזה פעם משקה יי"ש קודם חגה"פ לכ"ק אדמו"ר הצמח-צדק זצ"ל, ואמר לו הצמח-צדק זצ"ל הלא אין אנחנו משתמשים יי"ש בפסח, ואמר לו החסיד, רבי, אני תיקנתי זה בעצמי מתפוחי-אדמה ולא שייך בזה שום חשש, ומכל-מקום לא קיבל ממנו (לקוטי-ספורים, שם)

[ה]

שמעתי מהזקן ר' מיכאל בלינער ז"ל [המשפיע ר' מיכאל "דער אלטער"], שבנו של ר' זאב הנ"ל [ר' זאב מבעשינקאוויץ], ור' מיכאל קראו מנחם בעשינקאוויצער, אמר פעם אחת להצמח-צדק שיעשה עבורו יי"ש כשר לפסח, אמר הצמח-צדק: לא! אמר ר' מנחם להצמח-צדק שיעשה בביתו מתפוחי-אדמה, וגם על-זה לא היה מרוצה. ולמה, אמר לו שהגאון ר' עקיבא אייגער זצ"ל כותב שלא לשתות יי"ש בפסח מטעם הכמוס, לו היה כותב על-ידי לומדות, אולי אז היה באפשר להשיג עליו, אבל מכיון שכותב מטעם הכמוס, איני רוצה לנגוע בטעם הכמוס שלו (מרשימות כת"י הרה"ח ר' בער יפה ע"ה. ובקיצור לשונו - ולא בשמו - נעתק לשמועות-וסיפורים, ג, עמ' 269)

[ו]

הרב המגיד ממזריטש נהג שלא לשתות יי"ש בפסח, פעם במסיבה כבדוהו ביי"ש וסרב לשתות, והסביר למה אינו שותה: כתוב בזוהר הקדוש שהמצה נקראת "מיכלא דאסוותא" (מאכל מרפא), וכולם יודעים שכשלוקחים רפואות אין שותים יי"ש (שמועות-וסיפורים, ג, עמ' 245 - ללא ציון מקור השמועה)

[ז]

אף כי כן היה המנהג בליובאוויטש שלא השתמשו בפסח כלל בשום יי"ש, מכל-מקום ידוע לי הכותב שורות האלו ברור, שלא היו נזהרים בהנאה ממנו, והיו משתמשים בו בשביל להדליק.. ובשביל פסח לקחו ספירט של פסח (לקוטי-ספורים, עמ' קצג. וראה בכרוז של רבני ווארשא (יגדיל-תורה נ.י. גל' נב שם) , המסתמכים על קריאתו הנ"ל של הגרעק"א, וקובעים שהאיסור הוא גם "על המשהה בביתו משקה הנ"ל בימי חג, כמו שאר חמץ גמור, ואין מועיל שום הכשר כלל").

[ח]

וראה בשדי-חמד (כללים, מערכת ג אות יא): "רב וגאון בדורנו מוהר"ר אליעזר ארלאזאראוו יחי' [הוא הרה"ח אבד"ק ראמען].. האריך.. בנועם שיח אודות היי"ש לפסח מתפוחי-אדמה (קארטופלין) אשר דיברו בזה גאוני דורנו.. על אשר גזר ואסר יי"ש הנ"ל הגאון ר"ע איגר ז"ל (ראה המצוין שם, אך התשובה עצמה לא נדפסה שם. וראה עוד בשדי-חמד, אסיפת דינים, מערכת חמץ-ומצה, סי' ז אות ט סי' ו אות יא).

ותשובה זו, משנת תרמ"ט, נדפסה בכתבי-העתים באותם ימים (והיא גם בס' תשובות-אליעזר כת"י ירושלים מס' 1922 סי' קכא). וכותב שם שגזירת הגרעק"א לא נתפשטה "במדינתנו" (ואף מעיקרה לא נגזרה על חוץ למקומו, ואי-אפשר לרב לגזור על חוץ למקומו), ושותים יי"ש הנעשה מבוריקעש וכד' ועתה - כשלמדו לעשות גם מקארטאפעל בלי חשש חימוץ - יהיה מותר גם יי"ש מקארטאפעל.

ע"כ. ועוד הביעו אז את דעתם להיתר גדולי הרבנים (כהג"ר יצחק אלחנן מקובנא, הנצי"ב מוולוז'ין ואחרים), וכן עוד מרבני אנ"ש: הג"ר יחזקאל סערקין מקאפוסט, הג"ר אלעזר ברכהן מפאלאצק, הג"ר חיים יעקב ווידרעוויץ ממוסקבא, הג"ר אריה ליב האפט מקאנאטאפ. ונודע שבליטא לא פשט מעולם איסור זה, ואכמ"ל.

