סימן לב
אסימן לב
ראובן נפטר בלא בנים ויורשיו הם שנים נמואל בן אחיו שמעון ושרה בת אחיו לוי. ונמואל הנזכר משודך לרבקה בת דינה אחות ראובן ושמעון ולוי הנזכרים. ולרבקה הנזכרת נתחייב דודה ראובן הנזכר בקישורי תנאים הנ"ל שעשה עם אחיו שמעון ליתן לה נדוניא ארבעה מאות רובל סי"ג וגם להלבישה ולהחזיק על שולחנו שני שנים. אשר סך הכל ההתחייבות עם הנדוניא יעלה אלף רובל סי"ג. ונתחייב לה כן מפני שקבל ממעות שנשארו לה מאביה יהודה בעל דינה הנזכרת סך חמש מאות רובל סי"ג בהיתר עיסקא איזה שנים וסמוך לפטירת ראובן הנזכר צוה לפני מותו שיחלוקו בכל נכסיו שני יורשיו הנזכרים נמואל ושרה שוה בשוה. היינו נמואל ומשודכתו רבקה חלק אחד ושרה חלק אחד. רק שנשואי נמואל ומשודכתו רבקה ובגדים לשניהם יעשו מן האמצע טרם החלוקה וכל השאר יחלוקו שוה בשוה. ועתה קרובי [שמעון] רוצים לבטל הצוואה מפני שסך כל העזבון הוא שני אלפים רובל אסי"ג והוצאות הנישואים והבגדים דנמואל ורבקה יעלה רק חמשה מאות רובל סי"ג. ויהי' חצי העזבון הנשאר להם רק שבעה מאות וחמשים רובל סי"ג. ויהי' סך הכל עם הוצאות הנשואים והבגדים אלף ושני מאות וחמשים רובל סי"ג. והרי יש לרבקה התחייבות על סך אלף רוס"ג נמצא לא ישאר ירושה לנמואל רק מעט נגד שרה היינו שיירש נמואל רק שני מאות וחמשים רובל ושרה תירש שבעה מאות וחמשים רובל:
אהנה בנדון ההתחייבות שנתחייב ראובן לרבקה הנה באה"ע סי' נ' ס"ו בהג"ה כ' רמ"א דאם מת הפוסק אין יורשין צריכין לקיים. וכ' בחמ"ח ס"ק י"ח דאף דבכתב התנאים קבלו בק"ס לקיים כל המבואר שם האי קנין לא קאי אאותו בן רק קאי אאותו שכנגדו כו'. קנס לצד שכנגדו כו'. וכ"כ הב"ש שם ס"ק י"ח ובסי' נ"א סק"ט דמיירי שלא הי' קנין מפורש לזכות להם. ור"ל שהי' קנין אבל י"ל דהקנין קאי ליתן קנס לצד שכנגדו. והחמ"ח סי' נ"א סס"ק י"א כ' ולמעשה צ"ע קנין שלנו אם הוא להזוג או להצד שכנגדו ועוד כ' בב"ש סי' נ' ס"ק י"ח ונראה דלא איירי בקנין אתן אלא קנין ומחייב א"ע וכו' ובסי' נ"א סק"י העלה דקנין אתן לא אתברר הלכתא לכן אין מוציאין מיורשיו ואפי' ממנו אין מוציאין מספיקא דלמא הלכתא קנין אתן לא מהני ואינו חייב כלום עכ"ל. נמצא לכאורה יש ב' טעמים לפטור היורשים מההתחייבות לרבקה הא' משום קנין אתן דבח"מ סי' רמ"ה ס"ב משמע ברמ"א ובסמ"ע שם סק"ב דקנין שבתנאים ראשונים הוא קנין אתן. וא"כ אפי' ממנו י"ל דאין מוציאין. הב' אפי' להאומרים דקנין אתן מהני מ"מ אם מת הפוסק י"ל דפטורים היורשים משום שי"ל דהאי קנין לא קאי לאותו בן כו' כנ"ל וכ"ה בח"מ סי' רפ"ו ס"ג בהג"ה. ועיי' בב"י סס"י קצ"ה מחודש ך' שהביא בשם תשו' הרשב"א בתולדות אדם סי' ש"א שנשאל על קנין אתן והביא ראי' ברורה מפרק זה בורר דף כ"ד דמהני