וירא

כבכב

במדרש בשכר שאמר אברהם למלאכים והשענו תחת העץ זכו בניו למצות סוכה. ויש לומר על פי מה שנאמר ועץ החיים בתוך הגן. והנה עץ החיים נקרא שם הוי"ה כידוע, ואומרו בתוך הג"ן פי' שהוא מתלבש בתוכיות ובפנימיות הג"ן פרשיות שבתורה, כנזכר בסימן [במדל"י: בדרושים הקודמים] ששם הוי' הוא המתלבש ומתפשט בכל [נ"א: בתוך כל] הדבורים ואמירות. והנה יש לשם הוי' ב"ה כמה וכמה לבושים ומסכים עד אין קץ, כי מתחילה הוא מתלבש בתוך הה' מוצאות הפה, ואח"כ נתהוו ממנו האותיות, ואח"כ הצירופים שמהם נעשים תיבות, ואח"כ הסיפורים. ואמרו בזוהר מאן דאית ליה עיינין, פי' עיני השכל, הוא מסתכל בפנימיות הדברים, אבל מאן דלית ליה עיינין הוא מסתכל בלבושא דמלכא ובסיפורי הגשמיים בפרטן.

והנה ידוע שאברהם למד [דעת] לכל באי עולם. ואפשר לומר שזה רמז להם, כי בדמות אנשים נדמו לו, ואמר להם בעשותכם איזה מצוה או איזה דבר שבקדושה יהיה כוונתכם אל פנימיות הדבר ולא אל דברי פשטן ולבושם. ולזה אמר והשענו [על מה ש-] תחת העץ, שהוא החיות וההויה המהוה ומחיה לכל (החיו') [ההויות]. אשר ע"כ נקרא עץ החיים, כי מלת עץ הוא לשון גוף של האדם, כמ"ש לא תשחית את עצה וגו' כי האדם עץ השדה, ואד"ם הוא שם מ"ה, ועם כל זה אינו נקרא פנימיות ממש. כי עיקר הפנימיות והחיות הוא שם הוי"ה ב"ה, וזהו מרומז במלת החיי"ם שכתוב אחר תיבת עץ, ושניהם יחד נקרא עץ החיים. ולזה הזהיר ואמר והשענו תחת העץ, ר"ל אל תסתכלו בכל הלבושים כי אם על מה שתחת העץ כנזכר.

והנה ידוע כי בעשיות המצות יש בחינת אד"ם שהוא נוטריקון אדם דבור מעשה, כמ"ש בפע"ח בהושענא רבה. ואפשר שגם לזה רמז להם, ואמר להם ממני תראו וכן תעשו. כי אברהם אבינו ע"ה בעשותו עמהם גמילת חסד קיים כל בחי' המצוה, וכוונתו היתה לכל (בחינתו) [בחינה]. והנה האדם דבור מעשה נראה להם לעינים ולא היה צריך להזהירם. וכבר ידעת כי המעשה הוא ענף הדבור, [והדבור הוא ענף האדם,] וגם האדם הוא ענף המחשבה, חש"ב מ"ה אותיות מחשב"ה. והנה המחשבה היא סתומה ואינה נראית להם בחוש, והזהיר עליה ואמר והשענו תחת העץ, ר"ל על פנימיות העץ כנזכר, כי הדבור והכוונה הם דמיון גוף ונשמה. והנה המחשבה נקרא עיונית מפני שהיא פנימיות לפני ולפנים, וההסתכלות העיונית נקרא (סכ"י) [סכי"ה], כמ"ש אבי יסכ"ה ודרשו רז"ל שסכתה ברוה"ק. ומה גם שכוונת אברהם אבינו ע"ה היה להמשיך במצוה זו בחי' אורות המקיפים, שהוא לשון והשענו תחת העץ, שהוא לשון מקיף וסכך, והכל ע"י המחשבה הנקרא (סכ"י) [סכי"ה].

