רשימה
— ניתנה מכ"ק אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע ליום חי אלול תש"ט —
— נעתקה מגוף כתי"ק —
מנהגן של ישראל תורה היא2. האָט הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק געזאָגט — י"ב תמוז תר"ן — צוויי פירושים אין דעם: א) דער מנהג אַליין איז תורה3. ב) דאָס וואָס מען היט אָפּ אונטער אַלע אומשטענדען דעם מנהג ישראל, איז דאָס אַליין תורה.
דברי הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק האמורים זיינען דייטליך קלאָר, אַז זיי דאַרפען ניט קיין ערקלערונג בכלל און בפרט מען זאָל דאָס דאַרפען מבאר זיין בהטעמה.
* * *
בעלי עיון אין לימוד התורה און בעלי חריפות, זיינען צוויי דרגות חלוקות אין סוגי השכלה. עס גיבט בעלי עיון וואָס יעדער עיון שכלי קוועלט באַ זיי און ווערט באַרייכערט מיט שכלים עיוניים אין אַ אופן פון שאלה ותשובה, וואָס יעדער אופן השכלה איז אַ געוויסע שליבה — טרעפּ — צו דער צווייטער דרגא השכלה. דאָס מיינט אַז די צווייטע השכלה איז אַ געוויסע תולדה שכלית פון דער ערשטער השכלה. די צווייטע השכלה איז געוויס רייכער אין איינעם פון די דריי חלקי חב"ד וואָס אין השכלה, אָבער בכללות איז דאָס אין די ראַמען פון דעם ענין שכלי אין וועלכען ער איז זיך עוסק.
דער ענין פון בעלי חריפות איז גאָר אַ בעזונדער סוג אין בעלי השכלה. תמורת דעם וואָס דער בעל העיון איז די טיפסטע השכלה חידושים זיינע, אין די אַלע דריי טיילען חב"ד, מיט צוגענגליכע ביאורים און הסברים; איז באַ די בעלי חריפות, איז זייער חב"ד איז געוויסע השכלות און המצאות אין אַזעלכע שכלים נפלאים וואָס מען קען מיט זיי דערקלערען כמה עיונים פון השכלות נסתרות.
די צוויי השכלה דרגות, בעלי עיון ובעלי חריפות, זיינען חלוק אין די חלקי דרגות פיהלען און פאַרשטיין, וכן חלוקים באַ חסידי חב"ד בעלי עבודה — אין אריכות התפלה און בירור וזיכוך המדות.
* * *
מנהגן של תלמידי הוד כ"ק אבותינו רבותינו הק' נשיאי חב"ד, אַז יעדער אייינער האָט בדורו מדייק געווען, מיט אַ געוויסען הדרכה ביאור בעל פה, אין אַ שיחה ברבים, אָדער דורך אַ געשריבענעם בריף אָדער קונטרס, אַ הנהגה אָדער אַ התעוררות וואָרט פון איינעם פון הוד כ"ק נשיאי חב"ד אָדער מוריהם רבינו הבעש"ט אָדער רבינו הרב המגיד ממעזריטש זי"ע.
די אויבענדערמאָנטע הדרכה — ביאורים פאַרנעמען דעם גרעסטען בעסטען פרוכטבאַרן פּלאַץ אין עדת חסידי חב"ד, פון דעם ערשטען טאָג וואָס 339הוד כ"ק רבינו הזקן האָט מקבל געווען אין יאָהר תקכ"ה, ח"י אלול, ווען ער איז געוואָרען אַ בן עשרים.
