קיץ תרפ"ה

90קיץ תרפ"ה¹

[בסוף קיץ תרפ"ה בא אל רבינו ראש הקהילה דקהילת לענינגראד ה' גורעביץ [והציע לרבינו] אחרי אשר רבה העזובה בארץ רוסי' וכל עניני הדת יורדים בכל יום ויום מטה מטה, והמעט מזעיר אשר עודנה קיים ע"י עבודה רבה הנעשית בחשאי נגד חוק הממשלה, הנה גם המעט בסכנה גדולה שלא תתבטל, ויתעורר הוא — היו"ר דקהלת לענינגראד — לעשות "אסיפה פומבית" מכל הרבנים וראשי אלפי ישראל של כל המדינה למען חיזוק הדת, ובטוח הוא כי יפעול אצל הממשלה ליתן רשות על "כנסי' גדולה" הלזו, ומבקש רבינו כי גם הוא יכניס את ראשו בזה, ויהי' לו לעזר.

רבינו בדעתו הרחבה, ברוב בקיאותו 91מכל השנים אשר עבד בעניני הכלל [עם] אדונו אביו מורו ורבו רבינו הגדול נ"ע זי"ע, ברוב מתינותו העצומה, ישב והסתכל בעינים פקוחות בפניו של ראש הקהלה, ובמנוחתו וצהלתו שעל פניו, ורוב התרגשותו ודאגתו בלבבו, שתק ושמע את כל אשר ידבר אליו היושב ראש, ובכל השעה הארוכה של ההצעה המזומה הזאת לא נכנס בדברו של המציע.

ורק אחר אשר הפסיק מלדבר, השיב לו רבינו בדברי נחת:]

אני בטבעי מאמין לכל איש, ובפרט לפי דברי רומעל"כ, הנה ההצעה הזאת כולה טהורה היא, אעפ"כ בהשקפתי הראשונה בלי טעמים פרטים הנני נגד האסיפה פומבית הזאת "עס ווילט זיך מיר ניט"², ובכל זאת אינני עוד מעמיד הדבר על ההשקפה הראשונה והעדר רצוני, וצריך להתיישב בהענין הגדול הזה ברוב עיון וברוב כובד ראש, לקרב או לרחק, וברגע הזאת אין אני מסכים, ואין אני רוצה עוד לדחותה ג"כ. ובזה קבל היו"ר ברכת הפרידה ויצא בשלום.

רבינו סיפר לנו אז מההצעה הזאת אשר הציע לו היושב ראש, ומתשובתו הרמתה בסגנון כזה, וכך הי' מספר לנו:

על פי שכל אנושי רואה אני סכנה גדולה לעשות עכשיו את האסיפה פומבית אשר הם רוצים לעשותה במדינתנו, ועפ"י דרך הטבע אם גם אפי' כוונתם טובה ורצוי' היא הנה שכרה יצא בהפסדה, וטוב לה שלא נבראה. אין אני מאמין כי ממעיין לא טהור יצאו מים חיים וטהורים, גם אינני רוצה עוד לגלות נבלתם לעיני כל ישראל.

וסיפר לנו מעשה מאדמו"ר [מהורש"ב] נ"ע זי"ע:

לפני הרבה שנים התקיימה בווארשא אסיפה מוקדמת בה נוכחו האדמו"רים מגור, מראדזמין, ואבי (כ"ק אאמו"ר) נ"ע וזי"ע, ושלשתם דנו אז השאלה ע"ד ה"צענז" אשר הכריחו אז על רבני פולין³.

ועוד טרם שמע אבי (כ"ק אאמו"ר נ"ע) את כל חלקי הכוונה לטוב הענין ומעלתה של ה"צענז", אמר מפורש בפיו הקדוש, כי הוא מנגד לזה.

ואחרי אשר שאלו אותו לבאר טעמיו מדוע? למה? ומפני מה אין דעתו נוחה מזה? תשובתו היתה בלשונו הזהב: עס ווילט זיך מיר ניט.

וע"ז שאל אותו הרבי מגור בזה"ל: ליובאוויטשער רבי, צי דען אויף דעם שטעלט איר?

והשיב לו אבי: יע. איך שטעל אַף מיין משקל הראשון'דיקן "ניט וועלן"⁴, כי מילדותי וקטנותי אני הרגלתי את גופי לא לרצות את האסור על פי תורה, 92וגם שיחפוץ וירצה כל אבר לקיים את המצוה השייכת לו⁵. וברוב רגילותי הוטבע ונעשה טבע, עד אשר הנני מאמין להגוף⁴.

[ואמר רבינו:] אַזוי האָט געזאָגט דער טאַטע, ואני — גומר רבינו — "איך וועל ניט זאָגן ווי דער טאַטע, נאָר איך האָב שטאַרק מורא פאַר אַזאַ אסיפה".

[ימים אחדים אחרי ביקורו של היו"ר את היכל רבינו, בהמשך להצעתו בא לבקר את רבינו עוד אחד מראשי קהלת לענינגראד, ה' שאכנאוויץ, עם הצעה שרבינו יקח חבל בהקהלה דלענינגראד בהבטחה שבכל עניני העיר יתחשבו עם דעתו.

על זה השיב לו רבינו:]

מעולם לא הכנסתי את ראשי בעניני העיר אשר אני דר בה, ואין זה עניני כלל, וגם בעיר ראסטאוו אשר משם באתי לא התערבתי בעניני פרטיות של העיר.

[עוד הצעה אחת הציע לפני רבינו שיוציא "קול קורא" לפרסם בהמדינה כי הוא נגד המוסד "אזעט".

המוסד הזה בנה אז כפרים לעובדי אדמה יהודים, והציונים היו נגד מוסד הזה, כי נלחמים הם בכלל לכל קאָלוניזאַציע בכל מקום לבד "פלשתני'", והם ידעו כי גם רבינו הי' מנגד גדול להקאָלוניעס של "אזעט" מטעם כי נודע לו אשר אין שם מוסדי דת אצלם, לא ביהמ"ד, לא חדר לתשב"ר, לא מקוה, לא רב, לא שו"ב, מגדלים חזרים, מחללי שבת בפרהסי'. וכבר התחיל רבינו לשלוח את משולחיו לייסד, לבנות גם שם בית ישראל, ושלח להם שו"בים, והיעווסעקצי' הארורה פשטה ידה הרשעה גם שם למנוע ולעכב.

על ההצעה הזאת השיב לו רבינו:]

שאלת "אזעט" עודנה מוזרת אצלו ואין הוא יודע עוד פרטית כוונתה.