כגכג

בזוה"ק אברהם אברהם אית פסיק טעמא בגוויה משה משה לית פסיק טעמא בגוויה. כי הקדוש ברוך הוא ברא בהדבור את כל העולמות, והדבור מקבל מהמחשבה, נמצא הוי במחשבה כל העולמות. וכשדיבר הקדוש ברוך הוא עם הנביא, פי' שהביא א"ע להמחשבה שהוא נכלל שם, וחלקו כביכול דיבר עמו. לפיכך ראה הנביא בדמות אדם, כי היה משורש אדם, ונתצמצם [נ"א: מתצמצם] כביכול הקדוש ברוך הוא באותו דמות. וזהו ובי"ד הנביאים אדמה. י"ד היינו כח, כי המחשבה מקבלת מהמשכיל. וזהו י"ד, יו"ד היא חכמה שבאה ממדריגה תחתונה [נ"א: שבאה מכח המדריגה התחתונה] , שנמשך מבחי' דל"ת. באותו כח נדמה אליו ית'.

וזהו אברהם אברהם [אית פסיק טעמא] אברהם שלמעלה המחשבה [נ"א: מהתיבה] ואברהם שלמטה הדבור, ואית פסקי טעמי בגוויה פי' כי הטעם הוא מסבב את כל דבר (ממילא) [וממלא] כל דבר, נמצא בין ב' דברים הוי הפסק הטעם. אבל משה רבינו ע"ה היה פרוש מן האשה, פירוש מכל דבר נוקבא, והיה תמיד בדביקות המחשבה להקדוש ברוך הוא [נ"א: והיה תמיד דבוק למחשבה ולא היה הפסק בין משה של מעלה למשה של מטה, וכל דבר שראה ראה את הש"י ולא היתה לו בשום פעם מחשבה זרה, לכך לא פסיק טעמא] .

כדכד

[במדרש ושרי אשת אברם הה"ד אשת חיל עטרת בעלה, ר"ל, חד אמר עטרת בעלה, בעלה אתעטר בה והיא לא אתעטרת בבעלה – פי' במתנות כהונה שהיו"ד שלה נחלקה ונעשה ה' לשרה וה' לאברהם – וחד אמר מרתה לבעלה שנאמר כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, לקול רוח הקודש שבה. ויש לומר על פי שאמרו רז"ל ואת הנפש אשר עשו בחרן, אמרו בזוהר שהולידו נשמות הגרים. וגם] איתא אברם אינו מוליד אברהם מוליד, שרי אין לה ולד שרה יש לה ולד. ויש לתת טעם לזה.

ויובן על פי שנאמר כי בי"ה ה' צור עולמים, ואמרו רז"ל עוה"ב נברא ביו"ד ועוה"ז נברא בה'. נמצא לפי זה נ"ל כפשוטו, שהולדת גופים הגשמיים לא היו יכולים להוליד עד עתה מפני שלא היה בשמותם אות ה' שממנו נברא העוה"ז, והוא עיקר קיום העוה"ז כמ"ש בהבראם, בה' בראם, שהם אותיות אברהם. והסימן הוא ה"א לכם זרע, שאות ה' גורם הולדת הזרע, כמ"ש בזוהר ובכוונת פסח. אבל הולדת הנשמות, שהם נפשות המתייחסות לעוה"ב הנברא ביו"ד, ואות יו"ד היה בשרי, לכך היו יכולים להוליד נשמות גרים.

אך (נ"ל) [יש לדקדק] כי הלא נאמר כולם בחכמה עשית, ואמרו בזוהר כולם בחכמה אתברירו, שהוא אות י' הנקרא חכמה ומחשבה, אבל בהכרח שגם בריאת עוה"ז הוא באות יו"ד.

