עקב

קנטקנט

שמלתך לא בלתה מעליך. פירש"י ז"ל שהיה הענן מגהצן, ואף קטנים שבהם (כי) כשהיו גדלים היה גדל לבושם עמהם. כי יש פעם שאדם רוצה להתפלל בהתלהבות, ואינו יכול [מפני] שאיבריו כבדים עליו. ור' ישראל בעש"ט זלה"ה אמר שדוד המלך ע"ה התפלל על זה אל תשליכני לעת זקנה, שאיבריו כבדים עליו כזקן. וזהו פי' כי ימלאו העבים גשם על הארץ יריקו, אם נתגשם הגוף על הארץ, פירוש ארציות, שדבר זה הוא מגיע לריק, [וזהו יריקו] , ואם יפול עץ, [עץ] נקרא מחשבה (זרה) [זכה] [נ"א: טובה] שנותנת עצה לאדם האיך לדבק עצמו בהקב"ה, אל צפון, לדבק עצמו במדת יראה, או לדרום, לדבק את עצמו במדת אהבה^קמג, מקום שיפול [העץ] שם יהוא, [שם יהיה] לזה הדבר עליה. אך זה הדבר שהגוף נתגשם, זהו דבר רע. וזהו בא מחמת שיש באדם ד' יסודות אש רוח מים עפר, ואש הוא דבר קל המתנענע, וגם מים ורוח הם קלים ומנענעים, רק יסוד העפר הוא אינו מתנענע, וכשבא האדם ליסוד העפר אזי הוא בעת זקנה ואינו יכול להתפלל.

וז"ש ענן ואש מתלקחת. ענן נקרא החשכות, שאינו יכול להתפלל. ואח"כ כשמתחיל להתפלל בכח, אזי (נקרא) [נקרע] הענן שהוא החשכות ובא לאש מתלקחת, פירוש להתלהבות. כמשל בן הקטן שצועק אל אביו והולך אביו להלאה כדי שיגדל האהבה אח"כ. ור' ישראל בעש"ט זלה"ה אמר משל לזה, אחד הולך במסיבה שקורין שווינדיל טרעפ [בל"א] , כשהוא למטה רואה את האור שלמעלה, ואח"כ כשהולך להלאה והולך בצד אינו רואה. כך כשהאדם מתחיל להתפלל [בתחלה] הוא בהתלהבות, ואח"כ אינו יכול להתפלל כל כך בהתלהבות.

וזהו שהיה הענן מגהצם, שעל ידי חשכות נתלבנו. כי בשומו אל לבו שעושה בזה עבירה שאינו מתפלל בכונה, שלא שם מורא של הקדוש ברוך הוא נגד פניו, ועי"ז מתחיל להתפלל בחשק ובהתלהבות. [וזהו] שמלתך, פי' בכל מצוה עושים מלבוש להקב"ה, וכשעושים המצוה [ח"ו] בפניה אזי קורעין (אותו) [המלבוש]. אבל שמלתך לא בלתה מעליך, מכחך שלא היה לך פניה. וקטניהם כשהיו גדלים, היה גדל לבושם עמהם. דיבור נקרא לבוש. וכל הדיבורים שדיברו, כשהיו גדלים היה גדל עמהם. פירוש, שכל הדיבורים שדיברו כשהיו בשכל דקטנות, כשהיו גדלים, כשהיו באים לשכל דגדלות, היה גדל עמהם, פי' היו מביאים שכל דקטנות אל שכל דגדלות^קמד.

קסקס

מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ד' אלהיך. יובן על דרך משל, ר"ל ליראה את ד' אלהיך, פי' שיהיה היראה שלך כמו היראה של ד' אלהיך. כלומר, כי יראת סתם בני אדם הוא יראת העונש, וזה אינו כלום. אבל יראת הש"י על האדם הוא יראת החטא, שהקב"ה ירא תמיד כביכול פן יחטא האדם, מרוב רחמנותו עליו, כמו אב על הבן שיראת האב תמיד על בנו שלא יצא לתרבות רעה ח"ו, או שלא יחלה, כך יראת הקב"ה על האדם כביכול מגודל רחמנותו. וז"ש מה ה' אלקי"ך שואל מעמך, שתהא יראה שלך ג"כ מיראת החטא כמו יראת ה' אלהיך, שיהא שוה לו.