[ט]

עוד בדבר יי"ש דפסח, ראה בס' זכרון-טוב (עמ' 36): ובענין שתיית יי"ש של פסח היה אדומו"ר [ר"י מנעשכיז] זצוקלה"ה מקפיד גדול על זה, והנהיג שלא לשתותו אפילו באחרון-של-פסח. ואמר ששני פעמים באו לידו מעשיות בענין יי"ש של פסח שנעשה בהכשר גדול מיד אנשים כשרים מאוד, וקודם שרצה לשתותו באה אליו ידיעה שנתערב בו איסור חימוץ. ולכן יש להתרחק מזה. עכ"ל.

ובילקוט-מהרי"א מזידיטשוב (הוספות, אות מה): בסוף ימיו פסק אמנם לשתות בפסח את המשקה הנעשה משזיפים (שליוואוויץ בלע"ז) משום מעשה שהיה, שכשגגה היוצאת מלפני השליט קרא פעם אחת את המשקה ההוא בשם יי"ש ("בראנפען") - שם המיוחד למשקה של חמץ - ומאז לא שתה בפסח משקה זה. אבל ציוה למקורביו בפירוש שלא לפרסם חומרא זו בין העם, כי הרי זה כגזירה שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בה.

הרה"ק רצ"ה מליסקא לא היה שותה שום משקה יי"ש, אפילו אם נעשה באופן היותר מועיל (דרכי-הישר-והטוב דף ל, ב). בקונטרס-המנהגים דקוידנוב (אות סד), שלא שתה יי"ש אפילו מפירות האילן, וכל-שכן מתפוחי-אדמה. בס' ערכי-יהושע (אות קלד), שלא שתה יי"ש בפסח, אלא רק באחרון-של-פסח. ובס' דרכיו נימוקיו ושיחותיו של החפץ חיים (עמ' לה): יי"ש של פסח לא היה בבית אבא בפסח משום שיש עוררים על עשייתם ושמירתם לפסח. וראה בס' דרכי-חיים-ושלום (אות תקעג) שבעל ה'דרכי תשובה' נתן הכשר ליי"ש. בהגדת צאנז (עמ' קמג), שהרה"ק ר"ש מבאבוב נתן הכשר ליי"ש ולקח לשתות ממנו בפסח. בס' אמרי-פנחס השלם (אות רעז), ששתו יי"ש בפסח - אך הוא לפני שיצא האיסור מהגר"ע איגר. וראה עוד בס' מנהג-ישראל-תורה (עמ' רי).

וראה עוד להלן בדבר שתיית יי"ש דפסח באחרון-של-פסח.

טדירת פסח

בדבר "דירת פסח" או בית-תבשיל מיוחד לימי הפסח - "לא ראיתי ולא שמעתי רבותינו נשיאינו נוהגים כן" (לקוטי-שיחות, לב, עמ' 204 בהע'. ומציין שם לס' דרכי-חיים-ושלום, אות תקעב, שהיה מנהגו ב"בית תבשיל" מיוחד. וכן הוא במנהגי סקווירא, עמ' ט).

בהגדת צאנז (עמ' קמ) שלרה"ק מצאנז לא היה "בית מיוחד" לפסח, ובשם הרה"ק ר"ש מבאבוב שהוא בדוקא, וכענין כל דגן שאינו בא לידי חמץ אין יוצאין בו ידי חובת מצה, כדוגמת ענין הנסיונות וענין גירוש החמץ והכנסת המצה. עיי"ש.

יהכנת מים קודם הפסח

הרה"ח ר' זלמן משה (היצחקי) ע"ה, היה משתמש כל ימי הפסח במים שהכינם קודם החג. אחר-כך היה קשה עליו הדבר, ושאל את אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע אם יכול לחזור בו מהנהגה זו. השיבו הרבי נ"ע, שמנהג זה הוא מהנהגות הבעש"ט נ"ע, הגם כי אנו [היינו הרבי עצמו] אין נוהגין בו. לפיכך עליו להמשיך ולנהוג בהנהגה זו ולא לבטלה (שמעתי מהרה"ח ר' אברהם דרייזין ע"ה ["מאיארער"], חתנו של הרה"ח ר' זלמן משה הנ"ל)

זהירות זו רשומה במנהגי-מהריי"ו (אות שכט), ומתייחסת שם להרה"ק ר"מ מפרמישלאן. והיא גם במנהגי-ספינקא (עמ' כז), הגדת לעלוב (עמ' כג), הגדת סקווירא (עמ' טז. מנהגים עמ' י), קונטרס-המנהגים דקוידנוב (אות נו) ותפארת-איש (עמ' שפז). ובס' קדוש-ישראל (עמ' קנד): בעוד שמרן [הרה"ק ר"י מוויז'ניץ] זצ"ל גר בוויזניצא, היה המנהג בביתו להכין מים בטרם בא החג, לכל שמונת ימי המועד. בגרוסוורדיין לא נהג כך, אלא השתמש במים מסוננים מהברז.