וכדי להבין כל זה נאמר, הגם שבאמת נברא הכל ביו"ד, שהוא יו"ד מאמרות, אך מפני שהיו"ד, שהוא המחשבה, נקרא עיונית, והוא דוגמת הבעל מלאכה אומן העושה איזה כלי, הנה הוא משים כל מחשבתו ועיונו בציור ובתמונת הכלי ההוא, והנה כח הפועל בנפעל. נמצא בהכרח שיהיה כח המחשבה העיונית שם בציורו ותמונתו. ומקודם עשיית הכלי היתה המחשבה סתומה (וגולמת) [ונעלמת], ר"ל שהיה העיון במחשבתו לעשות הכלי, אך שהיה בסיתום גדול. ואח"כ, כשעשה הכלי במעשה, נתגלה המחשבה שלו. ועכ"ז כח המחשבה מעורב בתוכו. נמצא כי בתחילה היתה הכלי במחשבה, ואח"כ המחשבה בתוך הכלי.

וזהו הרמז שם שר"י, שהוא לשון ש"ר, לשון הבטה כמ"ש אשורנו ולא (עתה) [קרוב], לרמוז על אות י' שהיא עיונית, לשון ש"ר כנזכר, שהיא החכמה והמחשבה אשר נעשו כל הנבראים על ידה.

והנה אמרו רז"ל כל מה שיש למטה יש למעלה. מה למטה בנים אף למעלה בנים, למטה עבדים למעלה עבדים, למטה שרפים וכו'. ויש לדקדק איך יהיה זה שיהיו שוים עליונים לתחתונים ותחתונים לעליונים, והלוא העולמות העליונים המה המשפיעים והתחתונים המה המקבלים, והם דוגמת העשיר המשפיע לעני [המקבל] ואיך ישתווה העני עם העשיר. אך לפי הנזכר יובן, כי באמת העולמות עליונים המה הזכרים המשפיעים, לפי ששם עיקר החכמה והמחשבה (הנזכר) הנקרא יו"ד כנזכר, שהם י' מאמרות. אך אח"כ נחלק אות היו"ד ונעשים ב' ההי"ן, ה' למעלה וה' למטה. ולא שנעקר אות היו"ד לגמרי, כי הלוא בי' מאמרות נבראו כנזכר, אך מפני שהעוה"ז הנברא בה' היה בתחילה בהעלם סתום בתוך המחשבה, כמו הכלי שהיה תחילה סתומה במחשבת האומן, כן היה אות ה', שהוא הדבור הנקרא ה' מוצאות הפה, היתה סתומה בתוך היו"ד, ואח"כ בעשות הכלי שהיא עוה"ז, בהבראם באברהם, נתגלית הה' תתאה שהוא הדבור כנודע. ועכ"ז כח היו"ד בתוכה, שהוא יו"ד של מילוי (הי') [הה'] מורה על זה. והה' עילאה ג"כ במילוי יו"ד נשארת למעלה. וזהו שם שר"ה בה', ר"ל כח הפועל בנפעל, דהיינו הפועל שהוא עיוני לשון ש"ר כנזכר, הוא בנפעל שהוא בתוך הה' המקבל.

אך עכ"ז קשה איך יכולים להיות שוים הפועל והנפעל. ומה גם שגם עוה"ב שהוא המשפיע, שהוא מרומז בשם שר"ה, למה נקרא עתה בלשון נקבה בה'. אך הנה ידוע מ"ש רז"ל יותר משהעגל רוצה לינק פרה רוצה להניק. והוא דמיון האב המלמד את בנו חביבו, כל מה שהבן מצליח ומתחכם בלימודו יש להאב שמחה ותענוג גדול ביותר. והנה הגם שהאב הוא המשפיע העיקרי שלמדו עיקר החכמה, עכ"ז בערך התענוג המגיע לאב מבנו, האב הוא המקבל בערך הזה, והנמשל מובן מאליו. וז"ש בזוהר ישראל מפרנסים לעילא, ר"ל בקיומם התורה והמצות מוסיפים כח בפמליא של מעלה.