ונמשיל [משל] על זה, אב שהזהיר את בנו שלא ילך יחף פן תשב קוץ ברגליו. ולא השגיח הבן הקטן המחוסר דעת עדיין והלך יחף, וישב לו קוץ ברגליו. אף שלא היה [לו] כאב גדול מזה, אך האב היה ירא שלא יתנפח רגל הבן. מה עשה האב, לקח מרצע וקרע הבשר שסביבות הקוץ והסיר הקוץ מרגלו. והנה בלקחו הקוץ היה להתינוק יסורים קשים וצווח בקול מר. אך האב הוא יודע שהיסורים ההם הם רפואה לו, לא השגיח על צעקת התינוק והסיר הקוץ בכח. ובפעם אחר רצה התינוק עוד לילך יחף, וגער בו אביו וגיזם עליו ואומר לו הלא אתה זוכר הכאב והייסורים קשים שהיו לך בהסרת הקוץ מרגליך, לכן הזהר שלא תלך עוד יחף פן תבוא לידי יסורים בהסרת הקוץ.

והנה אין האב מגזים על התינוק שיתחוב לו קוץ ברגלו, כי על זה החשש אין התינוק מרגיש, כי עיקר הצער היה להתינוק בשעת הסרת הקוץ. לכן מגזים את התינוק בזה הדבר שיודע צערו. ואף שעיקר יראת ודאגת האב הוא מתחיבת הקוץ, אף על פי כן אינו מגזים לבנו הקטן בדעת רק בהסרת הקוץ, בכדי שירגיש ויזהר מלילך עוד יחף. אבל באמת האב אין לו יראה ודאגה מהסרת הקוץ, כי אדרבה יודע הוא שזה רפואה [הוא] לו. נמצא כי יראת האב והבן אינם שוים כנזכר.

והנמשל מובן. כי יראת האדם הוא מהעונש, ולא יראת החטא בעצם. אבל הקדוש ברוך הוא כביכול ירא ומצטער פן יחטא האדם, אבל מהעונש [של] האדם, שאחריו, מזה אינו ירא, כי אדרבא זהו רחמנותו ורפואתו ית', כי מענישו בכדי לטהרו מעוונו. וזהו שאמר מה ה' אלקיך שואל מעמך [וגו'] , שתהיה יראתך כיראתו ית' כנזכר.

קסאקסא

או יאמר מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך. פי' כי בזוהר^קמה מביא שכל האותיות הם פנים כנגד אחור מפני שבושים זה מזה^קמו, הואיל שכולם מקבלים [זה מזה, ב'] מא', וכן כולם.

[וז"ש ליראה את ה', שיהיה לך יראה ובושה כמו שיש יראה ובושה להאותיות.] וזהו פירוש [את ה' אלהיך] , א"ת [הם] כ"ב אותיות מא' עד ת', כמו שהם מתיראים ובושים [זה מזה] כך אתה צריך לבוש ולהכלם ולא להרים ראש נגד מדריגות שעליך.

קסבקסב

או יאמר מה ה' אלהיך שואל מעמך. אלהיך לשון כח, כמו ואת אילי הארץ לקח. פי' כשלומד או מתפלל יצא ממנו התיבה בכל כחו, כמו טיפת הזרע שיוצא מכל איבריו, ואז כחו מלובש בהטיפה ההיא. כן בהתיבה יהיה מלובש כל כחו, על דרך בא אתה וכל ביתך אל התיבה. כי אורייתא וקב"ה [כולא] חד הוא, אלא שהקב"ה מלובש בתורה. ואם מוציא [מפיו] התיבה בכל כחו, אז גם כחו מלובש בהתיבה שהיא אורייתא, וכחו היא הנשמה המתפשטת בכל הגוף, והנשמה היא חלק אלו"ה ממעל. ובזה הוא דביקות גמור החלק לשרשו. כי נשמת הצדיקים הם איברי השכינה כביכול. וזהו יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה.