* * *
אונזער געבורט און וואוינארט, די וויגעלע פון חסידות חב"ד — ליובאַוויטש — איז געווען אין מאָהליווער גובערניע, און די שטעטעל ליאָזנא איז געווען אין וויטעבסקער גובערניע, אָבער אין די אינערליכע סדרים זיינען זיי געווען ווי אַלע קליינע שטעטלעך אין יענער צייט, הילצערנע הייזער געדעקט מיט דראניצעס, און די הייזער פון די זייטיקע גאַסן געדעקט מיט שטרוי, וואָס דאָס איז געווען די הויפּטסיבה פון די אָפטע שריפות, וואָס האָבן געמאַכט פיעל זאָרג אין דעם אופן השמירה פון די כתבים און האָבן געבראַכט פיעל הזיקות.
כהיום איז פריש אין זכרון די איבערגעשראָקענע פנים'ער און די בהלהגעשרייען "עס ברענט".
און נאָך אַלע שמירות האָט מען — לא עתה — געליטען גרויסע כתבים און ספרים הזיקות. צווישען זיי אויך אַ סך פון די ביאורים.
* * *
אין מיין יומן איז פאַרשריבען דער סדר השמחה בצנעה און די דבורי קודש וואָס הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק האָט מיר דאַן — יב תמוז תר"ן — דערציילט, פון דעם אריכות הסיפור וואָס הוד כ"ק אביו אאזמו"ר הרה"ק מוהר"ש האָט אים בלחש איבערגעגעבען, וואָס הוד כ"ק אביו אאזמו"ר הרה"ק צמח צדק האָט אים דערציילט אין דעם יום הקדוש ווען עס איז נתמלא געוואָרען הונדערט יאָהר זינט די התגלות נשמת כ"ק רבינו הזקן.
וזה לשונו הקדוש: אין דעם דאָזיקען יום הקדוש איז געווען אַ שמחה כפולה אין אַלע עולמות בדרך העלאה מלמטה למעלה און בדרך המשכה מלמעלה למטה.
אין דעם יום הקדוש בן מאה פון גילוי נשמת רבינו בעלמא דין4 איז אַ גילוי שמחה כפולה, שמחת הנשמה און שמחת העולם. די שמחה פון דער נשמה איז וואָס זי האָט דורכגעפירט איר שליחות אין דער התגלות אין עולם החומרי, און שמחת העולם פון דעם וואָס די חומריות העולם האָט ממלא געווען די כוונת ההעלם.
דער גילוי השמחה פון אַ נשמה בכלל און פון נשמת הצדיק בפרט און פון נשמת נשיא עדת ישראל בפרטי פרטיות איז מגלה אור וחיות פנימי אין תלמידיו ותלמידי תלמידיו לדורי דורות.
* * *
הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק זאָגט מיר — י"ב תמוז תרנ"ה —, דער טאַטע — הוד כ"ק אאזמו"ר הרה"ק מוהר"ש — האָט מיר געזאָגט בשם דעם זיידען — רבינו הצמח צדק — אַז הוד כ"ק רבינו הזקן האָט אין אַ געוויסער צייט געזאָגט אים און דעם שווער — כ"ק אדמו"ר האמצעי:
אַז ווען אין לבושי הנשמה פון נר"ן איז עפּעס ניט מובן ומושג אַ ענין אין השכלה והבנה, איז דאָס אַ עונש אויף דעם העדר עבודה אין עבודת התפלה. די עצה לזה איז תשובה פנימית, וואָס מען בעדאַרף מעורר זיין פנימית הנשמה. דאָס מיינט מקיפים עצמי' חי' 340יחידה; חי' לעבעדיק בעצם, יחידה יחיד ה'.
* * *
דעם מאמר עצמי האָט הוד כ"ק אאזמו"ר הרה"ק צמח צדק איבערגעזאָגט בדיוק כלשונו בזמנים מיוחדים וידועים און האָט איבערגעגעבן דעם זיידען — הוד כ"ק אאזמו"ר הרה"ק מוהר"ש — מיט געוויסע הוראות ווען ער זאָל דעם מאמר איבערזאָגן בדיוק כלשונו.
הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק זאָגט איבער דעם מאמר מדוייק כלשונו הק' כאמור מיט אַ געוויסע דביקות און פני קדשו מאירים בהתלהבות קדש, און גיט מיר איבער געוויסע הוראות קדש ווי און ווען דאָס איבערחזרן במחשבה ודבור לעצמי וגם ביחידות להראויים לזה.
הערות
עמוד 338
- 1. נדפס בסה"מ ה'שי"ת ע' 286 ואילך עם מ"מ והערות מכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו.
- 2. תוד"ה נפסל מנחות כ, ב: מנהג אבותינו תורה היא. וראה ג"כ מנהגים ישנים מדורא ע' 153. מהרי"ל הובא ברמ"א בשו"ע יו"ד סשע"ו ס"ד [וראה לקמן ע' 348].
- 3. [ראה גם שיחת ג' אדר שנה זו (לעיל ע' 303)].
עמוד 339
- 4. נולד ביום ד' חי אלול שנת תק"ה. וראה שיחת חי אלול ה'תש"ה (ליקוט כ"ה) אות ח' [ספר השיחות ה'תש"ה ע' 127] שנשמה חדשה צריכה הכנה מקודם שלש שנים, ואולי זהו הדיוק כאן "בעלמא דין".
מנחות כ׳ ב - הטקסט מספריא
אַדְּרַבָּה: דָּם הֲוָה לֵיהּ לְרַבּוֹיֵי, שֶׁכֵּן מַתִּיר כְּמוֹתָהּ, נִפְסָל בִּשְׁקִיעַת הַחַמָּה כְּמוֹתָהּ! הָנָךְ נְפִישָׁן.
אָמַר מָר: שׁוֹמֵעַ אֲנִי אֲפִילּוּ עֵצִים וָדָם שֶׁנִּקְרְאוּ קׇרְבָּן. מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאָמַר עֵצִים אִיקְּרוֹ קׇרְבָּן? רַבִּי! לְרַבִּי מִבַּעְיָא בָּעוּ מֶלַח!
דְּתַנְיָא: ״קׇרְבַּן מִנְחָה״ – מְלַמֵּד שֶׁמִּתְנַדְּבִין עֵצִים, וְכַמָּה? שְׁנֵי גְּזִרִין, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וְהַגּוֹרָלוֹת הִפַּלְנוּ עַל קֻרְבַּן הָעֵצִים״, רַבִּי אָמַר: עֵצִים קׇרְבַּן מִנְחָה הֵן, וּטְעוּנִין מֶלַח, וּטְעוּנִין הַגָּשָׁה.
וְאָמַר רָבָא: לְדִבְרֵי רַבִּי, עֵצִים טְעוּנִין קְמִיצָה. וְאָמַר רַב פָּפָּא: לְדִבְרֵי רַבִּי, עֵצִים צְרִיכִין עֵצִים.
סְמִי מִיכָּן עֵצִים, וְאֶלָּא קְרָא לְמַעוֹטֵי מַאי? אִי לְמַעוֹטֵי דָּם – מֵ״עַל מִנְחָתֶךָ״ נָפְקָא!
The Gemara rejects this proof: On the contrary, blood should be included in the requirement to have salt applied, since it renders the offering permitted to be sacrificed and eaten, as is so with regard to the handful, which renders the remainder of the meal offering permitted to be eaten. In addition, blood becomes invalid at sunset and can no longer be sprinkled on the altar, as is the halakha with regard to the handful of a meal offering, whereas the limbs of the burnt offering may be sacrificed at any point during the night. The Gemara responds: These characteristics shared by the meal offering and the limbs of the burnt offering are more than those shared by the blood and the meal offering.
