להבין ענין התומ"צ שמבואר בלק"א פכ"ג

נטלהבין ענין התומ"צ שמבואר בלק"א פכ"ג

ביאור לד"ה הבאים ישרש יעקב דפ' שמות

להבין ענין התומ"צ שמבואר בלק"א בגודל מעלת המצות שנק' רמ"ח פיקודין רמ"ח איברי' דמלכא. כי טפ"ט הוא פ"א וכ"א יש בו רת"ס סהרי רמ"ג וה"ח הרי מספר רמ"ח, ובמדריגת התורה אמר דאורייתא וקוב"ה כולא חד, ולהבין ענין ההפרש שלהם, וגם י"ל מה שנק' המצות בשם איברי' דמלכא, [חסד דרועא ימינא כו' וטפ"ט כו'], תינח בשורש המצות שגבוה מעלתם עד שהם בבחי' רצה"ע אבל מצות הגשמי' שלמטה איך יתכן לקראם בשם איברי' דמלכא, והנה המצות נק' בשם רצה"ע וכתיב כל אשר חפץ ה' עשה כו' (ומהו החילוק שביניהם). ומתחלה י"ל ענין הרצון למטה באדם שאנו רואי' שהרצון מלובש בכל הרמ"ח איברים שבאדם ביד ורגל וכדומה שמחי' אותם ונמצא מהותו ג"כ בהאברים, ולפיכך נשמעים כל האיברים תיכף להרצון שמיד שיעלה ברצונו לנוע א' מהאיברי' מיד יניע אותו כרצונו, וכן אם ירצה להלוך תומ"י ילך, ואם הי' הרצון שורה רק במוח הי' צריך שיהוי זמן מה עד שיבא מהמוח להאבר פרטי ההוא, א"כ מוכרח לומר שעם שעיקר השראת כח הרצון הוא במוח עכ"ז מלובש ממש בכל האיברים בגילוי, ולכן ג"כ אנו רואים שהרצון מושל עליהם אפי' בדבר היפוך הטבע, כמו שלא להיות לו רצון לדבר ההוא וכן להעמיד את הרגל במים חמין או קרים שהטבע יכריח להיפוך אבל הרצון יעמיד כרצונו, והוא רק מפני שמלובש ונמצא מהותו בכל האברים ממש ולפיכך ימשול עליהםוינהיגם כרצונו, והנה נמצאים ג"כ אברים שהרצון לא יפעול בהם כלל והם האברי' פנימי' הקרביים והאצטומכא וכו' שגם אם ירצה להניע אותם לא יתנוענעו כלל, וגם בכל ה' כחות כמו כח הדוחה שלא יוכל ברצון שבו לעצור אותו או כח המרעיב שאם ירצה לאכול אין הרצון שליט לכלוא שלא ירצה לאכול, וכן כולם, והטעם הוא לפי שאין הרצון מלובש בהם בהלבשה ממש כדמיון כל האברים ולכן לא יוכל לפעול בהם כלל, אעפ"י שמחי' אותם ג"כ שכל עיקר החיות נמשך מהרצון ומחי' כולם בפרט מ"מ אינם דומי' זל"ז שבכל האיברי' מחי' בדרך הלבשה וגילוי לכן נשמעים לו בביטול גמור, אבל האיברים פנימי' הוא רק שמחי' אותם אבל הוא בהעלם ולא נמצא בהם בגילוי ולכן לא ימשול בהם, והן אמת שאנו רואים שבהיות האדם טרוד מאד אז לא ירגיש בכח הדוחה שלו ויעצר, וכן ג"כ בכח המרעיב שלא ירצה לאכול כל היום כולו בהיותו טרוד באיזה דבר שכל, אך הוא לא מצד גילוי כח הרצון בהם כדמיון שאר האיברים שלכן יתבטלו הכחות אלו לפניו רק שהוא ביטול והתכללות הכחות האלו שנכללים בכח השכל כנר בפני האבוקה, שכל כח קטן מתבטל לפני גדול ממנו, אבל לא שהרצון נמצא בהם בגילוי וכנ"ל.

