אחרון של פסח, תרפ"ו
א. אדמו"ר הצ"צ נ"ע שלח את בנו אדמו"ר מהר"ש עם. . . לפּעטערבורג וצוה להם שיסתכלו בהדרך — זיי זאָלן זיך אַרום קוקן — ובבואם על גשר "טראיצק" ראו איש אחד מיחד יחודים,
ואמר כ"ק אדמו"ר: אדמו"ר הצ"צ האָט געוואוסט וואו זיי זיינען, און דער זיידע1 האָט געוואוסט וואו צו קוקן.
דעם אויבערשטן איז גוט ער קוקט דאָך מלמעלמ"ט און ווי אין פנימיות איז, און בפרט אַז עס איז דאָך מלא כל הארץ כבודו1, און אין פנימיות איז יעדערער גוט, און קוקענדיק אויף דעם צווייטן איז נאָך אויך נשקשה וואָרום יענעם דאַרף מען רעכענען אַז ער איז כדבעי למהוי, נאָר קוקענדיק אויף זיך — ווי יעדערער ווייס דאָך נגעי לבבו — און פון זיך קען מען פאַרשטיין אויף דעם צווייטן אַז דער אַנדערער האָט אויך פּעקלאך אָט דאָ ווערט ניט גוט, נאָר בכלל אידן [זיינען] אַ גישמאַקע זאַך.
ב. כשישבו אצל השולחן אמר כ"ק אדמו"ר שנמצא בהמכתבים2 שקנה אותם רש"ג3, שאצל הבעש"ט הי' נהוג קידוש באחרון של פסח4, ואחריו התנהג כן הרב המגיד וגם אדמו"ר הזקן בשנים הראשונות התנהג עד שנת תקנ"ו שמאז התחיל התחלה פון חסידות, דאָס הייסט חסידות אין השגה.
סיפר אחד שבמקומם אצל החסידים דפולין ג"כ נהוג הקידוש והוא נמשך עד השעה השמינית בלילה.
ואמר כ"ק אדמו"ר: מער ניט ביז אַכט 105אַזייגער באיי דער נאַכט? דעם בעש"ט'ס קידוש איז דאָך אַ קידוש ביז איבער אַ יאָר ערב ר"ה, וואָרום וואָס איז דעם בעש"ט'ס קידוש, אויף לקדש את העולם.
דער אלשיך איז גאָר אַ פשטן, רעדט ער דעם גאַנצן סדר פון פסח ווי דאָס איז אין עבודה אין כחות הנפש זאָגט ער אויך אַז דער קידוש פון פסח איז ניט גלייך צו דעם קידוש פון אַ גאַנץ יאָר פון שבתות ויו"ט.
נאָר דעם בעש"ט'ס קידוש איז אויף לקדש את העולם, ווי עס שטייט פאַרשריבן בכתבי הצ"צ5 אַז אַ נדר איז ניט חל עד שיתפס בדבר הנדור6 והאידנא איז חל בכל דבר, וה"מ לאחר התגלות הבעש"ט בעולם, ווייל דער בעש"ט האָט מקדש געווען את העולם דערפאַר קען שטיין דעם בעש"ט'ס קידוש ביז איבער אַ יאָר.
דער צ"צ פאַרגינט זיך צו זאָגן אויף דעם פסוק7 "איש כי תשטה אשתו", טייטשט ער אַזוי, "איש" איז עצם הנשמה "כי תשטה" איז הארת הנשמה המלובשת בגוף, וואָס תכלית העבודה איז עבודה בפנימי', "ומעלה בו מעל" — אַז ער וויל נעמען אלקות אין השגה, ער וויל פאַרשטיין די טעמי המצות, "ונסתרה גו' והיא לא נטמאה"8 — איז אויף דערויף פאַראַן אַ דין ומשפט צי פון אַ ריבוי חקירות איז ער ניט אַריינגעפאַלן אין שכל אנושי.