§ The Gemara continues discussing the baraita: The Master said above: Had the verse stated only: And every offering you shall season with salt, I would derive that this applies to even the wood and the blood, which are also termed: An offering. Therefore, the verse states “and every meal offering of yours” (Leviticus 2:13), to teach that just as the meal offering is unique in that other items come as a requirement for it, so too, anything that is unique in that other items come as a requirement for it requires the application of salt. Therefore, the wood and the blood do not require salting, as in their case no other item is needed. The Gemara asks: Whom did you hear who says that the wood is termed an offering? It is Rabbi Yehuda HaNasi. But according to Rabbi Yehuda HaNasi, doesn’t the wood in fact require salting?
This is as it is taught in a baraita: The verse states: “And when one brings a meal offering [korban minḥa]” (Leviticus 2:1). The superfluous word korban teaches that one can voluntarily give wood as an offering for the altar. And how much wood must one bring if he does not specify an amount? Two logs. And the support for the fact that wood can be brought as a voluntary offering is from a verse, as the verse states: “And we cast lots for the wood offering” (Nehemiah 10:35). Rabbi Yehuda HaNasi says: This voluntary donation of wood is an offering like a meal offering, and therefore it requires salt and requires bringing to the corner of the altar, like a meal offering.
And Rava says: According to the statement of Rabbi Yehuda HaNasi, wood donated in this manner requires the removal of a handful, just as in the case of a meal offering, a portion of the wood must be removed and sacrificed separately. And Rav Pappa says that according to the statement of Rabbi Yehuda HaNasi, since it is an offering for the altar, the wood that is brought as an offering needs to be placed on other wood to burn, like any other offering that is burned on wood on the altar. Apparently, this means that Rabbi Yehuda HaNasi, who holds that the wood is termed an offering, also holds that it requires the application of salt, in contrast to the ruling in the baraita.
The Gemara responds: Remove wood from the baraita here, as it is not excluded by the term “and every meal offering of yours.” The Gemara asks: But then, the phrase in the verse “and every meal offering of yours” is to exclude what? If it serves to exclude blood, this is derived from the continuation of the verse, which states: “From your meal offering,” as explained in the continuation of the baraita.