והנה עפי"ז יובן ענין מה שהמצות נק' בשם איברי' דמלכא והוא לפי שהם כלים לגילוי רצון העליון ב"ה בהם וכדוגמת משל האיברים גשמיים שהרצון מלובש בהם בהלבשה ממש כמו"כ למעלה במצות שורה אא"ס בהלבשה ובגילוי ממש, הגם דכתיב כל אשר חפץ ה' עשה בשו"א שמהווה ומחיי' את כל העולמות עליונים ותחתונים כי התהוות כל הדברי' גשמיי' הוא סאמבחי' סוכ"ע, אך הוא כדוגמת האברים פנימי' הקרביים כו' שגם שמקבלים חיות מהרצון אעפ"כ אינו מלובש בתוכם כמו"כ ענין מה שמהווה ומחי' את כולם וכמ"ש ואתה מחי' הוא שמחי' אותם והחיות אלקות הוא בהעלם שמחי' אפי' דברים טמאים שהוא היפוך הרצה"ע וזה כל עיקר ענין קליפת נוגה שנמשך ממנה חיות לכל דברים גשמיים, ובכלל יש ב' מרכבות מרכבה דקדושה שהוא ביטול הנברא לאלקות כדוגמת ביטול האיברי' להרצון, ויש מרכבה דקליפה את הגמל ואת הארנבת והשפן והחזיר שמשפיעים חיות גשמי' כדמיון חיות האצטומכא כו' אעפ"י שלא נמצא בהם גילוי הרצון, משא"כ המצות כמו ציצית ותפילין שהארת הסוכ"ע הוא בהם בגילוי בתפילין בחי' ח"ע ול"ב חוטין לבנ"ח כו' ולכן נק' בשם איברים כמשל הרצון באיברי' וכנ"ל.

והנה יש בזה ג' בחי' המצוה עצמה וכח המעשה שבאדם העושה המצוה והאדם גופא, המצוה נק' בשם אברים דמלכא, כח המעשה נק' בשם לבוש והוא למטה מהמצוה עצמה, אעפ"כ עולה ונכלל כח המעשה עם המצוה עצמה, והאדם עצמו נק' בשם מרכבה לקדושה, ולכאורה הוא במדריגת שלמטה מהמצוה שנק' בשם אבר והאדם הוא רק מרכבה וכדמיון ביטול המרכבה לגבי הרוכב כו', ובאמת שיש מעלה באדם יותר מהמצוה וכמ"ש בתו' הנ"ל שהמצות נק' בשם זריעה וכמשל מהגרעין שכלול בו כל התהוות הפירי שיצמח ממנו אח"כ מ"מ עיקר הצמיחה הוא ע"י הארץ שמביא מההעלם לידי גילוי, כמו"כ הענין במצות ואדם שנש"י נק' בשם ארץ וכמ"ש ואתם תהיו לי ארץ חפץ שעיקר המשכת גילוי רצה"ע וסוכ"ע ע"י המצוה הוא דוקא ע"י האדם שעושה המצוה שהרי אם התפילין יניחו על השולחן אין זה מצוה רק דווקא כשישראל הוא העושה המצוה אז יהי' סיבת המשכת אורות עליונים, וא"כ יש מעלה באדם שגבוה יותר מהמצוה ובלעדו לא יהי' המצוה כלל, ומ"ש שהאדם הוא רק מרכבה להקדושה הנה באמת יש מעלה בהמרכבה שגבוה יותר מהרוכב וע"ד מ"ש והחיות נושאו' את הכסא שנושאות ומגביהות גם את הבחי' כמראה אדם היושב על הכסא למעלה לפי ששורשם גבוה יותר במדריגה, וכמו"כ ענין האבות הן המרכבה כו', ששורש נש"י גבוה יותר משורש המצוה לכן דוקא בם וע"י יהי' סיבת המשכת גילוי רצה"ע וסוכ"ע בעשיית המצוה.