וכ"כ עוד שם בב"י מחודש י"ד בשם רי"ו נט"ו ח"ג וכן מעשים בכל יום בעסק הנדוניא כו' ולפיכך מסתבר כו' משמע שהוא מסכים לסברת האומרים דקנין אתן מהני. וכן משמע יותר בתשו' הרשב"א ח"א סי' אל"ג ששם הובאה תשו' זו שכ' שם וכך אנו עושים מעשה בכל יום בפסקי הנדוני' כו'. ועיי' בחידושי הרמב"ן רפ"ק דב"ב ד"ג ע"א בד"ה קנין דברים הוא מה שהקשה מפב"ת דעכומ"ז דע"ב א' ותירץ עפמ"ש הרי"ף ס"פ בית כור דמיירי במעכשיו. ובאמת מקור ד' הרי"ף הוא ממ"ש בספר המקח לרב האי שער ל"ז משם מבואר דמה דצריך מעכשיו הוא רק שלא יהי' בזה דין אסמכתא והיינו ממש כמו שכתב העיטור שהביא הב"י רס"י ר"ו. ולמ"ד דלית בזה אסמכתא משום דלא גזים וגם לא אמרו דרך קנס א"צ כלל מעכשיו וזה נראה דעת רש"י פב"ת דעכומ"ז שם שלא הצריך רק קנין ולא הזכיר מעכשיו. וכ"נ בהרא"ש שם א"כ מזה ראי' דקנין אתן מהני. ועיי' מזה בש"ע ואחרוני' בח"מ סי' כ"ב. ועיי' בקצה"ח סי' רמ"ה סק"א מה שהביא שהמגיד משנה הקשה עליו מגיטין דף מ' ע"ב מאתננו. והנה לדעת הר"ר יונה דבקנין גם כן לא מהני רק כשהקנין בא באחרונה כהובא ב"י סס"י קצ"ה מחודש ך' א"כ לק"מ משטר דשטר ה"ל כמו קנין בראשונה. ובלא"ה הרי גם בשטר נחלקו תנאים בגיטין שם וכן גבי קנין נחלקו אמוראי' ר"פ הכותב אלא דגבי שטר קיי"ל כחכמים נגד ר' ור' מאיר ובקנין קיי"ל כמ"ד דמהני משום דבשטר שייך לומר דהוא רק הבטחה משא"כ בקנין דסתם קנין הוא במעכשיו ע' ספ"ה דנדרים דמ"ח ע"ב ובתוס' פא"נ דס"ו ע"א בד"ה ומניומי ובתוס' ביבמות פרק האשה רבה דצ"ג סע"א ועיי' תשו' עה"ג סי' קכ"ד ותשו' נ"ב חח"מ סי' ל"ג שחייבו להיורשים מצד אומד דעת האב דהכא לא שייך טעם זה חדא דאומד דעת האב מהני רק לבתו והכא היא בת אחותו ועוד דהכא אדרבה איכא אומדנא להיפך שהרי מצוואתו משמע בהדיא שלא תטול ההתחייבות בראש:
מיהו נלע"ד דכל זה לפי נוסח התנאים ראשוני' הנז' בנחלת שבעה סי' ח' שלא נזכר שם כלל לשון שהתחייב את עצמו. ע"כ בזה רצו לומר דקנין אתן לא מהני אבל עכשיו שכותבין בקישורי התנאים לשון חיוב שאבי החתן התחייב את עצמו כך וכך ואבי הכלה התחייב א"ע כך וכך בזה ודאי י"ל דלכ"ע מהני הקנין שעושין אח"כ על כל הנ"ל. כמבואר בב"י סס"י קצ"ה מחודש ך' שעד כאן לא הי' השאלה אם מהני קנין אתן רק משום שלא אמר בלשון חיוב. וגם ע"ז השיב הרשב"א דקנין מילת' אלימתא היא ומתקן הענין וכאלו מחייב את עצמו באותו דבר כו' משמע דבמחייב א"ע בחיוב ובקנין לית מאן דפליג דמהני אפי' בלשון עתיד ועיי' בתוספות ר"פ אע"פ אבל מה שמשעבד גופו להתחייב כו' ועיי' בשט"מ ספ"ז דב"מ בשם תלמיד הר"פ ועיין מזה בתשובת הרשב"א ח"ג סימן ס"ה הובאה בקצרה בב"י סימן סמ"ך ושם סיים והטענה בזה לפי שנשתעבד הגוף להלואתו וכל שיקנה