[אדר­-ניסן תרפ"ד]

62[אדר-ניסן תרפ"ד]

בכפר הסמוך למאסקווא¹

א. פעם הייתי עם אאמו"ר בחו"ל², ודרכו של אאמו"ר היתה לנוח מעט על הספה לאחר ארוחת הצהרים, לא שוכב ולא יושב, אלא משעין עצמו. אאמו"ר היה קורא לזה "וואלגערן זיך". פעם לאחר סעודת הצהרים בזמן שהיה נח בצורה כזאת על הספה, האריך במנוחה זו זמן רב, ואני לא ידעתי מה לעשות. ראיתי שהוא כאילו איננו בעולם הזה. הוא לא הי' ישן, אלא מוטה על צדו, ועיניו גם הן נראו בצורה משונה. להעירו הייתי ירא ולהניחו כך גם כן פחדתי. התחלתי ללכת בחדר אנה ואנה בקול רעש, אולי יתעורר, אך ללא הועיל. התחלתי להזיז את השולחן בכוונה אך הוא לא הקיץ. עד שהיה כבר מאוחר.

פתאום התעורר אאמו"ר ושאלני: איזה יום היום? איזו סדרה היום? — משום שהוא היה לומד אתי בכל שבוע את הדא"ח לאותה פרשה — עניתי לו שהיום יום רביעי, וגם השבתי לו מהי פרשת השבוע.

אאמו"ר בהתעוררו היה נראה כמבולבל. אחר כך התכונן לתפלת ערבית והוא האריך באותה תפלה והתפלל כעין תפלת ראש השנה, עם הניגון של אדמו"ר הזקן. כל זה הי' לפלא בעיני.

למחרת בבוקר שאלני אם יש עמנו כסף. בהיותנו בדרך היה הכסף אצלי. והאמת נתנה להאמר שהייתי אז בדוחק, אך מכיון שאאמו"ר שאלני, הלכתי לבית המשכון השארתי שם את מקל הכסף שלי³, קבלתי בעבורו סך כסף ומסרתי לאאמו"ר.

אחר כך אמר לי שרצונו ללכת לכמה מקומות, והואיל ולא אמר לי ללכת עמו, הבנתי שאין ברצונו הק' שאתלווה אליו. נשארתי במלון ואאמו"ר הלך.

כעבור זמן מה הגיע שליח מחנות עם חבילה בידו. וישאל: כאן מתגורר שניאורסאהן? עניתי שכן. ויאמר לי: הנה הבאתי חבילה מחנות פלונית עבור אדון אחד שקנה וצוה להביאה לכאן. במשך השעות הקרובות הגיעו חבילות נוספות מחנויות אחרות. בהביטי על החבילות ראיתי שהיו אלה חבילות עם פירמות של חנויות לבגדי נשים ונערות, אמרתי אל לבי: כנראה קנה מתנות לבנותי.

לעת ערב חזר אאמו"ר למלון ואמר לי שבדעתו לנסוע, שאתכונן. לאן נוסעים, 63לא אמר לי. פרעתי את החשבון בבית המלון, ארזתי את החפצים ויצאנו אל תחנת הרכבת, שם אמר לי לקנות כרטיסים לפרשבורג עירו של החתם סופר זצ"ל.

בהגיענו לשם רציתי לשכור עגלה מתחנת הרכבת לעיר כרגיל, אולם אאמו"ר אמר לי שנלך ברגל, ואקח בידי את המזוודה ונלך.

ברחוב פגשנו בבחור אחד שהיה רץ וממהר. עצר אותו אבי ושאלו: איפה המלון והמסעדה של פלוני? אמר לו הבחור בחפזון: אין לי פנאי, לכו ישר ושם תשאלו. אמר לו אאמו"ר: היתכן? כך מקיימים מצות הכנסת אורחים? הלא רואה אתה שאנשים זרים אנחנו במקום, הולכים אנו מתחנת הרכבת. בשמעו זאת הבין שלא התנהג בנימוס, נעמד והראה לנו לאן ללכת והוסיף שבעל בית המלון נפטר בימים אלה (בדיוק באותו זמן שאבי נח את מנוחת אחר הצהרים), ובביתו יושבים שבעה רח"ל.