ומעתה י"ל בענין מדריגת התו' שמבואר כי אורייתא וקוב"ה כולא חד, ושורש ההפרש בין תו' למצות שנק' איברי' דמלכא, והענין יובן בהקדים מאמר הזוהר איהו וחיוהי חד בהון איהו וגרמוהי חד, וצ"ל מהו החילוק שבין איהו וחיוהי לאיהו וגרמוהי, מאחר שכולא חד, והנה בפי' איהו וחיוהי וגרמוהי יש ב' פירושים, הא' כי גרמוהי נקראים הכלים וחיוהי הוא האורות, ופי' הכלים הו"ע הספירות עליונות חסד וגבורה כנ"ל, כי הנה ענין המדות לא יתכן זה באוא"ס שהוא עצמות פשוט ולא יתכן לקוראו בשם חסד או גבורה כו' שהוא בחי' דבר מה, וגם הרי נמצא בהמדות ב' הפכים חסד והיפוכו הוא סבהגבורה ולא יתכן זה באוא"ס שהוא אחד האמת אחדות פשוטה כו', רק בחי' המדות עליונות נק' בשם בחי' כלים, חסד נק' כלי החסד וכן גבורה וכדומה, לגבי עצמות אא"ס, אבל אא"ס הוא לאו מכל אילין מדות איהו כלל ולא שייך זה לפניו וכו', ומ"מ כשהאור א"ס נמשך בהכלים הם הספי' עליונות אז מתאחד עמהם והיו לאחדים האור עם הכלי ונק' חסיד שמתחסד וכדומה, וזהו שאמר איהו וגרמוהי חד, איהו הוא בחי' אא"ס שנמשך בהכלים וגרמוהי הם חיצוניות הכלים וכולא חד שמתאחדים ביחוד גמור, ולהבין איך הוא שייך ענין התאחדותם יחד מאחר שהם דברים הפכים כו', הענין יובן ע"פ מה שקרא בזוהר את עצם הספירות בשם גופא וכמ"ש גופין תקינת לון, וע"ד ענין גוף ונפש שהנה הרי הם ב' הפכים אמיתים שהנפש היא בחי' רוחניות והגוף הוא גשמי' וה"ז ב' הפכים ועכ"ז בהתאחדותם יחד הנפש תוך הגוף ה"ז נעשה אחדות גמור שהנפש מרגשת במקרי הגוף בכאב וכו' ומתפעלת מהם כו', ועפ"ז נבין בערך יחוד אא"ס בתוך הכלים שהם ב' הפכים סותרים שמ"מ בהשראת אא"ס בהם אז מתאחדים ביחוד גמור וז"ש איהו וגרמוהי חד שכולא חד באין הפרש ועד"מ מגוף ונפש וכנ"ל, ופי' איהו וחיוהי חד הו"ע יחוד האא"ס שבתוך הכלים עם עצמות אא"ס עצמותו ומהותו ויחוד זה הוא יחוד עצום ונפלא וגבוה ממעלת יחוד אא"ס עם הכלים איהו וגרמוהי כו', ולהבין בחי' יחוד זה איהו וחיוהי ה"ז דוגמת ביטול זיו השמש בשמש עצמו שלא הי' שום דבר נפרד מעולם כי האור מעין המאור ולא כדוגמת גוף ונפש שהם מתחלה נפרדים רק שאח"כ מתאחדים משא"כ הזיו עם עצם המאור הרי הם באחדות מתחלת עצם בריאותן, והזיו בטל בשמש בביטול במציאות, כמו"כ הו"ע ביטול ויחוד אא"ס מה ששייך לגדר המשכת אור בתוך כלי לגבי עצמות אא"ס שהוא יחוד והתכללות עצום ונפלא וז"ש איהו וחיוהי חד, והיחוד הזה הוא לא כעין היחוד של איהו וגרמוהי וכנ"ל, והפירוש הב' במאמר איהו וחיוהי וגרמוהי הוא מ"ש בע"ח שגרמוהי הו"ע יחוד אא"ס במדות, ואיהו וחיוהי הוא יחוד אא"ס שבחכמה כנ"ל, וג"כ בחי'

איהו וחיוהי חד הוא גבוה מעלתו מבחי' איהו וגרמוהי יחוד אא"ס במדות.