נמצא כי כך שם שר"ה. אעפ"י שהיא עיקרית יו"ד המשפיע, עכ"ז היא עתה לשון נקבה בערך התענוג והשמחה המקבלת ממעשה התחתונים. והגם שעולם השמחה והתענוג הוא רוחני מאוד מאוד ביותר עליון מעולם המחשבה והחכמה [כנזכר בדרושים] , עכ"ז התענוג והשמחה המגיע לאב מחכמת בנו, בהכרח הוא שהוא היותר קטן מהחכמה, בהיות שהוא מסתעף מחכמת בנו שהוא חכמה תתאה.

לכך אפשר שלזה רמזו חד אמר בעלה אתעטר בה והיא לא אתעטרת בבעלה, ר"ל בעלה, שהוא דמיון (הבן) [האב]^יג שעיקר חכמתו ממנו, אתעטר בה, ר"ל שנעשית (מהחכמה) [ממנה החכמה] עטרה (לראשה) [לראשו]^יד, חכמה עילאה שקיבל נעשה עטרה לו. אבל איהי, הגם שהיא מקבלת ג"כ [מבעלה] שמחה ותענוג, אך בהיותה מסתעף (ב') מחכמה תתאה אינה קרויה עטרה, כי עיקר היו"ד שהוא חכמה הוא למעלה, רק שבמקצת הוא [נקרא] נוקבא כנזכר, כמו כל עילות ועילות בערך שהוא מקבל מעילת העליון נקרא נוקבא, ובערך שהוא משפיע לתחתון נקרא דכר.

ומ"ש ח"א איהי מרתה דבעלה, יובן עפ"י מ"ש בכתבי האר"י זלה"ה שכל מדריגה תחתונה שבעולם העליון נעשה חב"ד בעולם התחתון ממנו. וכדי לקרב הדבר אל השכל, נמשיל משל להרב המלמד לתלמידו. הנה חכמת הרב גדולה היא מאוד עד אין קץ, ומה גם שהיא סתומה ונעלמת במחשבתו, ובוודאי בלתי יכולת התלמיד להשיגו. אלא מה הוא השגת התלמיד, הדבור שהוא שומע מפי הרב. ועכ"ז אם לא ישים עיונו ומחשבתו לדברי הרב לא יקבל אפילו הדברים כהוויתן. נמצא כי הדברים היוצאים מפי הרב היא מדריגה התחתונה כנודע, נכנסת בתוך המחשבה של התלמיד שהוא המוחין שלו. וזהו בתחילת הלימוד [של] התלמיד, אינו מקבל רק דברים כהווייתן. אך כאשר מתחכם התלמיד יותר יכול הרב להבינו התכת הדברים והמשך הדברים ופשט הבנתם, אבל הפנימיות, שהוא חכמה הנעלמה, אין כח לא בתלמיד להשיגו ולא בהרב להבינו. אך זאת פעולת הרב בתלמידו שמניח בו רושם חכמתו הסתומה, ומחמת שכח הפועל בנפעל, הרושם ההוא מתרחב ומתפשט מעט מעט (ומגדולתו) [ונגדלת] מדעתו. נמצא שיש ג' מדריגות בהבנת התלמיד: א' הוא הדברים כהווייתן, והב' הוא הבנת הדברים כפשוטן, והג' הוא הפנימיות. ואפשר שג' מדריגות הנזכר' נקראים נפש רוח נשמה. וזהו ידוע כי החכמה נקרא קודש. ואפשר לומר שהדבורים נקרא נפש החכמה, והבנתם נקרא רוח החכמה, והחכמה הפנימיות נקרא נשמת החכמה. ואפשר לומר שהמדריגה האמצעית נקרא רוח הקודש, שהוא דבר ממוצע בין נפש לנשמה.