ע"כ. בבית רוז'ין לא נהגו בחומרא זו, ובפיהם שמועות אודותיה מדורות ראשונים ¹ גם בבאבוב לא נהגו כן, וגם לא בבית אפטא (ילקוט אוהב-ישראל, אות מה). בברסלב נהגו להכין מים לשמונת ימי החג (ראה: שיח-שרפי-קודש ברסלב, ה, עמ' לה). ² הרה"ק רי"מ מקאז'ניץ שתה בכל ימי הפסח רק מן ה"מים שלנו" שנותרו אחר אפיית המצות בערב-פסח (ספרן-של-צדיקים, עמ' 78). וראה גם בס' מנהג-ישראל-תורה (עמ' ריא), נטעי-גבריאל (ב, עמ' קמז).

יאסינון המים

מניחים בד וכד' בראש הברז, לסינון המים. כשהיה כ"ק אדמו"ר זי"ע מסייר במוסדות החינוך קודם עריכת ה"סדר", אירע והעיר לכך את תשומת לבם של האחראים, וכן שיש לבדוק במשך הפסח אם לא נתפסו שם דברים בלתי רצויים.

וראה בס' מנהג-ישראל-תורה (עמ' ריא), נטעי-גבריאל (ב, עמ' קמז).

אכילה במזלג

* על שהיו שנמנעו משימוש במזלג בימי הפסח - בגלל הקושי לנקותו וחשש "שרויה" - ראה לעיל (עמ' מו אות ז-ח).

יבכלי חרסינה וקישוטים

[א]

בין כלי הפסח של אדמו"ר מוהרש"ב היו גם צלחות עם פסי זהב סביב לשפתן (שמעתי מהרה"ח ר' רפאל הכהן ע"ה, ששמע מהרה"ח רשד"ב זיסלין ע"ה. ויתכן שהוא ראה את הכלים הללו באותו אירוע שהרבנית שטערנא שרה ע"ה סיפרה על דאגתו של הרבי נ"ע מאבדן המפתח של ארון הזכוכית שבו היו כלי הפסח - ראה שמועות-וסיפורים, א, עמ' קה).

[ב]

גם בשולחן שבו היסב כ"ק אדמו"ר זי"ע ל"סדר" בבית כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ, ראינו שהכלים היו כלי חרסינה (פארצעלאן), ובהם קישוטי צבע ופסי זהב.

הרה"ק ר"מ מפרמישלאן שלח פעם לרה"ק ר"י מרוז'ין שלא ישתמש בפסח בכלי פורצלאן (גדולים-צדיקים, עמ' עז - וניכר ששמע לדבריו). וראה בס' רזא-דעובדא (עמ' קכג), שבכל ימי הפסח לא השתמשו בכלי חרסינה אלא רק בכלי זכוכית. במנהגי-מהריי"ו (אות שדמ), שהשתמש רק בכלי זכוכית (ומיירי בליל הסדר, ואולי נהג כך גם בכל ימות הפסח). בהגדת צאנז (עמ' קמז), שלא השתמשו בביתו בכלים מזוגגים. במנהגי-בעלז (עמ' מא), שלעצמו החמיר להשתמש רק בכלי כסף וזכוכית, ולא בכלים מזוגגים. ובהגדת לעלוב (עמ' כב), שלא השתמשו בכלים צבועים, אלא רק בקישוטי זהב.

החשש שבכלים מזוגגים וצבועים - וגם החרסינה בכללם - מבואר בשו"ע אדמו"ר (תנא, סט-עא), והוא תלוי במנהג המקום ובידיעת דרכי האומנים.

ובערוך-השולחן (שם, מז-מז) כתב, שבימינו ידוע שאין כל חשש בכלים חדשים מזוגגים וצבועים. גם בין המחמירים היו שידעו שאין בזה כל חשש, וכמובא בהגדה דלעלוב (שם): אדמו"ר זיע"א היה אומר, שהגם שבדורות אלו יש כמה דברים שאין בהם החששות שהיו מלפנים, אך מנהג אבותינו בידינו, ולא רצה לשנות. וראה גם בס' נטעי-גבריאל (א, עמ' קע-קעא).

יגכלי שנפל לארץ

כלי אוכל (כף, מזלג וכד') שנפלו על הריצפה בימי הפסח, הניחום בצד ולא השתמשו בהם בשנה זו.