נשתעבדו נכסים שקנה בגררת שעבוד גופו עכ"ל ובעה"ת שער ס"ד ח"ב ג"כ העלה כן אך נראה דלא אתי עלה מטעם שעבוד הגוף ולכן הוכיח דין זה מדין שעבוד דאקני ומדין ערב. ואפשר דגם גבי ערב הוא מה"ט. ומ"ש בסמ"ע סי' רמ"ה סק"ב ואי משום דבשעת החופה עושים תנאים שניים בלשון חיוב כו' א"כ בתנאים ראשונים נמי ליעבדו הכי שיחייב נפשו כו' ע"ש מ"מ ודאי אי עביד הכי בתנאים ראשונים מתחייב לכ"ע ועיי' בסמ"ע סי' סמ"ך ס"ק י"ח:
במיהו לכאו' עדיין נשאר טענה הב' הנז' דאפי' היכא דהקנין מהני מ"מ אם מת הפוסק כו' משום שי"ל דהאי קנין לא קאי לאותו בן כו'. אך באמת מ"ש בתשו' מהרי"ו סס"י ק"ד האי קנין לא קאי אאותו בן אלא קאי כו' שיתן הקנס לכשנגדו. זה אינו שייך ג"כ בנדון תנאים שנכתבים בלשון חיוב גמור ושכותבין אח"כ וכל הנ"ל נעשה בחיוב גמור בקגא"ס דפשוט דלא קאי הקנין על הקנס לבד כ"א על כל מה שנתחייב ליתן לבנו או לבתו ועוד דבנדון זה דלא נתחייב מנדבת לבו ומתנה לבד רק מפני שהיה חייב לה באמת שקיבל בהיתר עיסקא ממעות שלה סך חמשה מאות רוסי"ג אם כן לכ"ע יש לומר דמה שנתחייב בקשורי תנאים נתחייב לה ממש ובקנין גמור ואף שההתחייבות הוא יותר ממעותיה הרי קבלם בהיתר עיסקא. וגם שהסילוקים הם לזמנים והוא קיבל מעותיה זמן רב מקודם:
ומ"מ עדיין יש לגמגם בזה כיון שלא נכתב בהקשורי תנאים שמתחייב מעכשיו ממש לסלק לזמן פלוני כ"א שנתחייב בקנין ליתן לזמן פלוני א"כ י"ל שאין החיוב נגמר כ"א לזמן פלוני וכיון שמת המתחייב קודם שנגמר חיובו בטל ההתחייבות. ויש לדמותו לההיא דמתנה ש"ח להיות כשואל והיינו בשקנו מידו לפ"ד שמואל ס"פ הפועלים ופי' התוס' ר"פ אע"פ דשיעבד הגוף ע"ז מעתה וע"כ מהני הקנין ע"ש וגבי שואל קיי"ל ר"פ בתרא דב"ק דקי"ב ע"א דאם מת היורשין פטורים מן האונסים וכ"מ לכאורה במהרש"א ובפנ"י שם דמדמי ליה לשואל ממש. ואף שכיון שקנו מידו היה שעבוד הגוף משעת משיכה מ"מ כיון שלא נשתעבדו נכסיו עד שעת האונסין לא נגמר חיובו. ולכן כשמת מקודם שתיאנס בטל התחייבותו ולפ"ז דומה הדבר למ"ש התוס' בפ"ג דקדושין דס"ג ע"א סד"ה כגון. בענין משוך פרה זו מעכשיו לאחר שלשים יום לדעת רבי יוחנן דאם חזר בו בטל הקנייה ובודאי דכ"ש אם מת וה"נ כיון שעדיין עתה אין כאן רק שעבוד הגוף יש לומר שהוא רק התחלה ולא נגמר הקנין עד זמן ההתחייבות. אך מהתוס' ר"פ אע"פ משמע בהדיא דהיכא דמשעבד גופו לזה החוב מעתה אע"פ שאין לו נכסים עתה כלל ושעבוד נכסיו חל אח"כ לכשיקנה וגם הזמן פרעון הוא אחר זמן נקרא נגמר חיובו ואם מת גובה מהיורשים שהרי כל דבריהם הוא על ענין שכותב לה מאה מנה בכתובתה וכתובה לא ניתנה לגבות מחיים כ"א לאחר מיתה והקשו איך יתחייב ע"ז כשאין לו עכשיו נכסים כלל וע"ז תירצו שמשעבד גופו