ג. יש בכתבי מהר"ש בד"ה "מים רבים"9 אַז ניט די כוונה איז אַז מען זאָל ניט זיין אין עסק, נאָר זיין אין עסק, נאָר מען זאָל וויסן אַז דער עסק איז אַ ציווי הוי' דאָס הייסט צוותא וחיבור10 צו שם הוי'.
אַז אַ איד וואָלט וויסן וואָס טוט זיך אָפּ דורך זיינע אַ פּעולה טובה אָדער אַ מחשבה טובה וואָס גאַנץ סדר השתל' וואַרט אויף דעם, פרצוף הראשון דא"ק האָט דאָס קיין מאָל ניט משיג געווען, ער האָט דאָס ניט געהאַט און ער וועט דאָס ניט האָבן.
עס דאַרף ניט פאַראַרן וואָס מ'האָט פאַרמאַכט אַ שול אַ ישיבה, דאָס דאַרף זיין נוגע צו די גדולים, גדולי ישראל, איך בין מחויב פאַרענטפערן דעם אויבערשטן? דאָס איז העלם העצמי דא"ס, איך דאַרף זיך פאַרענטפערן פאַר טיטוס'ן וואָס גידר כו'11?
נאָר אויב אַז עס ווערט איינג אין קאָפּ מחמת דעם הסתר פון גוף דאַרף מען זיך דערמאָנען אויף די אַמאָליקע צייטן אַז עס איז געווען גוט אויך.
בשעת אחז — וואָס "למה נקרא שמו אחז שאחז (סגר) בתי כנסיות ובתי מדרשות" כמ"ש בגמרא ומדרש12 — האָט געזאָגט "אם אין קטנים אין גדולים אם אין גדולים אין תלמידים וכו'"12, האָט דער אויבערשטער געענטפערט 106"ושאר ישוב בנך"13, וויבאַלד עס איז פאַראַן איין איד וואָס לערנט און דאַוונט, האָבן זיי נאָך ניט אָנגעהויבן צו טאָן. ובפרט אַז עס איז פאַראַן אַ פולע אידן וואָס לערנען און דאַוונען.
נאָר פון איין זייט ווערט ניט גוט וואָס דער מיטעלער רבי שרייבט14 אויף דעם פסוק15 תיסרך רעתך אַז פון ריבוי מח"ז ווערט אַ מנגד, איז עפעס פּאמענטנע עס זאָל זיין אַזוי פיל מח"ז באַ אידן אַז זאָל זיין אַ מנגד.
ד. אויף איינע פון די שאלות וואָס מען האָט געפרעגט דעם אלטן רבי'ן (בהיותו במאסר) האָט ער זיך פאַנאַנדער געלאַכט16. דאָס איז אַז מען קריכט גאָר אַריין אין די געדיכטע, דאָ דאַרף זיין דער אל תען כו'17.
דאָס איז שוין צו די וואָס זיינען שייך צו ענטפערן, נאָר אַזוי בכלל דאַרף זיין דער "אל תען", אויב ער קריכט אַריין — יע ענטפערן איז ישקני, דאָס איז שוין די השכלה פון דעם, נאָר מיט אַ רוחב הפה און מיט אַ כוסף הלב אָט ווי אַ בעל חוב קומט מאָנען וואָס עס קומט גאָרניט, איז איינס פון די ביידע: אָדער געבן טריעריע, אויס פּאַצען, עם אַרויס פירן פון שטוב, אָדער גאָרניט ענטפערן.
ה. ווען מען וואָלט וועלן השגה וואָלט מען איצט אַראָפּלאָזן משה מיט אהרן, מיר זיינען נשמות פון עקבתא דמשיחא, מיר זיינען פּיאַטעס פון עקבתא דמשיחא, דאַרפן מיר טאָן די זאַך פון אַ פּיאַטע.
כ"ק אדמו"ר סיפר מאחד שהי' חולה והכירו הרופאים פיאטנע בהעקב שלו, וחששו מאד למחלתו שזה הי' נוגע במוח הדעת, יכול להיות כמו כל האדם אך שיכול להיות סילוק מוח הדעת, אך בעזרת השם קם ממחלתו ב"א.