כך הוא גם בהגדת לעלוב (עמ' כג), רזא-דעובדא (עמ' קכג). וראה בס' מנהג-ישראל-תורה (עמ' ריח), נטעי-גבריאל (ב, עמ' קמו).

ופשיטא שאין אוכלים כל דבר מאכל שנפל על הארץ (ואם הוא בקליפתו, כנראה שמקלפים ואוכלים, אף שיש מחמירים גם בזה).

ידאכילת דגים

ידוע כי כ"ק רבוה"ק אדמו"ר מוהרש"ב, אדמו"ר מוהריי"צ ואדמו"ר זי"ע אכלו דגים בפסח (ראה בעמ' מה& 247;מז, אותיות ג, יא-יב. עמ' קפד, אות קמ) .

וראה בס' ויגד-משה (עמ' רכז-רכח ובהוספות עמ' שג), שיש הנמנעים מאכילת דגים בימים הראשונים של הפסח או בכל חגה"פ, לעומת הסוברים שיש מעלה באכילת דגים בחג. ועל המנהגים המובאים שם (בעלז, מונקאטש ובויאן שאכלו, ובגור קילפו העור), יש להוסיף: בס' רזא-דעובדא (עמ' קכג), שלא אכלו דגים כלל בחגה"פ. ובהגדת ויז'ניץ, שאין אוכלים דגים בפסח "משום מעשה שהיה". וראה עוד בס' מנהג-ישראל-תורה (עמ' רז-רח), נטעי-גבריאל (ב, עמ' קמג).

ואילו בקונטרס-המנהגים דקוידנוב (אות סז), תפארת-איש (עמ' שפח), מנהגי-ספינקא (עמ' כז), מנהגי-מהריי"ו (אות שעד), הגדת זידיטשוב (עמ' פ), הגדת לב-יחזקיה (אות עז), הגדת לעלוב (עמ' נא), הגדת סקווירא (עמ' יז), סיפורי-נפלאות מהרה"ק מווילעדניק (עמ' פט) - מפורש בכולם שאכלו דגים בליל הסדר או בפסח. וכך נוהגים בבאבוב. בכמה ממקורות אלו מודגש שקנו דגים חיים לפני הפסח (ראה ויגד-משה שם), וכך הוא המנהג הפשוט בכ"מ. בהגדת רוז'ין (עמ' ל), שהרה"ק ר' פנחס מקאריץ לא החמיר בדגים בפסח.

טודגים מלוחים

נוהגים שלא לאכול דגים-מלוחים (הערינג) בפסח.

בראשונה נבעה חומרא זו רק מחשש שמא נתערבו פירורי חמץ במלח, וכבר כתב אדמו"ר בשו"ע (תמז, לו) שמכיון שאין הדגים הללו נאכלים בלא הדחה, "מותר לאכלו בפסח על-ידי הדחה שישרנו שלוש פעמים במים, ואם ישרנו בתוך כלי של פסח וגם ידיחנו יפה ויעבור מעליו משהו חמץ הדבוק בו, הרי זה משובח" (ובהגהת מהרי"ל אחי רבינו - הנדפסת ב'לוח התיקון' במהדורת זיטאמיר - נאמר: "והמחמיר בכל ענין הרי זה משובח").

ברם, בשנת תרל"ד יצא הרב מדינאבורג-דווינסק הרה"ג ר' אריה ליב זיוואוו (מתלמידי אדמו"ר הצמח-צדק) בקריאה בכתה"ע, וזה לשונו: בהיותי בבאברויסק גדולה שימושי, בהיותי משמש את הרב הגאון המפורסם מ' ברוך מרדכי זצ"ל עטינגער, ובק' באברויסק נוהגים כמו בעיירות החרדים לדבר ה', ואין אוכלים בפסח דגים-מלוחים שקורין הערינג. ופעם היה יוקר על דגים ובשר, ובקשו מאת הדר"ג אולי ימצא מקום להתיר דגים-מלוחים הערינג. והשיב כי לא יוכל עשות הדבר, כי אם בהסכם וקיבוץ לומדי העיר. וקיבץ כל הלומדים, ובאותו ועד וקיבוץ הנכבד, באו שני סוחרים נכבדים, והעידו בתורת עדות כד"ת.. [כי] המי מלח נעשה ממשקה הנעשית משעורים חמוצים שקורין מאלץ.. והסכימו באותו ועד הלומדים הג' שהיו עם הרה"ג מ' ברוך מרדכי זצ"ל הנ"ל, וגם אני הייתי באותו ועד, להזהיר ולפרסם אשר מה שמבואר בפוסקים החשש בהערינג משום שהמלח לא נבדק, והתירו על-ידי שרייה והדחה, והט"ז התיר גם בפסח בשעת הדחק - זה הוא רק לפי החשש שחששו מחשש משהו חמץ, אך לפי הגביית-עדות הזו, הנה הערינג הוא חמץ גמור, ואינו מועיל שום תיקון גם במקומות שנהגו היתר, ושצריך למוכרם בחמץ.