לזה החוב מעתה ולכשיהיו לו נכסים חל שעבודו מעתה אלמא דאף שאינו כותב בפי' שמתחייב מעכשיו לגמרי. אמרינן שנתחייב מעכשיו ממש. ואף שזמן הפרעון הוא לאח"כ טובא. ואע"פ ששעבוד נכסים ליכא עכשיו כלל רק שעבוד גופו לזה החוב מ"מ זהו גמר החיוב מעכשיו ממש. ועיין מזה בהרא"ש ובמרדכי שם ולמהרש"א והפנ"י צ"ל כמ"ש בהפלאה שם לשטתם דשעבוד הגוף דגבי ש"ח שקנו מידו היינו רק על שישמור כשואל ולא על חיוב ממון מעכשיו ול"ד לשעבוד הגוף דבכתוב' וכ"מ בהדיא במהרש"א שם וראיה ג"כ לזה מר"פ הנושא את האשה ופסקה עמו כדי שיזון את בתה חמש שנים כו' דאמרי' דהיינו בכותב לה חייב אני לך כו' ותנן התם מתו ניזונית הבת גם מנכסים משועבדים ואע"ג דמוקמינן לה בשקנו מידו מ"מ עכ"פ צ"ל דמ"ש חייב אני לך היינו מעכשיו אע"פ שהסילוק לא נגמר רק עד חמשה שנים ובתשו' הרשב"א ח"ג סי' ס"ה כתב דחייב אע"פ שאין לו עכשיו המזונות אלא שירויח או יקנה ויזון כו' ע"ש. מיהו יש לדחות דהתם שאני שמתחילים חיוב המזונות מעכשיו ממש שכשנשאת לו תומ"י חייב לזונה:
גולכאורה יש להקשות ע"ז דהנה בתשובת הרשב"א הנ"ל דימה לזה ג"כ ענין שיעבוד דאקנה שמשעבד דשלב"ל והטענה בזה לפי שנשתעבד הגוף להלוואתו וכל שיקנה נשתעבדו נכסים שקנה בגררת שעבוד גופו עכ"ל. הרי דטעמא לחלק בין מכירה דשלב"ל דלא מהני ובין שעבוד דשלב"ל דמהני דהטעם משום דבשעבוד כבר נשתעבד הגוף להלוואתו ולכן כל שיקנה נשתעבדו כו' ועיין בגמרא פ"ט דב"ב דקנ"ז ע"א בפירשב"ם ד"ה אלא שפי' דהטעם כדי שלא תנעל דלת בפני לוין. ולהרשב"א א"צ לזה רק משום שכבר נשתעבד גופו ואפשר שכ"ד התוס' שם סד"ה דאיקני שכתבו דאלים כח השעבוד. או אפשר כוונתם רק כפשוטו דאלים כח שעבוד מכח קנין (וצ"ע במלחמות פרק כ"ש גבי עכו"ם שהלוה את ישראל על חמצו כו') ועכ"פ להרשב"א דטעמיה משום שנשתעבד גופו להלוואתו כו' ואעפ"כ ס"ל דקודם שקנה הנכסים יכול לחזור בו כמבואר בב"י בח"מ סס"י קי"ב אשר מזה משמע דכל שאין כאן רק שעבוד הגוף אין זה גמר החיוב עד שישתעבדו הנכסים ממש ע"ז. ולכן מהני החזרה ע"ד שכתבו התוספות בפ"ג דקדושין דס"ג סע"א לר' יוחנן כנ"ל ועיין בתומים סי' סמ"ך סק"י דראייתו נגד הכנה"ג מתשובת מהר"מ שבמרדכי פ"ק דב"מ סי' רמ"ז אינו נכונה כלל דשאני התם דאמר בהדיא שמתחייב מעכשיו משא"כ בנדון דהכנה"ג גם חילוקו אינו נכון כלל דהא גבי כתובה כשאין לו שוה פרוטה והוא מתחייב מאה מנה אין לך חיוב בדשלב"ל גדול מזה ואף עפ"כ מהני. אלא טעמיה דהרשב"א נראה דגבי דאקנה לא כתב לשון חיוב ולא שעבד גופו ע"ז ממש בפרט רק שעבוד הגוף הוא על ההלוואה ולכן ס"ל דיכול לחזור בו. אבל היכא דכתב לשון חיוב אפי' אדשלב"ל לא יכול לחזור בו ודלא כהכנה"ג. וכ"ד הקצה"ח סי' ק"ז. ובנתי"מ סק"י השיג