אאמו"ר הודה לו, ואנחנו המשכנו בדרכנו. בהגיענו למלון ראינו אשה ושלש בנותיה יושבים שבעה ר"ל. המשרתים שבמלון נתנו לנו חדר, נחנו מעט ואח"כ אמר לי אאמו"ר שנצא ונהלך מעט בעיר. יצאנו החוצה והלכנו לישיבה אחת שם ישבו ולמדו בחורים רבים. אאמו"ר שוחח עם אחדים מהם בלימוד, גם זה שפגשנו ברחוב היה שם בין הלומדים וגם איתו דיבר אבי בלימוד, אבל עם אחד הבחורים הרבה להתפלפל ואח"כ שבחו מאד.

כשחזרנו למלון נכנס הרבי לנחם את האלמנה ואת בנותי'. וסובב את הדברים עד אשר דיבר אתה שתשתדל להשיא את בנותי'. התחילה האשה להתאונן שמצבה רע, ובמיוחד עכשיו לאחר מות בעלה, הוצאות הבגדים מרובים וכדומה, ובכלל אין מזדמנים לה שידוכים מתאימים.

אאמו"ר הציע להבכירה את בן הישיבה אשר הרבה להתפלפל עמו ושבחו. ובדבר הבגדים אמר לה שלא תדאג משום שמלבושים עבור הכלה יש לו מן המוכן, הכל. גם לבת השני' הציע, את הבחור אשר פגשנו ברחוב, ואמר שגם עבורה יש לו את כל הבגדים הנחוצים. לבסוף התקיימו שני השידוכים ונסענו משם מפרשבורג.

לאחר חמש שנים — מספר כ"ק אדמו"ר — הייתי בקרבת מקום לפרשבורג, ואסע לשם במיוחד כדי לראות כיצד הסתדרו הבנות אשר אאמו"ר השיאן. מצאתי שם את השלישית בלבד. היא הכירה אותי וסיפרה לי: גם אני נשואה כבר, וגם אני מרוצה. אולם שתי אחיותי, אשר אביך השיא אותן, הן מאושרות מאד. בעליהן — אחד מהם רב בעיר מסוימת והשני ראש ישיבה והם חיים עם נשותיהם באושר גדול.

[לאחר שסיפר זאת כ"ק אדמו"ר, שאלו אחד, מי הי' בעל המלון שנפטר. ויענה לו כ"ק אדמו"ר, ששמו הי' ר' אברהם ביק והוא חיבר ספר קטן].

ב. פעם נודע לאאמו"ר שחבורת המשכילים נועדו והחליטו להלשין למלוכה על כל האורטודוכסים. הם ערכו חומר רב ובו ראיות והוכחות בכתב שענין הדת פוגע בתרבות, ועוד כתבי פלסתר כיוצא בהם. ובהם תובעים תביעות מוחלטות לאסור דברים רבים ונוראים, ובפרט את הקבלה. אחד מראשיהם, שמו קרעפס⁴, והוא מונה ע"י 64הממשלה לרב באודיסה. הוא אשר ערך את כל הניירות הללו, אסף את כל החומר הדרוש ונסע לפטרבורג כדי להגיש זאת לממשלה⁵.

כאשר נודע לכ"ק אאמו"ר עדכ"ז, קרא אותי ואמר: סע לפטרבורג והשתדל לבטל את כל הענין.

הואיל וזה הי' צריך להעשות בסודי סודות, לכן — מספר כ"ק אדמו"ר — לקחתי עמי את רעייתי הרבנית נחמה דינה ופרסמנו שנוסעים אנו לרופא⁶.

בבואנו לפטרבורג שהינו שם ימים אחדים ואני השתדלתי בכל כוחי לפעול בענין, אולם לא יכולתי לעשות מאומה. הודעתי זאת לאבי וקבלתי תשובה במברק שבכל זאת אתאמץ יותר ואשתדל לפעול לבטול הענין. עברו כמה ימים נוספים וכל השתדלותי היו לריק. קניתי כרטיס ונסעתי חזרה אל אבי כדי להודיע לו בעצמי שכל השתדלותי עלתה בתוהו.