ובבואי לפה ק"ק דינאבארג, הנה גם הרבנים הגאונים שהיו לפני החמירו בדג-מלוח הערינג, אך מה שהחמירו היה מחשש משהו חמץ, והיו פרטים שהיו מקילים. וכשהתחלתי לפרסם החומר, כפי הגביית-עדות הנ"ל שהמה חמץ גמור, היה באותו ועד אחד.. וסיפר להמתפלאים בדבר חדש.. שהוא היה סוחר גדול מדגים-מלוחים.. וידוע אשר הרבה חביות מתבקעים וזב מהם הציר.. ושאל אצל סוחרי הערינג מה המה עושים, ואמרו לו אשר המה לוקחים משקה חמוצה הנעשה משעורים שקורין קוואס ונותנים בה מלח ושופכים לתוך הדגים-מלוחים.. והנה כאשר קודם החג-הפסח העבר היה פה ובסביבותינו דוחק על דגים ובשר, ושאלו פתח היתר על דגים-מלוחים, ולא התרתי להם, ותעל צעקתם... עכ"ל.

בשנים הסמוכות נהגו כתה"ע לפרסם דברי התנגדות ל"חומרא" זו; רב המתנגדים בדווינסק נטה להקל כדרכו, נתפרסם היתר בשם הרה"ג רי"א מקובנא וכן כתבו כי הרה"ג ר' אליהו קאלישער - בהיותו עוד אב"ד בסלבודקא - הוכיח לאחד שלא אכל דגים-מלוחים מחשש חמץ, ואמר לו שהוא מבזה את המועדות! בשנת תרמ"ב פרסם הר"ר יעקב שפירא מביעשינקאוויטש עוד שמועות בדבר החמץ שמערבים בדגים הללו, ושוב מלאו כתה"ע הכחשות. הרה"ג רא"ל זיוואוו חזר וכתב אליו את דעתו על סמך העדויות הנ"ל ועוד נוספות, וסיים: "ובאמת ברוב מקומות אינם אוכלים דגים-מלוחים בפסח, ובווילנא היו אוכלים, וזה כמה שנים נתברר להם להרבנים הגאונים דשם אשר המה חמץ גמור, והכריזו שלא לאכול, ואין אוכלים". שוב נתפרסמו הכחשות, ובין השאר כתבו מווילנא כי לא אסרו שם את הדגים הללו אלא שנה אחת בלבד, בשעה שיצא הקול לאוסרם, אך אחר החקירה והדרישה שבים הם ומתירים את אכילתם מדי שנה בשנה (כי לא נקבע היתרם לדורות). בכתביו של הרה"ג רח"ש דוב מהארקי (בעל ה'שבעים תמרים', בנו של הרא"ל זיוואוו הנ"ל) מובאות עדויות נוספות בדבר תערובת חמץ בדגים-המלוחים.

בקונטרס המנהגים דקוידנוב (אות סד) נאמר, שלא אכל דגים-מלוחים. אודות הרה"ק ר' שמעון מיערוסלב נמסר, שבאחרון-של-פסח הקל באכילת דגים-מלוחים (אהל-שמעון, עמ' קיב. וראה בדברי הרמ"א תמז, ה).

טזאכילת צנון

[א]

כידוע היה אדמו"ר [מוהרש"ב] נ"ע בא בליל ראשון של פסח אחרי תפילת ערבית, למקום האוכל של התמימים יחיו, והיה מביט כל דבר איך ומה והיה מתעניין בכל פרט. והנה הממונים הכינו אז [בשנת תרס"ו]

לארוחה ראשונה צנון עם שומן (רעטאך מיט שמאלץ), וכשאדמו"ר נ"ע ראה זה ושאל מה זה, ואמרו לו שזו מנה ראשונה (די ערשטע געריכט), ושאל בתמהון: האם אינם יודעים שאדמו"ר הצמח-צדק נ"ע אסר אכילת צנון בפסח בלי טעם?! ומובן שתיכף נתפשטה השמועה מה שאמר אדמו"ר נ"ע... (שמועות-וסיפורים, א, עמ' עד ['ליובאוויטש וחייליה', עמ' 55-54]. ועוד שם, שהחסיד רי"מ אלפירוביץ מסמורגון שאל את אדמו"ר מוהרש"ב האם סיפור זה נכון הוא, והשיבו: [א] לכל אדם צריכה להיות מצוה אחת שבה הוא זהיר טפי, ואצלי זה "פסח", [ב] משל לעיר שיש בה מאות חנויות וגנבים בודדים, אך שומרים את כל מאות החנויות היות ואין יודעים לאיזו מהן יפרוץ הגנב...