עליו ומ"ש דהא חיוב לא נלמד רק משעבוד ודיו לבא מן הדין וכו' ולא מצינו שיעבוד רק שמשעבד כשיבא לרשותו כו'. הנה הבעה"ת שס"ד למד חיוב בדשלב"ל משעבוד אבל בתשו' הרשב"א ח"ג סי' ס"ה משמע בהדיא דחיוב עדיף משעבוד וז"ל ובחיובין ובתנאים ואפי' בשעבודים ובשכירות לא שייך דשלב"ל עכ"ל משמע דלא למד כלל חיוב משעבוד כ"א דין חיוב נלמד מדין המחייב א"ע לזון את בת אשתו אע"פ שאין לו עכשיו המזונות אלא שירויח או יקנה עכ"ל. ובקצה"ח סק"ה השוה ג"כ חיוב שמחייב א"ע לשעבוד דאקנה דמן התורה לא מהני כשמת כו' וא"כ חיוב הכתובה שבתוס' ר"פ אע"פ אינו מועיל מה"ת וזהו דוחק גדול ועצום. עכ"פ בנדון זה שנתחייב ממון לכ"ע אף שמת לא בטל ההתחייבות:
דאחר כך מצאתי בתשובת מהרי"ט ח"ב חח"מ סי' צ"ג משמע דקנין דתנאים ראשונים אף אם היה בלשון התחייבות שנתחייב לתת כך וכך בקנין עכ"ז כשמת האב אין הבת יכולה להוציא ההתחייבות מהיורשין ע"ש והטעם כתב בתחלת תשובתו וז"ל ומיהו איכא למימר דדברים ע"י קדושין עדיפי טפי מקנין שלא ע"י קדושין כו' משום דליתא בחזרה אם לא ע"י גט וה"ל כנשואין דמההיא שעתא משתעבדי אהדדי אבל קנין שע"י שדוכין כיון דאיתנהו בחזרה שאם היום או למחר חוזרים בהם האיש או האשה א"צ שום גט כו' לא נשתעבד לו בשעת קנין ולא גמר ומקנה וכו' עכשיו שמת לא נתחייבו נכסי היורשין עכ"ל. ולפי"ז אף שנכתב שהתחייב לנדן בתו הדין כן. דמ"מ לא נתחייב לה אלא ע"ד שתכנוס את זה המשודך וא"כ כיון דאיתנהו בחזרה לא גמר ומקנה ולא דמי למ"ש הר"ן פרק מציאת האשה גבי מתניתין דהפוסק מעות לחתנו שאמרו בשם רב האי גאון ז"ל דדוקא בפוסק מעות לחתנו כו'. אבל פוסק מעות לבתו כו' קנתה הבת אע"פ שמת חתנו כו' והובא ב"י באה"ע סי' נ"ג. וא"כ כיון דבמתחייב להבת קנתה הבת אע"פ שנתבטלו הקדושין ה"ה גם בשידוכין כשנתחייב לנדן בתו בקנין נימא דזכתה הבת אף אם יתבטלו השידוכין ויחזרו בהן. ואף שהרא"ש שם פרק הנ"ל סי' ג' כתב דודאי לא פסק אלא ע"מ שתנשא בהם כו' ע"ש מ"מ י"ל דלא אתא לאפוקי אלא כמ"ש ואם לא נשאת ומתה והיה לה בן כו' אבל כל שתנשא בהם אפי' לא לאחיו היבם כ"א לאחר זכתה. אך החמ"ח סי' נ"ג סק"ח פי' דברי הרא"ש שאם אינה זקוקה ליבם ורוצה להנשא לאיש אחר כו' אין בדבריה ממש כו' והב"ש סק"ז כתב מיהו בר"ן לא משמע כן. אך מדברי הרמב"ם פכ"ג מה"א הט"ו האב שפסק ע"י בתו לא קנתה הבת אותה המתנה עד שיכנוס אותה בעלה משמע בהדיא דחולק לגמרי ע"ד רב האי גאון שבר"ן וכ"מ בהדיא בההמגי"ד שם וכן מצאתי בהדיא בשט"מ שם דדברי רב האי הם לפירושו בירוש' שם אבל לפי' הרי"ף גם דין זה אינו ע"ש ולכן כתב הרב"י בש"ע סי' נ"ג ס"ג דינו דרב האי שבר"ן ורא"ש רק בשם יש מי שאומר אע"פ שלא הביאו הם חולק ע"ז ואין זה אלא מפני