וזהו א"ת ה' אלהיך, רצה לומר עם שם הוי"ה שהוא קב"ה, יהיה אלהי"ך כוחך, שהיא שכינתיה.

קסגקסג

מה ה' אלהיך שואל מעמך [כי אם ליראה] . ר"ל כי אהבה, שהיא למעלה ממדריגת היראה, זה נותנים לו מן השמים. אך מעמך יהיה היראה, דהיינו יראה הרוממות א"ס ב"ה.

קסדקסד

ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלהי"ך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה. הענין הוא כי כל תיבה של לשון הקודש צריך לחקור על שורש שלה מאיזה עולם נלקחה. למשל דור"ש, הוא דרישת החכם ולשון חקירה שחוקר הדבר. ואמרו רז"ל ציון דורש אין לה מכלל דבעי דרישה. דהיינו הצדיק נקרא ציו"ן, על דרך שאמר רשב"י ע"ה אנא סימנא בעלמא. דהיינו כל המשכות שנמשך מעולם לעולם הכל הוא על ידי הצדיק, אפילו מעולמות העליונים מאוד הכל נמשך על ידי הצדיק.

ואיתא בגמרא למה נמשלו תפלתן של צדיקים לעתר, מה עתר מהפך את התבואה כך תפילתן [של צדיקים] מהפכים כסא דין לרחמים. והענין הוא כי מצינו שיאשיהו המלך שלח לשאול הנביאות מחולדה הנביאה. ואמרו רז"ל מה ששלח אצל חולדה ולא אצל ירמיה הנביא מפני שהנשים רחמניות הן וכו'. ולכאורה קשה, מה שייך זה לרחמנות שלה, הלוא הדבר אשר ישים ה' וגו'. אך הענין הוא כי אע"פ שאותיות הנבואה היא באה שוה לנביא, אף על פי כן היה הנביא יכול להפך מדין לרחמים. ע"כ האיש, שאין טבעו רחמני כמו האשה, לא היה מהפך, כי היה מקנא קנאת ה' צבאות, וגם לו חרה מאוד על הרשעים. ולא כן האשה שטבעה רחמים.

וצריך להבין איך היה הצדיק מהפך, על דרך מ"ש וה' אלהי"ם נתן לי לשון לימודים. כי הלשון הוא הדורש, וממנו נמשך לדיבור, והלשון נמשך מהמחשבה, דהיינו מן החכמה. דהיינו כשאדם דורש על אוהבו הוא מחמת שנתעורר בו אהבה מהחכמה ע"כ חוקר עליו, דהיינו [כמו] הטפה הזרעית שבאה (ממנו) [מהמוח] ליסוד. וכשהוגד לו [איזה טובה] על אוהבו שדורש עליו טוב, אזי הלשון גורם תענוג. ואם הוגד לו עליו רעה ח"ו, אז נתעורר לו גודל רחמנות. נמצא כי הלשון הוא המחבר הכל לעולם התענוג [היא] חכמה, וכולם בחכמה אתברירו. וכן הצדיק צריך דרישה לכל המחשבות שלו ולבררם. וזהו מכלל דציון בעי דרישה, דהיינו התחברות לחכמה. וזהו הלשון הוא עצמו דרישת חכם, כי החכם שמתקשר לחכמה דורש ומחבר אותיות לחכמה, וה' בחכמה יסד ארץ, וחכמים נקראו עיני העדה. וזהו ארץ וגו' בה מראשית השנה, דהיינו חכמה שנקראת ראשית, עד אחרית [שנה] , מדריגה תחתונה^קמז.