[ב]

ובאגרות-קודש מוהרש"ב (ג, עמ' רכח) , שמכר עם החמץ גם "רעטעך איין גימאכץ" (מרקחת צנון)..

[ג]

בס' חיי-אדם (קכז, ז) כתב, דמה שיש נוהגים שלא לאכול צנון ושומים שאין לזה שום טעם וריח. וראה עוד בס' ויגד-משה (עמ' קה-קו ובהוספות עמ' רצד), והביא שם שהרה"ק ר"ח מצאנז היה לוקח צנון ל"כרפס", ושכן הוא מנהג בויאן וגור. צנון (או צנונית) נלקחו ל"כרפס" גם כפי מנהגי-קומרנא (אות של), מנהגי-מהריי"ו (אות שמ), תפארת-איש (עמ' שפז).

אי-אכילה "ללא טעם" נמצאת גם במנהגי-בעלז (עמ' מא): שום לא אכלו בפסח.

שאלו פעם את מרן מהרי"ד ז"ל הטעם, אמר: "אני לא יודע טעם, אלא שכך נהגו אבותינו הק' ואל תיטוש תורת אמך". עכ"ל. וכתב הפרי-מגדים (אשל-אברהם תסד, א): יש נוהגין שלא לאכול שום בפסח, ואיני יודע טעם למה. ומכל-מקום עתה אין להקל בפני עם-הארץ, ובצנעא לתלמיד-חכם אין להחמיר. עכ"ל. אי-אכילת שום רשומה גם בקונטרס-המנהגים דקוידנוב (אות סד) ובהגדת לעלוב (עמ' כג). וראה גם בס' נטעי-גבריאל (ב, עמ' קמא).

יזבארשט (משקה סלק)

להלן (עמ' רלו) מובא שאדמו"ר מוהרש"ב שתה בארשט באחרון-של-פסח, ואפשר שנהגו כן גם בכל ימות הפסח..

וראה בס' נטעי-גבריאל (ב, עמ' קמב), שהביא מנהגם של צדיקים לשתות בארשט בפסח, וכתב מילתא בטעמא. מנהג זה מובא גם בהגדת סקווירא (עמ' כד).

תבלין זנגוויל

* בדבר שאין משתמשים בתבלין זנגוויל (אינגבער - "קידה"), ראה להלן עמ' קלב (אות לו).

יחזהירות בשעת הקנייה

אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע היה צריך לאכול בפסח שקדים מתוקים לשם רפואה, והקפיד שיקנו אותם (קודם הפסח) בחנות שאין מוכרים שם כלל דברים של חמץ (עפ"י רשימות הגר"י לנדא ע"ה) יטרחצת קליפות הביצים

פעם, איזה ימים קודם חגה"פ, שהיה כבר מוכן לחגה"פ, אמרה האשה המבשלת למי מהבחורים מדוע אינם רוחצים את הביצים שהכינו בשביל חגה"פ.. ואמרו לה הבחורים שהם לא ידעו ולא שמעו מעולם שצריכים לרחוץ את הביצים.. נכנסו איזה שנים מהבחורים ושאלו מהרבנית הזקנה רבקה נ"ע, והיא בהיותה בר דעת גדולה עד מאד לא אמרה לא הן ולא לאו, כי-אם אמרה "בייא אונז וואשט מען ניט" [=אצלנו אין נהוג שרוחצים].. אבל נמצאו מהבחורים שאמרו מדוע לא לרחוץ, הא מכל-מקום יש בזה משום הידור. והגיע הדבר לכ"ק הבן [מוהריי"צ] זצ"ל והקפיד מאוד על זה, ואמר: אויף דער באבען וויל מען זיך ניט פארלאזען, נאהר אויף דער אידענע פון קיך [=על הסבתא אין רוצים לסמוך, רק על האשה מהמטבח]... (לקוטי-ספורים, עמ' רסא)

וראה בס' ויגד-משה (עמ' כו ובהוספות עמ' רפו) ובס' נטעי-גבריאל (ב, עמ' קמה-קמו) בדבר זהירות זו וטעמיה. והיא רשומה גם בהגדת לעלוב (עמ' כג), הגדת בעלז (עמ' יט), הגדת סקווירא (עמ' טז. ובמנהגים עמ' י).

כהדומה לחמץ

אין נמנעים מלעשות בפסח מיני מאכל הדומים למאכלי חמץ. .

ראה לעיל (עמ' נא אות ג), שבבית הרבנית רבקה ע"ה אכלו מיני מאפה, עיי"ש. וראה בשו"ע אדמו"ר (תסג, ג).