אַמאָל אַ פּיאַטע איז נוגע אין קאָפּ, אַ פּיאַטע קען גיין אין בלאָטע, אויפן פנים אַז עס ווערט אַ פלעק איז ניט שיין, נאָר אויף אַ פּיאַטע שאַט ניט, נאָר מען דאַרף זען אַז די פּיאַטע זאָל זיין אַ ריינע וועט ממילא ווערן גוט אין קאָפּ.
עבודה ע"פ השגה איז דאָך אַז איך פאַרשטיי דערנאָך טו איך. נאָר די זאַך פון חסידות איז ניט אַזוי, מען זאָל פאַרשטיין און נאָכדעם טאָן נאָר מען דאַרף טאָן, און אַז מען טוט העלפט דער אויבערשטער אַז מען פאַרשטייט וואָס מען טוט.
דער טאַטע האָט געזאָגט אַז די עובדים זיינען מער משיגים פון די בעלי השגה וואָס זיי מיינען אַז זיי זיינען משיגים.
הערות
עמוד 104
- *. בהעתקה אחרת: תרפ"ג.
- 1. אדמו"ר מהר"ש.
- 1. ישעי' ו, ג.
- 2. "הגניזה החרסונית" — ראה "התמים" חוברת א ע' ט [ו, א] ואילך. אגרותקודש ח"י ע' שעה ואילך. "סקירה ע"ד הגניזה החרסונית" בהוספות לאגרותקודש אדמו"ר הזקן (קה"ת, תש"מ) ע' תסט ואילך.
- 3. ר' שמואל ב"ר שניאור זלמן גורארי'. מה"יושבים" אצל אדמו"ר מהר"ש, ואח"כ נצטווה ממנו להתעסק במסחר. מחסידי אדמו"ר מהורש"ב ואדמו"ר מהוריי"צ. נפטר בחודש אד"ר תרפ"א.
- 4. ראה מכתב (מ"הגניזה החרסונית") ששלח הרב המגיד להר"ר דוד ממיקאלאיוב (יום ג' שלח תקכ"א) — "התמים" חוברת ו ע' ל [רפב, ב]: בטח זוכר כ"ק הדבורים הק' שיצאו מפה קדוש רבנו הגדול והק' רשכבה"ג מו"ר הבעש"ט נבג"מ ביום אחרון של פסח בעת שאכל שלוש סעודות כמנהגו הק' שביום אחרון של פסח אכל ג' סעודות בכל שנה ובשנת תק"ך עמד כ"ק י"נ אצל השלחן הק' והוא מו"ר נ"ע נתן טעם על מנהגו הק' לאכול ג' סעודות ירשום נא כ"ק כל הדבורים הק' וישלח אלי כי נחוץ לי מאוד. וראה "היום יום" כב ניסן: סעודת אחרון של פסח היתה נקראת — אצל הבעש"ט — משיח'ס סעודה. וראה ספר השיחות תרצ"ו — חורף ה'ש"ת ע' 140. וש"נ. שם ע' 236. וש"נ.
עמוד 105
- 5. ראה סהמ"צ להצ"צ מצות נדרים מב, סע"ב ואילך. מד, א.
- 6. ראה נדרים יד, א.
- 7. נשא ה, יב.
- 8. נשא שם, יגיד.
- 9. תרל"ו פרק א. וראה שם פרק עה.
- 10. מצוה מלשון צוותא וחיבור — ראה לקו"ת בחוקותי מה, ג. סה"מ תרח"ץ ע' נב. וש"נ.
- 11. גיטין נו, ב.
- 12. ירושלמי סנהדרין פ"י ה"ב. ב"ר פמ"ב, ב. ויק"ר פי"א, ז. פתיחתא דאסת"ר יא. וראה תדא"ז פ"ט.
עמוד 106
- 13. ישעי' ז, ג ובפרש"י. סנהדרין קד, א ובפרש"י.