ויובן הדברי' ע"פ מה שאנו רואים בענין המדות שאינם שייכים רק לזולתו אבל לא לעצמו שאינו שייך לומר שיתחסד ויעשה חסד לעצמו, וכן במדות הרחמים שאינו שייך לומר שירחם על עצמו אלא הכל הוא לזולתו, אבל במהות ענין החכמה אנו רואים ששייך גם לעצמו שהוא עסוק וטרוד במושכלות ודברי חכמה כו', וכן הענין והחילוק למעלה כי בחי' המדות עליונות הוא שאינו שייך רק להתהוות ולהחיות העולמות וכמ"ש זכור רחמיך וחסדיך כי מעולם המה, וכן כי אמרתי עולם חסד יבנה שאינו שייך כלל לגבי עצמות אא"ס כו' רק לצורך קיום העולמות, משא"כ בבחי' חכ' ששייך ג"כ לגבי עצמותו וכמ"ש אנת הוא חכים ולא בחכ' ידיעא הרי שאנו קוראים אותו בשם חכים ולא ידיעא בהעולמות שאינו שייך כלל כו', וזה"ע איהו וחיוהי כי והחכ' תחי' כו' לעשות אחד שכולא חד, אבל יחוד זה גבוה מיחוד אא"ס עם המדות סגעליונות, ועיקר ההפרש שביניהם הוא לפי שחכמה הוא בחי' כח מה והו"ע השגת הביטול איך שכולא קמי' כל"ח ואני הוי' לא שניתי ולכן אין אא"ס שורה אלא בחכמה משא"כ המדות שהם בבחי' איזה מהות דבר מה, ולכן נק' התורה אמת ומבואר במדרש בתיבת אמת שמורה על בחי' אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים א' בתחלתו מ' באמצעיתו תי"ו בסופו כי אורייתא מח"נ ובחכ' הו"ע הביטול לאלקות איך שקמי' כו'.

ועפ"ז יובן שורש הפרש מעלת התו' למצות כי רמ"ח פיקודין הם רמ"ח איברי' דמלכא כמבואר לעיל כמשל השראת והלבשת הרצון בכל האיברים, כמו"כ הו"ע המצות שממשיכים אא"ס בכלים להיות שם רצה"ע ובחי' סוכ"ע בגילוי, ע"י בחי' גמ"ח ממשיכים אא"ס במדת החסד, וע"י בחי' איזהו גבור הכובש את יצרו ממשיכים אא"ס במדת הגבורה להיות שם אא"ס בגילוי, אך עכ"ז ה"ז דוגמת ענין המדות כי טפ"ט הם פ"א ורת"ס הם רמ"ג וה"ח רמ"ח ה"ז יחוד אא"ס במדות או כמשל הנ"ל מענין גוף ונפש איהו וגרמוהי שמתאחדים כאחד, אבל במעלת התו' אורייתא מחע"נ אורייתא וקוב"ה כולא חד ה"ז יחוד אחר לגמרי וגבוה יותר, וכן יובן ג"כ הענין למטה, שבהיות האדם לומד פסוק ממקרא או משנה כו' הרי מתאחד שכלו עם בחי' חכמת התורה ואורייתא וקוב"ה כולא חד ה"ז יחוד והתכללות ממש (וכמבואר בתניא).

ועפ"ז יובן ג"כ איך שייך לקרוא למצות גשמי' שלנו בשם איברי' דמלכא, עד"מ האיברים שנמשך בהם הרצון וכנ"ל כך ע"י המצות הוא המשכת אא"ס בכלים ומדות עליונות להיותם כלים לגילוי רצה"ע ממש ולא כבחי' כל אשר חפץ ה' עשה וכנ"ל, וזשארז"ל במצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים שאין מבטלין מת"ת כי שורש התו' גבוה יותר, אם לא במצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים שאז מבטלין מת"ת כי עיקר הכוונה הוא בהמשכת גילוי אא"ס למטה נתאווה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים, וכל האומר אין לי אלא תורה אפי' תורה אין לו אלא תו' וגמ"ח וכנ"ל.

ועתה י"ל בענין הק"ש שארז"ל אליו ולא למדותיו, ואעפ"כ יש בה רמ"ח תיבין כנגד בחי' רמ"ח אברים דמלכא, והענין הוא כי באמת ענין הק"ש הוא גבוה אפי' ממעלת יחוד התורה והוא בחי' איהו בעצמותו למסו"נ באחד אחדות פשוטה שלמעלה מעלה אפי' ממדריגת החכמה כי כדי שיתהווה אפי' בחי' חכמה עילאה הי' מוכרח להיות בתחלה בחי' צמצום עצום ואח"כ מהרשימו נמשך המשכת בחי' חכ"ע, אבל אא"ס פשוט בתכלית כו' וזה"ע למסו"נ באחד האמת ליכלל ולבטל אליו ית', ואח"כ יוכל להיות ב' מיני יחוד הנ"ל יחוד אוא"ס בחכ' ויחוד אא"ס במדות והו"ע פרשה ראשונה דק"ש שמבואר שם יחוד אא"ס בתו' ושננתם וקשרתם כו' ובפרשה שני' מבואר שם ענין המצות והי' אם שמוע תשמעו את מצותי כו' ובתחלה צ"ל יחוד אא"ס בחכ' התו' ואח"כ יחוד המצות וכמ"ש כי נר מצוה ותו"א כו'.