בס' דרכי-הישר-והטוב (ל, ב) כתב, שהרה"ק מליסקא הקפיד שלא יעשו בביתו בפסח שום מאכל דומה למאכל חמץ, כמו לאקשען [=איטריות] וכדומה שעושין מתפוחי-אדמה. הובא גם בס' מנהג-ישראל-תורה (עמ' רטז-ריז), וכתב עליו: אמנם המנהג פשוט בכל תפוצות ישראל, אפילו בבית חסידים ואנשי מעשה, לאכלן ולעשות מהם כל מיני מאפה מעשה אופה ומעשה קדירה באין פוצה פה ומצפצף, והוא עיקר המאכל בפסח לרוב בני אדם. וראה עוד בס' נטעי-גבריאל (ב, עמ' קמב).

כאדבר שאינו נקי

באחת השנים הזמינו יין עבור אדמו"ר מוהריי"צ אצל זוג שהיו ידועים בזהירות ובשמירת כשרות מופלגת. אך היות ולא היו מצויינים בנקיון, אירע שתוך כדי סיוד החדר לפסח נפל מעט חומר לכלי היין. כשפתחו את הכלי והבחינו בכך, אמר הרבי: דבר שאינו נקי אינו כשר! ולא השתמשו ביין זה, וברגע האחרון נאלצו לחפש יין אחר (שמעתי מהרה"ח רש"ב חייקין שי', ששמע מאביו הרה"ח ר' מאיר חיים ע"ה ומהרה"ח ר' אברהם דרייזין (מאיארער) ע"ה, ששניהם הכירו את בעלי הדבר שבדידהו הוה עובדא).

כבשינים תותבות

זה כארבעים שנה ויותר שמעתי, שהגאון הקדוש [מוהרש"ב] מלובאוויטש זצוקלל"ה זי"ע, היה אז בווין הבירה אצל רופא מומחה אודות עשיית השינים, ועשה לו הרופא שינים של זהב לבשר בפני-עצמם, לחלב בפני-עצמם ולפסח בפני-עצמם (מדברי הג"ר ישראל וועלץ ע"ה במאמרו 'בענין שינים תותבות', שיחות-תלמידי-חכמים, גל' ניסן תשט"ו)

אך הגר"י לנדא ע"ה טען במפורש כי לא היו דברים מעולם , ולמוהרש"ב לא היו שינים תותבות כלל וכלל! (כך שמעתי מפיו וגם הודיעני במכתב) כגעישון

להלן (אות קלח ואות קמז) ראינו, שאדמו"ר מוהרש"ב, אדמו"ר מוהריי"צ והרה"ח ר' לוי יצחק (אביו של אדמו"ר זי"ע) לא נמנעו מלעשן בחג-הפסח. ואדמו"ר מוהרש"ב כותב לבנו אודות הדברים שהוא מבקש שיביא עמו לחגה"פ, ובין השאר: פאפיראסן [=סיגריות]

עבורי מסתמא עשית (אגרות-קודש, ב, עמ' תשפט) . וזאת אע"פ שסבירא ליה שבעישון הטבק שואפים איזו ממשות (ראה שם, א, עמ' שיז) . ולעיל (עמ' כז) הבאנו, שקודם הפסח היו בחורי הישיבה בוררים את טבק העישון שנועד לשימושו של הרבי בימי הפסח.

וראה בשדי-חמד מע' חמץ ומצה (סי' א אות ג), שיש אומרים שבהדבקת נייר הסיגריות יש חשש חמץ. אך כאן שבעצמם הדביקו את הנייר, לא ראו לחשוש.

וראה גם בארחות-חיים החדש (תסז, כא), מקור-חיים (לבעל החות-יאיר, סי' תסא).

ובהגדת מהר"ז (עמ' מב): והאחרונים התירו בלי שום חשש כלל.

אדמו"רי גור היו מעשנים בפסח (ראה להלן אות קמז). וראה באוצר-החיים (אות שס), שבימי הפסח לא היה הרה"ק ר"ח מצאנז מעשן סיגריות, אלא רק מקטרת.

וכך נהגו גם אדמו"רי לעלוב (הגש"פ עמ' כב). בס' קדוש-ישראל (עמ' קס), שהרה"ק ר"י מוויז'ניץ לא עישן סיגריות במשך כל חגה"פ (אך עישן באחרון-של-פסח. וכך נהג גם הרה"ק מצאנז). גם בנו מוהרח"מ לא עישן בפסח, והתבטא על כך שזה "ענין לאדמו"רים" (מאיר-החיים, עמ' קצח). זהירות מעישון במשך כל ימי חגה"פ רשומה גם ברזא-דעובדא (עמ' קכג). וראה עוד בס' מנהג-ישראל-תורה (עמ' רט).

