שקידה

72שקידה

תרפ"ט¹

בענין השקידה הרבה טועים לחשוב כי השקידה היא רק בזמן בלבד, וע"פ חשבון דשכל אנושי כן הוא כי ט"ו הוא יותר מכמו י"ב, וי"ז הוא מרובה מכמו ט"ו.

אבל אמת הגמור הוא כי השקידה האמיתית היא ברוחניות, היינו המסירה והנתינה, די איבערגעגעבענקייט אל ענין הלימוד. והמסירה ונתינה היא בדרך ממילא שומרת את הזמן.

ובעומק יותר ענין השקידה הוא החיות בהלימוד די לעבעדיקייט אין דעם, כמאמר העולם ער לעבט אין דעם, או כמו שאומרים דאָס איז זיין לעבן, והיינו דגם שהוא בזמן לא מרובה, אבל הוא בחיות, ניט נאָר די צייט איז עיקר נאָר די לעבעדיקייט — דער אינטערעס דאָס איז דער עיקר.

זאת אומרת אשר השקידה האמיתית היא מסודרה באופן כזה שגם זמני המנוחה הנק' אָפּרוהען ושמירת הסדר באכילה ושתי' המה נכנסים בענין השקידה.

וכן הוא עפ"י דרכי העבודה של תורת החסידות, אשר נודע כי תורת החסידות אינה ענין של מפלגה² כמו שתופסים העולם לאמר זה חסיד וזה מנגד.

אלא החסידות היא פנימית התורה וחיותה, וכוללת שני ענינים עיקרים³: א) הבנת כל הלכה בשרשה ומקורה העצמי ברוחניות, היינו בספירות ומדריגות בכל עולם ועולם לפי ענינו כמבואר בדא"ח (ונזכר בד"ה ויעבר, פקודי רפ"ט⁴). ב) ענינו בעבודה, היינו דמכל דבר הלכה הגם שהיא חכמה ושכל אלקי, ודין התורה, מ"מ צריכים למצוא מזה ענין בעבודה בהנהגת האדם בחיי עולם זה⁵.

73ועל דרך דוגמא בענין הקרבנות, כתיב אדם⁶ כי יקריב מכם קרבן לה', שפירושו הוא אדם כי יקריב, בכדי דער מענטש זאָל ווערן נענטער צו גטליכקייט, מכם קרבן להוי', פון אייך אַליין איז דאָס אָפּהיינגיק איר זאָלט ווערן נעענטער לה', דורכדעם וואָס איר וועט מקריב זיין אייער שור וכו' דאָס הייסט דעם יצר הרע (כמבואר בקונט' התפלה תר"ס⁷).

ובזה יובן מה שהקשו המפרשים הלא רוב הקרבנות באים על החטא, וא"כ מה מועיל הבאת הקרבן מן הבהמה, אלא שהכוונה העיקרית היא⁸, דמי שמביא הקרבן צריך לידע אשר לפי חטאיו הי' ראוי שיעשו בו כל המעשים שעושים עם הבהמה, אלא שבחסדי השי"ת ובחמלתו הבהמה היא חליפתו.

וזהו ענין הוידוי דברים שצריך להיות בהובאת הקרבן⁹, והוא התשובה והחרטה על כל הענינים הלא טובים שעשה, אשר עי"ז הוא עוזב את רצונותיו הקודמים, וכתיב¹⁰ ומודה ועוזב ירוחם.

וכמו שהוא בענין הקרבנות הנה כן הוא בכל דבר הלכה שלומדים צריכים למצוא ענין טוב בזה בהנוגע לבירור המדות.

ולזאת חיי האדם בהנהגותיו היומים במדות בני אדם, באכילה ושתי' ושמירת הבריאות, בחיי המשפחה בחינוך אנשי ביתו בניו ובנותיו ובאהבת רעים ואופני הלימודים וסדרם כאשר הם ע"פ תורת החסידות הם חיים אמיתים, אשר הם יסוד לחיים נעימים נצחיים בעולמות העליונים.

דהנה כתיב¹¹ נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, שהאדם שלמטה הוא בצלם ודמות אדם העליון, וכתיב¹² זאת התורה אדם, דתומ"צ הם בדוגמת ציור האדם שהוא נפש ורמ"ח אברים ושס"ה גידים, כמו"כ בתומ"צ, תורה היא שכל אלקי, רמ"ח פיקודין רמ"ח אברים¹³, שס"ה לא תעשה שס"ה גידים¹⁴, וענינם מבואר במקומם בדא"ח.

האדם מורכב מנפש וגוף, דהגוף לבדו נקרא בשר אדם, והנפש לבדה נקראת נשמת אדם¹⁵, והגם שהנשמה קודם התלבשותה בגוף יש לה כל הכוחות והחושים דהשגה ראי' ושמיעה, אבל הם רק ברוחניות, והגוף אף שיש בו כל הכלים אל ההשגה וההבנה, ראי' שמיעה, אבל הם מתים וכאילו אינם. ורק בהתחברות הנשמה והגוף אז הוא אדם חי, בעל ידיעה והשגה, רואה שומע ומדבר.

וכשם שהוא באדם החיצון, כלומר 74באדם הגשמי החיוני החי על פני האדמה ונקרא בשם מדבר, כן הוא באדם הפנימי, שהוא האדם הרוחני החי על פני האדמה עפ"י התורה והמצוה.

מצוה בלא כוונה כגוף בלא נשמה¹⁶, אשר מזה מובן דכוונה בלא קיום המצוה בפועל הוא כנשמה בלא גוף, ומצוה בכוונה הוא בחיות פנימי באדם החי¹⁷.

והתורה נקראת עוז¹⁸ שנותנת עוז להאדם¹⁹ הלומד בתורה ע"מ לשמור לעשות ולקיים, כי העיקר ותכלית הוא הקיום בפועל, וכמאמר²⁰ גדול תלמוד שמביא לידי מעשה.