סדוהנה המצות נק' בשם איברים וכנ"ל ובאבר יש ג' בחי' בשר וגידין ועצמות, ורוב בנינו של אדם הוא העצמות שהם עצם האדם והגידים הם המקשרים ומחברים את הבשר להעצמות, וככה ג"כ נמצאים במצות ג' בחי' מחשבה דבור ומעשה, והוא ג"כ כוונת המצוה בחי' מחשבה, וברכת המצות בחי' דבור, ועצם המעשה של המצוה, והו"ע ג' מיני אותיות אותיו' המח' ואותיו' הדבור כו', והעיקר הו"ע כוונת המצות נק' בשם עצם, והמעשה עצמה נק' בשם בשר ולבוש וכנ"ל שכח המעשה נק' רק בשם לבוש, ואמנם יש מעלה בעצם מעשה המצוה שגבוה ג"כ אפי' ממדריגת התו' והוא לפי שעיקר המכוון הוא במעשה המצות המשכת אא"ס למטה דירה בתחתונים, וזה"ע המחלוקת שבגמ' אם תלמוד גדול או מעשה גדול ונמנו וגמרו שגדול תלמוד שמביא לידי מעשה, ויובן מזה שתלמוד גדול רק מפני שמביא לידי מעשה שהוא עיקר הכוונה, ומעלת התו' שגבוה מהמצות הוא לפי שהוא המשכת בחי' ח"ע שגבוה מהמשכה שע"י המצות בחי' המדות אבל בשורשם יש מעלה ברמ"ח פיקודין רמ"ח איברי' שהוא עיקר המשכת גילוי אלקות למטה, וזה"ע ועשיתם אתם את"ם כתי' מעלה אני עליכם כאלו עשאוני, ולכאורה צ"ל מ"ש מעלה עליהם כאלו עשאוני הלא הם העושים גופא ומהו מעלה אני עליהם כו', אך באמת פי' ומעלה עליהם כאלו עשאוני שע"י מעשה המצות שישראל עושים את הכלים עי"ז מעלה עליהם כאלו עשאו להמשכת האור אא"ס בהם שע"י כלי המצות שעושים להשראת האור ה"ז דומה כאלו עושים לעצם אוא"ס כביכול כו'.

וזה"ע מה שנקראים המצות בשם איברים דוקא ולא בשם כלים שהרי הם כלים להמשכת אוא"ס כו' כנ"ל, והענין הוא שהחילוק בין איברים לשאר כלים ע"ד מ"ש כי נר מצוה כמו שאנו רואים בנר שהוא כלי לשמן ופתילה שבתוכו שיאיר בהם האור כנ"ל, אבל לא שהנר ימשיך את השמן בתוכו מעצמו רק שהוא כלי המחזיק ומגביל בתוכו את השמן כו', אבל האבר גורם להמשכת החיות בתוכו שכאשר האבר בקיומו אז יומשך בו החיות מהנפש ויפעול פעולתו ובלעדי האבר לא יומשך חיות הנפש, משא"כ בשאר כלים שהם רק שמגבילים ומחזיקי' דבר הניתן בהם אבל לא הם הממשיכים בתוכם, וזהו שהמצות נקראים בשם איברים דוקא איברים דמלכא שהם הגורמים להמשכת גילוי אא"ס למטה דוקא, כי נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים וכו' וכנ"ל, ואע"פ שהם ג"כ בחי' כלים המגבילים ולכן נק' ג"כ רק בשם איברים איהו וגרמוהי וכנ"ל אבל מצד זה יתרון המעלה בהם דוקא יותר משורש התו', ועוד שכדי להיות גילוי אוא"ס ורצה"ע הוא דוקא ע"י בחי' מעשה המצות גשמיי' והו"ע בחי' צמצומים והסתר ובהם וע"י יוכל להיות המשכת רצה"ע וגילוי אא"ס, וזה"ע ועשיתם אתם מעלה אני עליכם כאלו עשאוני וד"ל.