כדצחצוח נעליים

בימי הפסח ראה [מוהריי"צ] תלמיד מהישיבה שנעליו מגוהצים [=מצוחצחים], והתפלא האם בימי הפסח משתמשים במשיחה שמגהצים את המנעלים (רשימות-דברים, א, עמ' קפ בשם הת' רח"מ ליס. וראה בס' חול-המועד-כהלכתו עמ' קעז-קעח שיש אוסרים צחצוח הנעלים, אך מדינא דחוה"מ ולא רק בפסח).

כהנפט

שח אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע: פעם נהגו שלא להשתמש בנפט בפסח.

אחר-כך החלו להשתמש (מרשימות הגר"י לנדא ע"ה, שאליו היה הדיבור בזה הלשון: אמאל פלעגט מען ניט ניצן פסח קיין קראסין. נאכדעם האט מען אנגעהויבן ניצן).

כוהזכרת "חמץ"

בס' תשבי (ערך 'דבר') כתב: אין זוכרין שם 'לחם' בפסח. וכתב בס' משנת-יעקב (סי' תמו) , דלכן נוהגין לומר 'חמץ' במקום 'לחם' (מובא בס' מנהג-ישראל-תורה, עמ' רנו. נטעי-גבריאל, ב, עמ' קמז) אך על כ"ק אדמו"ר זי"ע מסופר, שכשאמרו לו (בליל הסדר דשנת תשל"ט) על חדר מסויים שיש בו 'חמץ', הגיב ואמר: לא כדאי להזכירו בפסח (מובא ב'התקשרות', לח, עמ' 13) .

וכתב הרה"ק מקומרנא בס' היכל-הברכה (פ' ראה יב, כא ד"ה צויתך):..חמץ הוא לתא דעבודה-זרה ולא ישמע על פיך כתיב, ואסור להזכיר שם אלקים אחרים ואסור לחשוב בו כלל, כי הוא קיא צואה סירחון וטינוף אין בו חיות ושמץ טוב כלל, וכן חמץ בפסח סם המות אלקים אחרים, לא יזכירנו ולא ישמע על פיו.

וראה הגדת צאנז (עמ' רטו).

כזאורח

[א]

פעם נכנס כ"ק הר' חיים אברהם (בן רבינו הזקן) אל אדמו"ר האמצעי בחג הפסח לאמר "גוט יום-טוב". וסיפר אז - הרח"א - שרבינו הזקן אמר: פסח דארף איינער דעם אנדערען ניט מכבד זיין באכילה ושתיה, אבער נעמען אליין מעג מען [=בפסח אין צריכים לכבד באכילה ושתיה, אבל רשאי לקחת בעצמו] (ס' המנהגים, מלוח 'היום יום', עמ' מז. והוא משיחת יום א' דחגה"פ תרח"ץ)

כלומר, לכבד או להקפיד על שאין האורח טועם - זאת אין עושים בפסח. אין צורך ללחוץ ולהעיק, בגלל ההידורים [של האורח] בענייני הפסח. אבל ליקח לבד יכולים (ס' השיחות תרח"ץ, עמ' 263)

[ב]

בפסח אין מכבדים באכילה ושתיה. אבל לבד רשאים ליקח (ס' השיחות תש"ג עמ' 58 - ללא סיפור מעשה ולא בשם אדמו"ר הזקן. וכאן הוא בשינוי מהקטע הקודם: לא "אין צריכים" אלא "אין מכבדים". וראה הקטע הבא).

[ג]

בפסח אין מכבדים, אך צריכים לתת אפשרות לקחת (ס' השיחות תש"ה, עמ' 91. והוא כעין האמור בקטע הקודם, אך נוסף חיוב על המארח לאפשר לאורח ליקח בעצמו)

[ד]

וכתב הרב מניז'נוב בס' מיכלא-דאסוותא (יח, ד): מנהג החסידים שאינם טועמין אחד אצל חבירו בפסח. ובהגדת לעלוב (עמ' ד, כד): החמירו שלא לאכול ולשתות אחד אצל השני בפסח - מען מישט זיך נישט. וכעין זה בהגדת בעלז (עמ' כ). וראה בס' מנהג-ישראל-תורה (עמ' ריז), נטעי-גבריאל (ב, עמ' קמו) - ומה שהביא שם מצדיקים שלא חלקו "שיריים" בפסח, ראה בהגדת בית-אהרן דקרלין (עמ' קסז) שנהגו לחלק "שיריים". ולעיל (עמ' נ), שהרה"ק מנשכיז נתן "שיריים" משרויה גם למי שנזהרו מאכילת שרויה.