- 14. ראה דרך חיים ע' 54. מאמרי אדמו"ר האמצעי — קונטרסים ע' רמז. וש"נ. וראה גם שיחת: ליל א' דשמח"ת תרפ"ז (לקמן ע' 113); ספר השיחות תרצ"א ע' 202.
- 15. ירמי' ב, יט.
- 16. ראה בית רבי חלק א פרק יח.
- 17. משלי כו, ד.
נדרים מ״ב ב - הטקסט מספריא
אִם מֵת — לֹא יִירָשֶׁנּוּ! שָׁאנֵי הָכָא דְּקָא אָמַר לֵיהּ ״בְּחַיָּיו וּבְמוֹתוֹ״.
מִכׇּל מָקוֹם קַשְׁיָא? אֶלָּא: בִּ״נְכָסִים אֵלּוּ״ — כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי. כִּי פְּלִיגִי בִּ״נְכָסַי״.
רַב וּשְׁמוּאֵל סָבְרִי: לָא שְׁנָא ״נְכָסִים אֵלּוּ״, לָא שְׁנָא ״נְכָסַי״, אָדָם אוֹסֵר. וְרַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ סָבְרִי: ״נְכָסִים״ — אָדָם אוֹסֵר, ״נְכָסַי״ — אֵין אָדָם אוֹסֵר.
וּמִי אִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר לָא שְׁנָא ״נְכָסִים אֵלּוּ״ וְלָא שְׁנָא ״נְכָסַי״? וְהָא תְּנַן: הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ ״קֻוֽנָּם לְתוֹךְ בֵּיתְךָ שֶׁאֲנִי נִכְנָס״, ״שָׂדְךָ שֶׁאֲנִי לוֹקֵחַ״, מֵת אוֹ שֶׁמְּכָרוֹ לְאַחֵר — מוּתָּר. ״לְבַיִת זֶה שֶׁאֲנִי נִכְנָס״, ״שָׂדֶה זוֹ שֶׁאֲנִי לוֹקֵחַ״, מֵת אוֹ שֶׁמְּכָרוֹ לְאַחֵר — אָסוּר.
אֶלָּא: כִּי אָמְרִי רַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ, בִּ״נְכָסַי״. וְרַב וּשְׁמוּאֵל, בִּ״נְכָסִים אֵלּוּ״, וְלָא פְּלִיגִי.
וּבַשְּׁבִיעִית אֵין יוֹרֵד לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ כּוּ׳. מַאי שְׁנָא דְּאוֹכֵל מִן הַנּוֹטוֹת — דְּפֵירֵי דְהֶפְקֵירָא אִינּוּן, אַרְעָא נָמֵי אַפְקְרַהּ?!
אָמַר עוּלָּא: בְּעוֹמְדִין אִילָנוֹת עַל הַגְּבוּלִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְיָקִים אָמַר: גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִשְׁהֶא בַּעֲמִידָה.
מַתְנִי׳ הַמּוּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ — לֹא יַשְׁאִילֶנּוּ וְלֹא יִשְׁאַל מִמֶּנּוּ, לֹא יַלְוֶנּוּ וְלֹא יִלְוֶה מִמֶּנּוּ, וְלֹא יִמְכּוֹר לוֹ וְלֹא יִקַּח מִמֶּנּוּ.
then if the father dies, his son does not inherit from him. Apparently, one can render his property forbidden and have it remain forbidden after it is no longer in his possession. The Gemara rejects that proof: It is different here, as he said to him explicitly: During his lifetime and upon his death. There is no proof that in a case where he did not explicitly extend the prohibition to the period after it leaves his possession, the prohibition would not remain in effect.
The second question was answered, but in any case the first question remains difficult: Why didn’t Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish disagree in a case where he said: This property, as well? Rather, this is the explanation of their dispute: In the case of one who said: Benefit from this property is forbidden to you, everyone agrees that the prohibition remains in effect even after the item is no longer in his possession. When they disagree, it is in the case of one who said: Benefit from my property is forbidden to you.
Rav and Shmuel hold: It is no different if he said: This property, and it is no different if he said: My property; in both cases, a person renders an item forbidden and the prohibition remains in effect even after the item is no longer in his possession. And Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish hold: If one said: Property, a person renders an item forbidden and the prohibition remains in effect. However, if he said: My property, a person does not render an item forbidden for the period after it is no longer in his possession, as the phrase my property means property in my possession.
The Gemara asks: And is there anyone who says that it is no different if he said: This property, and it is no different if he said: My property, and that the prohibition remains in effect even after the item is no longer in his possession? But didn’t we learn in a mishna (46a): If one says to another: Entering into your house is konam for me, or: Buying your field is konam for me, then if the owner died or sold the property to another, it is permitted for the one who vowed to enter the house or buy the field, as the prohibition is in effect only as long as it belongs to that person. However, if he said: Entering this house is konam for me, or: Buying this field is konam for me, then if the owner died or sold the property to another, it remains forbidden. Apparently, there is a difference between a case where he simply renders an item forbidden and a case where he renders an item belonging to a particular individual forbidden.
Rather, this is the explanation of the statements of the amora’im: When Rabbi Yoḥanan and Reish Lakish said that the prohibition is no longer in effect after the item is no longer in his possession, it was in a case where he said: My property. And when Rav and Shmuel said that the prohibition remains in effect after the item is no longer in his possession, it was in a case where he said: This property. And they do not disagree, as each pair of amora’im addressed a different situation.
We learned in the mishna: And during the Sabbatical Year he may not enter his field; however, he eats from the produce that leans out of the field. The Gemara asks: What is different about the Sabbatical Year that he is permitted to eat of the produce that leans out of the field? It is due to the fact that the produce is ownerless. With regard to land as well, the Torah rendered it ownerless, as during the Sabbatical Year, it is permitted for everyone to enter the field and eat the produce.
Ulla said: The mishna is referring to a case where the fruit trees are standing on the borders of the field. Since it is possible to eat the produce without entering the field, it is not permitted for him to enter it. Rabbi Shimon ben Elyakim said: Even in a case where the fruit trees are standing in the middle of the field, it is also prohibited for him to enter the field, due to a rabbinic decree lest he remain standing there longer than necessary for purposes of eating, which is prohibited even during the Sabbatical Year.
MISHNA: In the case of one for whom benefit from another is forbidden by vow, that other person may neither lend an item to him nor borrow an item from him. Similarly, he may neither lend money to him nor borrow money from him. And he may neither sell an item to him nor purchase an item from him.
נדרים י״ד א - הטקסט מספריא
לָאו אַתָּה שׁוֹמֵעַ הֵן! וְאֶלָּא רַבִּי יְהוּדָה, הַיְינוּ רֵישָׁא!
אַיְּידֵי דְּקָתָנֵי ״כִּבְשַׂר חֲזִיר״, ״כַּעֲבוֹדָה זָרָה״, לְהָכִי קָתָנֵי ״חוּלִּין״.
רָבִינָא אָמַר: הָכִי קָתָנֵי, וְאֵלּוּ מוּתָּרִין: ״כְּחוּלִּין״, ״כִּבְשַׂר חֲזִיר״, ״כַּעֲבוֹדָה זָרָה״. וְאִי לָא תְּנָא חוּלִּין, הֲוָה אָמֵינָא בָּעֵי שְׁאֵלָה.
וּמִי אִיכָּא לְאַסּוֹקֵי עַל דַּעְתָּא הָכִי? הָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ ״הֲרֵי אַתְּ עָלַי כְּאִימָּא״ — פּוֹתְחִין לוֹ פֶּתַח מִמָּקוֹם אַחֵר, מִכְּלָל דְּרֵישָׁא לָא בָּעֲיָא שְׁאֵלָה! אֶלָּא מְחַוַּורְתָּא, חוּלִּין מִמֵּילָא נַסְבַהּ.
מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר קְרָא: ״אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה׳״ — עַד שֶׁיִּדּוֹר בְּדָבָר הַנָּדוּר.