שבסעי' ב' כ' לשון הרמב"ם שהמובן ממנו שלא כדעת ר"ה גאון. ואף על פי שהחמ"ח סק"ד פי' לשון הרמב"ם והש"ע כלומר שפסק לחתנו וכ"ד הב"ש. אינו במשמע כלל מלשון הה"מ כן. וכ"כ בהדיא בשט"מ כנ"ל. וכן מצאתי בספר עצי ארזים שכתב כן וע' בספר בית מאיר שנטה לדעת הרא"ש. וכיון שכן בנד"ז להה"מ והרמב"ם וגם להרא"ש לא קנתה הבת עד שתכנס לזה המשודך. וא"כ למהרי"ט לא מהני הקנין. מיהו באמת יש לומר שטעם זה דמהרי"ט אין בו טעם כעיקר כ"כ דאדרבה ממקום שהביא יש עזר כנגדו דהא גבי הפוסק מעות לחתנו אמרי' שאינו פוסק אלא ע"מ לכנוס וכמש"ש בש"ע ס"ב וסעי' ד' והרמב"ם והש"ע כ' לא קנתה כו' עד שיכנוס כו' ואעפ"כ כל שכנס אע"פ שהאב מת קודם שכנס מוציא החתן מהיורשים כמ"ש בש"ע סי' נ"א ס"א בהג"ה הדברים הנקנים באמירה כו' הוי כשאר חוב ואפי' מת האב כו' והוא מתשובת הריב"ש סי' קכ"ט. ואם כן ה"נ גבי שידוכים כשנתחייב בקנין גמור לבתו אף שההתחייבות לא היה ודאי רק ע"ד שיכנוס כיון שנתחייב בתנאים אלו ועיין בש"ע סי' נ"ג ס"ד מ"מ כל שכנס אח"כ אמאי לא יוציאו מהיורשים שהרי נתחייב עכ"פ ע"ד כן. ומ"ש כיון דאיתנהו בחזרה אינו טעם מספיק כיון שעכ"פ לא חזר בו. ולא יהא כתנאי כשמתחייב בקנין מעכשיו בפי' ע"מ שאם יחזור בו יבוטל החיוב מ"מ כל שלא חזר בו לא בטל החיוב ועיין מזה באה"ע סי' צ' ס"ז ובב"ש שם ס"ק למ"ד ובגמ' דכתובות דע"ט ע"א גבי מהיום ולכשארצה כו' ובהרא"ש שם וכ"ש הכא דלא אמר בפי' שאם יחזור בו בטל החיוב אלא דיכול לחזור בו ועוד דאם הבת והחתן שניהם רוצים והחתן מקיים התנאי' י"ל דהאב לא יוכל לחזור בו:
הועוד דבתשובת הריב"ש סס"י קכ"ט שכ' בנד"ז אם קנו מיד אבי הבת בתנאים ההם חייבים להשלים מנכסיו ואפי' ממשעבדי עכ"ל וע"ש דהיינו בשידוכין שקודם הקדושין וגם שלא קידשו מיד הרי ס"ל בפשיטות דקנין דשידוכין מהני וכדבריו פסק רמ"א בסי' נ"א ס"א בהג"ה כהובא קצת לעיל. וא"כ הגם דאנן לא קיי"ל כן זהו רק בקנין אתן. אבל כשנתחייב בחיוב גמור על עצמו בקנין מהכ"ת נימא שלא כן וכ"ד הב"ש שם בפשיטות סק"ח וכ"מ מהסמ"ע סי' רמ"ה וכמ"ש בנתי"מ שם. ומ"ש מהרי"ט בסוף תשובתו בשם מהרר"י צייח ז"ל אינו מספיק כלל לכשיהיה הקנין בדרך חיוב על גופו רק על קנין אתן ועוד דדברי מהר"ר יוסף צייח י"ל שהם נגד תשוב' מהריב"ל ח"ג סי' צ"ג שהביא מהרי"ט שם דפסק בפשיטות דהקנין מהני כמ"ש בתשובת הריב"ש הנ"ל וסיים שהדברים פשוטים. דהקנין מהני כמו עמדו וקדשו. אע"ג דהקנין היה לתת כו' ע"ש בהשאלה. רק שנסתפק כשנפטר והניח בנות אחרות יורשות ולא בנים באופן דהבת זו ג"כ יורשת י"ל דאיכא אומדנא דלא אסיק האב אדעתיה שתזכה אותה הבת בנדוניא ובירושה עכ"ל. ועיין מזה במל"מ פ"ו מה' זכיי ה שכתב הרב מוהר"ר שמואל הלוי דלא אמר