בבואי לחדר אאמו"ר — מספר כ"ק אדמו"ר — היה זה בבוקר, ויתכונן הוא לתפילת שחרית. טליתו היתה מונחת מקופלת על כתפו והוא בדק את הציציות.

לאחר שסיפרתי לו את פרטי ההשתדלויות ומאמצי אשר לא הועילו לי לגמור את הענין ולבטלו, שזו היתה עיקר הכוונה. אמר לי כ"ק אאמו"ר:

פעם שלח אדמו"ר הזקן את בנו אדמו"ר האמצעי לשליחות מסוימת. והוא לא יכול הי' לעשות מאומה בענין זה. ויחזור אל אביו ויאמר לו שאיננו יכול לפעול מאומה בשליחות זו. ובשעה 65שבא אדמו"ר האמצעי אל אביו אדמו"ר הזקן, טליתו של אדמו"ר הזקן היתה על כתפו ובדק את ציציותיו.

ואמר לו אדמו"ר הזקן:

רואה אתה? זוהי טלית, וטלית הוא ענין המקיף⁷, ומקיף מסמא את עיני החיצונים⁸.

בשמוע זאת אדמו"ר האמצעי, חטף בידיו את ציציותיו של אביו, נשקם, ונסע חזרה לדרכו כדי לבצע את שליחותו. ואמנם בפעם הזאת הצליח.

ואמר כ"ק אדמו"ר: בשמעי זאת מפי אאמו"ר, עשיתי כך גם אני, חטפתי את הציציות מטליתו של אבי, נשקתי. ונסעתי ברכבת מיד חזרה לפטרבורג. שוב התחלתי להסתובב וחשבתי מחשבות כיצד למלא את שליחותי. לפתע צץ רעיון במוחי. מה עשיתי? הלכתי אל המלון בו התאכסן קרעפס, וביקשתי ראיון אצלו. הוא קבלני בכבוד, משום שהכירני, או משום שהכיר את אבי. ישבנו ושוחחנו על הא ועל דא. נתגלגלו הדברים בדבר מזימותיהם. הוא לא הכחיד ממני מאומה. והתפאר לפני ואמר: בקרוב נראה מי ינצח. יש לנו — למשכילים — תכנית כזו שעוד מעט ויבוטלו הרבה מעניני הדת וכו' וכו', וכבר נמצא בידי חומר רב המקובץ על ידי, ומוכן כדי להגישו בעוד ימים אחדים לממשלה.

אמרתי לו: אולי יואיל כבודו להראות לי את החומר אשר הוא מתפאר בו כל כך? וענה: מדוע לא? הנה אראהו לכבודו, אינני מפחד כלל? משום שבעוד ימים אחדים יתברר הכל בממשלה, והם כבר יביאו לידי גמר את כל השיטות המיושנות שלכם אשר מתנגדות להשכלה. בדברו זאת הביא לי מחברות אחדות הכתובות בכתב ידו הטמאה. אני — מספר כ"ק אדמו"ר — לקחתי את כל כתב היד מידו. ובאין אומר ודברים התחלתי מיד לקרוע את הכל. קרעתי את כל כתבי השטנה לפסות נייר קטנות.

קרעפּס, בראותו זאת, בהלה גדולה אחזתהו. והתחיל לצעוק עלי, לשמצני ולגדפני:

מה עשית לי? אני יגעתי על זה חדשים רבים, עד שקבצתי, ערכתי וסדרתי הכל בסדר. הרצאות, בהן סימנים וסעיפים וכו' וכו' ועכשיו לא אוכל להשיג זאת בזמן קצר, ובעוד ימים אחדים עלי להגיש כל זה. וימשיך לצעוק, ויתמלא כעס וחימה עד כדי כך שסטר לי סטירת לחי⁹. ואני, ברחתי מהמלון, ותיכף ומיד נסעתי לביתי, כדי לבשר לאבי את הבשורה. כל הענין התבטל ב"ה משום שלא היה למשכילים את החומר כדי להגיש. לאחר זמן קצר נודע לנו שקרעפס חלה בשחפת הגרון ומת מיתה חטופה.