אִי הָכִי, אֲפִילּוּ בְּדָבָר הָאָסוּר נָמֵי, דְּהָא כְּתִיב ״לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ״! ״לֶאְסֹר אִסָּר״ מִבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: אֵיזֶהוּ אִיסָּר הָאָמוּר בַּתּוֹרָה כּוּ׳.
הָאוֹמֵר לְאִשְׁתּוֹ הֲרֵי אַתְּ כְּאִימָּא כּוּ׳. וּרְמִינְהוּ: הֲרֵי אַתְּ עָלַי כִּבְשַׂר אִימָּא, כִּבְשַׂר אֲחוֹתִי, כְּעׇרְלָה, וּכְכִלְאֵי הַכֶּרֶם — לֹא אָמַר כְּלוּם!
אָמַר אַבָּיֵי: לֹא אָמַר כְּלוּם מִדְּאוֹרָיְיתָא, וְצָרִיךְ שְׁאֵלָה מִדְּרַבָּנַן. רָבָא אָמַר: הָא בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים, הָא בְּעַם הָאָרֶץ.
וְהָתַנְיָא: הַנּוֹדֵר בַּתּוֹרָה — לֹא אָמַר כְּלוּם. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְצָרִיךְ שְׁאֵלָה לְחָכָם. וְאָמַר רַב נַחְמָן: וְתַלְמִיד חָכָם אֵינוֹ צָרִיךְ שְׁאֵלָה.
a negative statement you can infer a positive statement? How then can it be inferred that it should be like an offering? And if it is rather the opinion of Rabbi Yehuda, who disagrees with Rabbi Meir in this matter, the ruling of the mishna is superfluous, as this is identical to the ruling of the mishna in the first clause. The mishna above (10b) already established that a vow that uses the term laḥullin takes effect.
The Gemara answers: The ruling is superfluous. However, since the mishna teaches that the vow does not take effect when he says that the food will be like pig meat or like an object of idol worship, it therefore teaches incidentally that this ruling also applies when he says that it will be non-sacred.
Ravina said that this is what the mishna is teaching: And these are the vows that do not take effect at all and therefore the item mentioned in the vow remains permitted: One who said that a certain item will be like non-sacred food, or like pig meat, or like an object of idol worship. And if it did not teach the case of non-sacred food, I would say that although the vow does not take effect, it still requires, by rabbinic law, a request to a halakhic authority for its dissolution.
The Gemara asks: But is there any reason to consider this interpretation? But from the fact that the latter clause teaches with regard to a man who says to his wife: You are hereby to me like my mother, that dissolution is broached with him by suggesting a different extenuation, it may be inferred that the vow in the first clause does not necessitate a request to a halakhic authority. Rather, the interpretation of Ravina must be rejected, and it is clear that the case of non-sacred food was cited tangentially to the other cases in the mishna.
§ With regard to the principle that a prohibition cannot be created by associating a permitted item with one forbidden by Torah law, the Gemara asks: From where is this matter derived? The Gemara answers that the verse states: “When a man takes a vow to the Lord” (Numbers 30:3), which indicates that a vow does not take effect until one takes a vow by associating the status of an item that is forbidden by means of a vow with another item. If the item one is using to create the prohibition is forbidden by Torah law, the vow does not take effect.
The Gemara asks: If so, then even if the item in the vow is associated with an item forbidden by Torah law, the vow should also take effect, as following that phrase in the verse it is written: “To bind his soul with a bond [issar],” which indicates that the association can be with an item forbidden [asur] by Torah law. The Gemara answers: The phrase “To bind his soul with a bond” is necessary for that which is taught in a baraita (12a): What is the bond mentioned in the Torah. The baraita derives from this phrase that a vow that associates the relevant item with an item whose prohibition was created by a pre-existing vow takes effect, but one whose prohibition is by Torah law does not take effect.