וזהו מ"ש כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, ולא אמר שמע (לאשתך) [לאמרה] כמו שהתחיל אשר תאמר. לכן דרשו לקול רוח הקודש, לרמוז אל הנזכר, לדבר הממוצע שהוא רוח, והוא גם כן נקרא קול שבתוך הדבור. פי' כי הלוא הקול הוא גולמי קלא בעלמא. והדבור הוא המגלה, כי הדבור הוא הפרט הנעשה פירוש של הכלל. ונדמה זו למשל אם לא היה הקול מצרף עם הדבור, הנה לא היה הדבור נשמע. וגם אם לא היה הדבור, הוא גולמי בלתי מושג. וזהו הכלל שצריך לפרט ופרט הצריך לכלל. וזהו החלוקה שאמרנו כי הפרט צריך לכלל, שפירשנו שאם לא היה הכלל מצורף עם הדבור לא היה הדבור נשמע – (^טווגם אם לא היה הדבור הוא גולמי בלתי מושג, וזהו הכלל שצריך לפרט) – ר"ל לא היה הדבור מובן, לשון כי שומע יוסף. אף זה אם לא הקול מצורף עם הדבור לא היה מובן ומושג, מפני שהקול הוא חיות הדבור, והוא רוח הקודש. וזה שאמר שמע בקולה, כלומר הוי מקבל ממנה הבנת הדבורים שהוא הקול המצורף עם הדבור הנקרא רוח הקודש כנזכר.

וזהו החילוק שבין (המדרגות) [המאן דאומרים], דהיינו (המדה) [המ"ד] הא' המשיל הקבלה למוחין גמורים, שהוא חכמה כנזכר, שהיא עטרה (בראשה) [בראשו] כנזכר. (והמדה) [והמ"ד] הב' המשיל הקבלה רק למדרגה אמצעי כנזכר, לכן אינה נקראת עטרת בעלה בעצם, רק מרתה דבעלה, כי מכל מקום אף על פי שאינם מוחין גמורים עכ"ז מקבל (נוקבא) [נקרא], דוגמת התלמיד המקבל מהרב מדריגה האמצעי כנזכר, ולכך אמר מרת"ה [דבעלה] שהוא לשון כמו הרב בערך התלמיד כנזכר.

כהכה

וירא את המקום מרחוק. איתא בזוהר שראה את יעקב. פירוש, כי זהו אכזריות גדולה שישחט את בנו, ונתרחק[ה] ממנו מדת יעקב שהוא רחמנות. ויצחק בא להתלהבות גדולה עד שיפשוט צווארו בשביל אהבת השם יתברך. וזהו העקידה, אברהם נתכלל ביצחק, פי' במדת יראה, ויצחק באהבה [מדת אברהם] , כנזכר.

כוכו

ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי ויאמר הנני בני. כי אברהם הוא חסד, ויצחק הוא גבורה. ולכך אמר יצחק לאברהם, הלא אבי אתה, והיינו מדת החסד, והיכן הוא הרחמנות שלך. והשיבו אברהם הנני בני, פי' עתה הנני במדת בני, פי' באכזריות.