קסהקסה

או יאמר ארץ אשר ה' אלהיך וגו' תמיד עיני ה' [בה וגו'] . הנה בספר הזוהר הקשה, כתיב הנה עין ה' אל יראיו, לשון יחיד, וכתיב עיני ה' אל צדיקים, לשון רבים. ולפי פשוטו יש לומר כי הנה חכמים נקראו עיני העדה, וכתיב חכמות בחוץ תרונה, ב' חכמות חכמה עילאה וחכמה תתאה. והנה יש יראה פנימיות ויראה חיצוניות. החיצוניות [הוא] מחמת גדלו נופל יראה על הרואים אותו. וזהו היראה היא [מחמת] חיצוניות, כי אינו מכיר פנימיות, רק חיצוניות שראה גדלו. ויראה זו אינה נקראת בושה, כיון שאינו מכיר ערכו ופנימיותו אינו מתבייש לפניו שאומר אפשר בפנימיותו הוא גדול הערך ממנו. ויראה פנימיות פי' שיכיר פנימיותו וחשיבותו, ומכיר ג"כ שהוא כאין לנגדו בחשיבות (על דרך משל בחכמות ומעלות ומדות ובשכליות)^קמח, לכן מתבייש מלפניו. כמ"ש אצל משה רבינו ע"ה וייראו מגשת אליו, פי' שהיו מכירין אותו מקודם ועכשיו ראו הארה שעליו, והכירו יתרונו עליהם במעלה וחשיבות, לכן נתביישו לפניו מגשת אליו. וזהו נקרא יראה בושת, וזה לא שייך אלא א"כ מכיר פנימיותו וחשיבותו ויתרונו עליו. ולכן נרמז במלת בראשית, שתרגום יונתן בחוכמתא, יר"א בוש"ת. כי הב' יראות הנז' הם כנגד חכמה עילאה וחכמה תתאה שהיא מלכות, ושם היראה מחמת גדלות כנזכר והבן.

והנה כדי להיות ירא בושת צריך להכיר ולהשיג אלוהותו ית', וזה אי אפשר אלא ע"י צמצום, שמצמצם את עצמו כביכול שיכולים (להשיגם) [להשיגו] כנודע [במ"א] , בסי' . וזה הצמצום גם כן אי אפשר אלא על ידי שיקטין האדם את עצמו, כי כמים פנים אל פנים כנודע [במ"א] בסימן . ולכן גבי משה, שהיה עניו מכל האדם, יראה מילתא זוטרתי הוי לגביה, ועוד כיוון שהיה עניו מאוד, ובעיניו הכל גדולים וחשובים ממנו והיה מתבייש לפני הכל, וכ"ש לפני הש"י. והנה צמצום הנזכר אי אפשר אלא ע"י אהבה כנודע [במ"א] בסי' . ולכן זה היראה בושת פנימיות מאהבה, ולמעלה ממנו, בחכמה עילאה.

והנה אמרו רז"ל עמוד אחד מן הארץ לרקיע וצדיק שמו, ובו צריך להיות ב' יראות הנז'. וז"ש עיני ה' אל צדיקים, ר"ל ב' חכמות, חכמה עילאה וחכמה תתאה, שהם ב' יראות, שבצדיק יש ב' יראות הנז'. אבל ביראיו כתיב יראה א' לבד, שהיא יראה החיצוניות, שגם היא נקרא יראה.

או אפשר להיפך. כי הנה נודע מחכמי המחקר כי למטה על הארץ שם יש חמימות מהשמש שמכה על הארץ וחוזרת הארה למעלה עד שליש החלל, אבל למעלה משליש שם יש קרירות. וכן הוא בנידון דידן, ביראה התחתונה יש שם ג"כ התגלות יראה עליונה, משא"כ ביראה עליונה שאין שם אלא היא בלבד ודו"ק. וזה הדרך מוסכם יותר בזוהר.

וז"ש ארץ, פי' חכמה תתאה, עיני ה' אלהיך בה, פי' שם יש ב' עיינין, חכמה עילאה וחכמה תתאה כנזכר, מראשית השנה, פירוש חכמה עילאה, ועד אחרית שנה, פי' חכמה תתאה, כולם הם בארץ שהיא מדריגה תחתונה. ולכן כתיב מרשי"ת חסר א', כי חכמה עילאה המתגלה בחכמה תתאה, כמשל הנזכר, אין בה אל"ף המורה עליה והבן.