§ It is stated in the mishna that with regard to a man who says to his wife: You are hereby to me like my mother, dissolution is broached with him suggesting a different extenuation, i.e., by rabbinic law it is treated like an actual vow and it requires dissolution by a halakhic authority. The Gemara raises a contradiction from a baraita that states that if a man says to his wife: You are hereby to me like the flesh of my mother, or like the flesh of my sister, or like the fruit of a tree during the first three years after its planting [orla], or like forbidden mixtures of diverse kinds planted in a vineyard, all forbidden items, he has said nothing. This indicates that he does not even have to make a request to a halakhic authority.
Abaye said: He has said nothing by Torah law, as the vow does not take effect. However, he needs to make a request to a halakhic authority by rabbinic law. Rava said: That baraita is referring to Torah scholars, who are aware that this vow does not take effect. This mishna, on the other hand, is referring to an ignoramus, with regard to whom a rabbinic ordinance is necessary lest they take vows lightly.
The Gemara comments: And it is taught in a baraita: One who takes a vow by associating an item with a Torah scroll has not said anything, i.e., the vow does not take effect. And Rabbi Yoḥanan said: But nevertheless, he needs to make a request to a halakhic authority for dissolution of the vow. And Rav Naḥman said: And if he is a Torah scholar he does not need to make a request. The postulation of Rava, which states that with regard to some vows that do not take effect it is necessary to make a request to a halakhic authority only if they are taken by an ignoramus, can be seen from here.
בראשית רבה מ״ב:ב׳ - הטקסט מספריא
וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל, רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת פָּתַח (קהלת ה, טו): וְגַם זֹה רָעָה חוֹלָה כָּל עֻמַּת שֶׁבָּא כֵּן יֵלֵךְ, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת, כְּמָה דַאֲתָא בַּחֲלִיטִין כֵּן הוּא אָזֵיל בַּחֲלִיטִין. אָמַר רַבִּי אָבוֹן כְּשֵׁם שֶׁפָּתַח בְּאַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת, כָּךְ אֵינוֹ חוֹתֵם אֶלָּא בְּאַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת, (בראשית יד, ט): אֵת כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וְתִדְעָל מֶלֶךְ גּוֹיִם וְאַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר וְאַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֱלָסָר, כָּךְ אֵינוֹ חוֹתֵם אֶלָּא בְּאַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת, מַלְכוּת בָּבֶל, וּמַלְכוּת מָדַי, וּמַלְכוּת יָוָן, וּמַלְכוּת אֱדוֹם. רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי אַיְּבוּ פָּתַח (מיכה ד, יב): וְהֵמָּה לֹא יָדְעוּ מַחְשְׁבוֹת ה' וְלֹא הֵבִינוּ עֲצָתוֹ כִּי קִבְּצָם כֶּעָמִיר גֹּרְנָה, לָמָּה (בראשית יד, ג): כָּל אֵלֶּה חָבְרוּ אֶל עֵמֶק הַשִּׂדִּים, כְּדֵי שֶׁיָּבוֹאוּ וְיִפְּלוּ בְּיַד אַבְרָהָם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל וגו'.
מצוטט ב־6 עמודים
תורת מנחם 2
- א - שנת ה'שי"ת ‹ בס"ד. שיחת ח"י אלול ה'שי"ת סה"ש תרפ"ו ע' 106
- מט- שנת תשכ"ז - חלק שני ‹ בס"ד. שיחת אחרון של פסח, ה'תשכ"ז סה"ש תרפ"ו ע' 106
כתר שם טוב ספרי הבעל שם טוב 2
- הוספות ‹ רמח ספר השיחות תרפ"ו ע' 104
- הוספות ‹ רסב ספר השיחות תרפ"ו ע' 104
ספר השיחות ספרי כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע 2
- תרפ"ח-תרצ"א ‹ ספר השיחות - תרצ"א ‹ פורים תרצ"א ‹ 202 ספר השיחות תר"פתרפ"ז ע' 106
- תרפ"ח-תרצ"א ‹ ספר השיחות - תרצ"א ‹ ב' דחוהמ"פ. רצ"א ריגא. ‹ 213 ספר השיחות תר"פתרפ"ז ע' 105