כזכז

^טז איתא בזוהר ע"פ וירא והנה איל אחר וגומר, אותו איל נברא בערב שבת בין השמשות ובן שנתו היה. וי"ל עפ"י מ"ש רז"ל בין השמשות לא הכריעו בו חכמים אם כולו מן היום או כולו מן הלילה, או חציו מן היום וחציו מן הלילה. פי' עד"מ יש בכל דבר ד' יסודות אש רוח מים עפר. והנה אש ומים הם נגדיים זה לזה, ואיך יכול להיות נכללים זה בזה. רק צריך לדעת [נ"א: ובודאי מוכרח] שיש דבר המחברם שלא יבטל ויכבה האש ממים, או להיפך. לכך צריך להיות דבר המחברם שלא יתבטלו ממציאות הויה ההוא, והדבר הזה המחברם נקרא אי"ן. וטעמו של דבר, כי כח הפועל בנפעל. והפועל [הוא כח אלהות שבדבר הזה, והוא] אינו כלי. לכך [בודאי] יש כאן אי"ן. וכן יש (בעובדא) [בעבודת] אלוהות, יש אהבה ויש יראה והם נגדיים זה עם זה, כי איך יכול להיות אהבה ויראה כאחת. למשל יראת האדם מהנחש אין בזו היראה שום אהבה, או כדומה בדבר טוב אין בו אלא אהבה. אבל אם הוא אהבת הבורא או יראת הבורא יכול להיות שניהם כא'. ואהבה נקרא יום, ויראה נקרא לילה, והדבר המחברם נקרא בין השמשות שלא הכריעו בו חכמים מה הוא, ונקרא אי"ן. ואי"ן הוא החכמה, כי החכמה מאי"ן תמצא. והחכמה נקרא ראשית, כמד"א ראשית חכמה. וה' בחכמה יסד ארץ^יז. נמצא מוכח מזה מה שאנו קורין כאן אי"ן אין בזה שום תמונה. ואפילו הכי אין לו קריאת עצם אלוהות כי אי"ן נקרא ראשית והוי מספר. והוא ית' נקרא אחד. אבל לגבי הקב"ה נקרא זה האין ההיולי. דהיינו תחלת המחשבה. ויום נקרא אהבה ולילה נקרא יראה כידוע, והמחברם, שהיא בין השמשות, נקרא מדת אי"ן. והעקידה [היה] שאלקים ניסה את אברהם, פי' שמדת היראה היה עליו [נ"א: הוה לה עליה מתחבר] עם מדת האהבה. ויש^יח שבעה שנים, פירוש שבעה השתנות במדות, הנקרא שנים, ואי"ן נקרא שנה ראשונה. נמצא כי בשעת העקידה שהיה (עליו) [עליית] יראה ואהבה הוצרך לבא במדת אי"ן. וזהו מ"ש איל (בעל) [בן] שנתו היה.

כחכח

והנה איל אחר. איתא בזוהר הוא האיל שנברא בין השמשות ובן שנה היה. פי' בין השמשות נקרא דבר הממוצע בין יום ובין לילה. כי בכל דבר יש ד' יסודות אש רוח מים עפר, והם דברים (מתנגדים) [נגדיים] מים מכבה האש, רוח מפזר עפר, רק צריך להיות עוד דבר א' המחברם והוא מדת אי"ן. [כי] כשמגיע יסוד המים לבטל יסוד אש, נתבטל המים ממציאות שהגיע למדת אי"ן.

ובאהבה ויראה גם כן כך, כי בדבר גשמיות כשאוהב דבר אז אינו ירא ממנו בשעת מעשה, וכשהוא ירא ממנו אז אינו אוהב אותו. אמנם בהקדוש ברוך הוא יש אהבה ויראה כאחת, כי הוא המחברם. וכח הפועל בנפעל. למשל אומן עושה כלי, יש כחו בהכלי והכח אינו כלי.

והאין נקרא חכמה, ע"ד והחכמה מאין תמצא. והחכמה נקרא ראשית, ראשית חכמה וכו'. וכשנקרא (ראשון) [ראשית] אז יש לו מספר, כי אחד משמעותה שלו הוא אחדות, אבל ראשון הוא התחלת המספר, ומסתמא יש מדריגה שהיא למעלה מן החכמה. ויום נקרא בהירות שאדם רואה את בהירתו [ית', ולילה נקרא חשכות שאינו רואה ח"ו בהירתו] , והמחברם הוא האי"ן. וזהו בין השמשות דבר המחבר יום ולילה.

וזהו היתה [ענין] העקידה שהעלה את יצחק לכלול אותו במדת אהבה. והאלקים נסה את אברהם, הגבורות יש להם עליה מכח מדת האהבה, ובוודאי הוצרך להעלותה למדת אי"ן. ובן (שנתו) [שנה] היה, פי' שנה לשון (שינ"ה) [שינוי, ור"ל על ידי זה יוכל להשתנות] . דהא כתיב ה' בחכמה, הוא ית' שורה בהחכמה. והחכמה מדריגה קטנה ממנו ית', והיא אצלו ית' רק היולי, תחלת המחשבה.