קסוקסו

מפני מה לא נאמר בפרשת והיה אם שמוע ובכל מאודיכם. ונ"ל פשוט, כי אין אדם עובד עבודה אלא בשביל הוספת התענוג. על דרך משל העבד עובד עבודה קשה לפי שמצפה להוספת תענוג במשלם שנתו. ואיתא בספר נגיד ומצוה מאודי"ך הוא לשון מאו"ד, כלומר בכל מה שהוא חשוב יותר בעיניך מאוד מאוד. נמצא אדם שעובד כזה להש"י אין חשובים בעיניו כל התענוגים שבעולם הזה, והראיה שעובד בזה להש"י, אך הוא מצפה לתוספת תענוג שבעולם הבא. אבל אדם שאינו עובד להשם יתברך בכל מה שחשוב בעיניו בעולם הזה, בוודאי שיש לו תענוג גדול מדברי העולם הזה, אז ישלם לו הקב"ה המעט שעשה בעוה"ז, כי זה חשוב בעיניו. וזהו והיה אם שמוע וגו' לעבדו בכל לבבכם וגו', אבל לא תרצו לעבוד אותו בכל מאודכם, נמצא אתם מראין בעצמיכם שחשוב בעיניכם דברי ארציות שבעולם הזה, אז ונתתי מטר ארצכם, שהוא גם כן דברי ארציות שבעולם הזה. ונ"ל כי בזה מובן מה שאמרו רז"ל כאן כשעושין רצונו של מקום וכו', וע"ש בתוספות.

קסזקסז

ולדבקה בו, ואמרו רבותינו ז"ל וכי אפשר לדבק עצמו בהקדוש ברוך הוא והלא אש אוכלה הוא, אלא הדבק במדותיו, מה הוא רחום אף אתה רחום ע"כ. פי' כי לעבוד את ה' בהתלהבות, וזהו דביקות גמור בו יתברך, זה אי אפשר להיות תמיד, רק מטי ולא מטי, כדרך אש. כי כמו אש שאם מנפחין אותו תחלה הוא נכבה, ואחר כך גדל המדורה, והאש גופה יורד מעלה ומטה ומתנענע. כן ההתלהבות הוא מטי ולא מטי, כי תענוג תמידית אינו תענוג. וזהו שמקשה בגמרא והלא אש אוכלה הוא, ר"ל ההתלהבות נמנע ממך, וזהו במטי ולא מטי, וכי אפשר לדבקו בו ית', ותירץ הדבק במדותיו, פירוש בלבושיו, באותיותיו, ר"ל כי זה אפשר תמיד להיות במחשבתו לחשוב באותיות התורה, והתורה לבושו ית'. ואפילו כשמדבר עם בני אדם לא יחשוב רק באותיות הדברים ההם, (והם) [כי הם] ג"כ מכ"ב אותיות התורה.

מה הוא רחום, פי' כי רחו"ם אותיות חומ"ר, ר"ל כי הקב"ה א"א לרחם על חומר עכור, והאיך יכול להיות במחשבה הדק מן הדק חומר עב עכור. רק אם יצמצם את עצמו ית' להיות במחשבתו חומר, אז מרחם עליו. ומהיכן בא הצמצום הלז, זה בא אם אדם הוא רחום, אז הוא פועל שהקדוש ב"ה מלביש עצמו בלבושים ומצמצם את עצמו כביכול, וגם כן מרחם עלינו. וזהו מה הוא רחום, וזה הוא מביא רחמנות.

קסחקסח

או יאמר ולדבקה בו, הדבק במדותיו. ר"ל מה הקב"ה משפיע אף אתה תהיה משפיע, איש זכר, דהיינו שלא על מנת לקבל פרס, דהיינו כבוד או כיוצא. כי אם עובד על מנת לקבל פרס הוא כמו נקבה שמקבלת. וזהו כל העולם ניזון בשביל חנינא בני, שהוא משפיע ואינו מקבל כנזכר.