שולחן ערוך, יורה דעה שע״ו:ד׳ - הטקסט מספריא
עַכְשָׁו נוֹהֲגִים שֶׁאַחַר שֶׁנִּגְמַר סְתִימַת הַקֶבֶר מֵעָפָר אוֹ לְאַחַר שֶׁהָפַךְ הָאָבֵל פָּנָיו מִן הַמֵּת, חוֹלְצִין מִנְעָל וְסַנְדָּל וּמַרְחִיקִין מְעַט מִבֵּית הַקְבָרוֹת, וְאוֹמְרִים קַדִּישׁ דְּהוּא עָתִיד לְחַדְּתָא עָלְמָא, וְאַחַר כָּךְ תּוֹלְשִׁין עָפָר וְתוֹלְשִׁין עֲשָׂבִים, וּמַשְׁלִיכִים אַחַר גֵוָם וְרוֹחֲצִין יְדֵיהֶם בְּמַיִם. הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיּוֹשְׁבִים ז"פ, מִפְּנֵי שֶׁהָרוּחוֹת מְלַוּוֹת אוֹתוֹ, וְכָל זְמַן שֶׁיּוֹשְׁבִין, בּוֹרְחִין מִמֶּנּוּ (מהרי"ל בִּתְשׁוּבָה כ"ג בְּשֵׁם י"א). וּבִמְדִינוֹת אֵלּוּ לֹא נָהֲגוּ לֵישֵׁב רַק ג"פ, אַחַר שֶׁרָחֲצוּ הַיָּדַיִם, וְאוֹמְרִים כָּל פַּעַם: וִיהִי נֹעַם וְגו' (תְּהִלִּים צ, יז), יוֹשֵׁב בְּסֵתֶר (תְּהִלִּים צא, א) וְגו' וּכְשֶׁנִּקְבָּר הַמֵּת בְּיוֹם טוֹב, יְכוֹלִין לֵישֵׁב כָּךְ ג"פ כְּמוֹ בַּחֹל (מ"כ בְּהַגָּהוֹת מִנְהָגִים). וְהוּא הַדִּין אִם נִקְבַּר סָמוּךְ לְשַׁבָּת, עוֹשִׂין כֵּן בְּשַׁבָּת. וְנָהֲגוּ לְהַקְפִּיד אִם יִכָּנֵס אָדָם לְבַיִת אַחֵר קֹדֶם שֶׁיִּרְחַץ וְיֵשֵׁב ג"פ, וּמִנְהַג אֲבוֹתֵינוּ תּוֹרָה (שָׁם במהרי"ל). וְנִמְצָא בְּמִדְרָשׁוֹת לוֹמַר קַדִּישׁ עַל אָב (כָּל בּוֹ וריב"ש בְּשֵׁם תַּנְחוּמָא וְסִפְרִי, וּבְחַיֵּי בְּשֵׁם מַסֶכֶת כַּלָּה, וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַזֹּהַר, וּבְאוֹר זָרוּעַ בְּשֵׁם תַּנָּא דְּבֵי אֵלִיָּהוּ רַבָּא) ; עַל כֵּן נָהֲגוּ לוֹמַר עַל אָב וָאֵם קַדִּישׁ בַּתְרָא י"ב חֹדֶשׁ, וְכֵן נָהֲגוּ לְהַפְטִיר בַּנָּבִיא, וּלְהִתְפַּלֵּל עַרְבִית בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּתוֹת שֶׁהוּא הַזְּמַן שֶׁחוֹזְרִין הַנְּשָׁמוֹת לְגֵיהִנֹּם, וּכְשֶׁהַבֵּן מִתְפַּלֵּל וּמְקַדֵּשׁ בָּרַבִּים, פּוֹדֶה אָבִיו וְאִמּוֹ מִן הַגֵּיהִנֹּם (כָּל בּוֹ בְּשֵׁם הַגָּהוֹת). וְנָהֲגוּ לוֹמַר קַדִּישׁ עַל הָאֵם אַף עַל פִּי שֶׁהָאָב חַי עֲדַיִן, אֵינוֹ בְּיָדוֹ לִמְחוֹת לִבְנוֹ שֶׁלֹּא יֹאמַר קַדִּישׁ עַל אִמּוֹ (סְבָרַת הַבֵּית יוֹסֵף עַל פִּי הַמִּנְהָג). מִצְוָה לְהִתְעַנּוֹת בְּיוֹם שֶׁמֵּת אָב אוֹ אֵם (ריב"ש וְכָל בּוֹ). שְׁלֹשָׁה אַחִין וְאִישׁ נָכְרִי, הַשְּׁלֹשָׁה אַחִין נוֹטְלִין הַשְּׁלֹשָׁה קַדִּישִׁין וְהָאוֹמֵר נוֹטֵל קַדִּישׁ אֶחָד. וְנָהֲגוּ שֶׁאִם מַגִּיעַ לְאָדָם יוֹם שֶׁמֵּת בּוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ, שֶׁאוֹמְרִים עֲלֵיהֶם קַדִּישׁ יָתוֹם לְעוֹלָם, וּמִי שֶׁיּוֹדֵעַ לְהִתְפַּלֵּל כָּל הַתְּפִלָּה, מִתְפַּלֵּל; וְאִם יֵשׁ אֲבֵלִים אֲחֵרִים, נָהֲגוּ שֶׁתּוֹךְ שִׁבְעָה לְאֶבְלָם הֵם קוֹדְמִים, וְאֵין לוֹ קַדִּישׁ כְּלָל; תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים, יֵשׁ לוֹ קַדִּישׁ אֶחָד; לְאַחַר ל', כָּל הַקַּדִּישִׁים שֶׁל אוֹתוֹ הַיּוֹם הֵם שֶׁלּוֹ. וּמוֹנִין שִׁבְעָה וְל' מִיּוֹם הַקְּבוּרָה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁמַע הָאָבֵל מִיָּד (במהרי"ל). וְאִם נָכְרִי הוּא כְּאֶחָד מִבְּנֵי הָעִיר לְעִנְיַן קַדִּישׁ זוֹ, הוֹלְכִים אַחַר הַמִּנְהָג (אָגוּר). וְאֵין מָקוֹם לְקַדִּישׁ זוֹ אֶלָּא עַל אָב וָאֵם בִּלְבַד, אֲבָל לֹא בִּשְׁאָר קְרוֹבִים (בְּאוֹר זָרוּעַ). וְאִם אֵין בב"ה אָבֵל עַל אָבִיו וְאִמּוֹ, אוֹמֵר אוֹתוֹ קַדִּישׁ מִי שֶׁאֵין לוֹ אָב וָאֵם, בְּעַד כָּל מֵתֵי יִשְׂרָאֵל. (שָׁם) וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁשְּׁאָר קְרוֹבִים אוֹמְרִים קַדִּישׁ עַל קְרוֹבֵיהֶם כְּשֶׁאֵין אֲבֵלִים עַל אֲבִיהֶם וְאִמָּם, וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁאֲפִלּוּ יֵשׁ אֲבֵלִים עַל אֲבִיהֶם וְאִמָּם, אוֹמְרִים שְׁאָר קְרוֹבִים, אֶלָּא שֶׁעוֹשִׂים פְּשָׁרָה בֵּינֵיהֶם שֶׁאֵין אוֹמְרִים כָּל כָּךְ קַדִּישִׁים כְּמוֹ הָאֲבֵלִים עַל אָב וָאֵם (מהרי"ק שֹׁרֶשׁ מ"ד) ; וְהוֹלְכִין בְּכָל זֶה אַחַר הַמִּנְהָג, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא מִנְהָג קָבוּעַ בָּעִיר. וְהָאֲבֵלִים אוֹמְרִים קַדִּישׁ אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב (בְּאוֹר זָרוּעַ בְּשֵׁם ר"י מקורבי"ל), אֲבָל לֹא נָהֲגוּ לְהִתְפַּלֵּל בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב (כֵּן הוּא בִּתְשׁוּבַת מהרי"ל), אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אִסּוּר בַּדָּבָר, אֲבָל בִּימוֹת הַחֹל, מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לְהִתְפַּלֵּל, יִתְפַּלֵּל וְיוֹתֵר מוֹעִיל מִקַּדִּישׁ יָתוֹם שֶׁלֹּא נִתְקַן אֶלָּא לִקְטַנִּים; וּמִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהִתְפַּלֵּל כָּל הַתְּפִלָּה, יִתְפַּלֵּל לַמְנַצֵּחַ וּבָא לְצִיּוֹן וְכו' (בְּאוֹר זָרוּעַ). וְנָהֲגוּ שֶׁאֵין אוֹמְרִים קַדִּישׁ וּתְפִלָּה רַק י"א חֳדָשִׁים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲשׂוּ אֲבִיהֶם וְאִמָּם רְשָׁעִים, כִּי מִשְׁפַּט רָשָׁע י"ב חֹדֶשׁ. וְאִם הָיוּ אֲבֵלִים כָּאן וּבָאוּ אַחַר כָּךְ אֲבֵלִים אֲחֵרִים, הַשְּׁנִיִּים יֵשׁ לָהֶם הַקַּדִּישִׁים וְהַתְּפִלּוֹת כָּל ל' יוֹם מִיּוֹם הַקְּבוּרָה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁמְעוּ. יֵשׁ אוֹמְרִים דְּמוּמָר שֶׁנֶּהֱרַג בְּיַד עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, בָּנָיו אוֹמְרִים עָלָיו קַדִּישׁ (הרד"כ בַּיִת י"א ובב"ז) וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ש"מ.