מהריב"ל אלא היכא שהניח נכסים מרובים דמטי לה לבת בחלק ירושתה כשיעור החיוב שנתחייב אביה כו' אבל בנכסים מועטים כו' והסכים עמו שכנגדו. וכתבתי מזה במ"א* בדין אם אמרי' אומדנא בלא גילוי דעת אף כשיש דעת אחרת ואין כאן מקום חקירה זו כיון דהמשודכת שנתחייב לה אינה יורשת כלל אע"ג שהמשודך הוא יורשו. מ"מ לכ"ע אין לבטל חיוב שנתחייב לה מחמת ירושת המשודך דל"ד לנדון דמהריב"ל דהנדוניא שנתחייב לחתנו הוא בשביל בתו ע"כ כשבתו יורשת סך כזה י"ל אומדנא. אבל הכא החיוב הוא _____________________________________________ *)ראה לקמן סימן לה. ______________________________________________ עבור המשודכת שאינה יורשתו כלל וגם קיבל מעותיה פשיטא דלא אמרי' אומדנא:
ואמנם מה שיש להסתפק בזה דכיון ששניהם יורשין נמואל ושרה א"כ כשאמר שנמואל ומשודכתו רבקה יטלו כך וכך (והיינו בודאי עם ההתחייבות המגיע להם) ושרה כך וכך. א"כ אף שמיעט לנמואל בירושתו הרי זה כאותה שכ' הטור סי' רנ"ג סי"ד אבל אם אמר תנו מאתים זוז לפלוני בני (שהוא פשוט ולא בכור) בירושתו אין לו אלא מאתים זוז עכ"ל וכ"פ רמ"א שם ס"ח בהג"ה וטעמו עפמ"ש רשב"ם פי"נ דקל"ח סע"א גבי תנו מאתים זוז לפלוני בני בכור בבכורתו ידו על העליונה רצה נוטלן רצה נוטל בכורתו שהטעם מפני שאין האב יכול לגרוע חלק בכורתו אפי' לרבי יוחנן בן ברוקה כדנפקא לן בפרקין מולא יוכל לבכר עכ"ל והוא בגמרא פי"נ דק"ל ע"א וע"ב. וא"כ גבי פשוט שיכול לגרוע ולמעט חלק ירושתו ולהרבות ליורש השני. משמע דכשאומר תנו מאתים זוז לפלוני בני בירושתו אין ידו על העליונה ליטול חלק ירושתו אם הוא יותר ממאתים זוז. כיון שהאב יכול לגרוע חלק ירושתו ולא דמי לבכור. א"כ י"ל שדעתו הי' למעט שלא יקח אלא מאתים זוז ולא דמי ג"כ לתנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי בחובו דידו על העליונה דהתם ג"כ בעל כרחו לא יוכל לגרוע מה שמגיע לבעל חוב וכן פי' הטעם בפרישה שם וכן פי' הב"ח שם אלא דסיים אבל פשוט שהתורה נתנה רשות להרבות או למעט מביום הנחילו את בניו איכא למימר שמא דעתו הי' למעט שלא יטול אלא מאתים והממע"ה ולפיכך אינו נוטל אלא מאתים זוז עכ"ל. ולא הבנתי מאחר דס"ל דהוי זה ספק שמא הי' דעתו למעט ושמא לא הי' דעתו כן רק אדרבה קסבר שמא לא יעלה הירושה כ"כ ע"כ יפה כחו א"כ מספיקא לא גרעינן חלק ירושתו דהא בחלק ירושתו הוא מוחזק יותר משאר אחיו ועיי' ביבמות דל"ז ע"ב. ולכן צ"ל הטעם כמ"ש בסמ"ע שם ס"ק י"ח כי משמעות הלשון דבירושתו היינו שלא יטול רק מאתים זוז כו' ואין זה כספק. וא"כ לפ"ז בנדון דידן משמעות הלשון שהי' דעתו שנמואל בחלק ירושתו עם ההתחייבות שנתחייב למשודכתו רבקה יקח מחצה הנכסים שישאר אחר הוצאות נשואים שלו והבגדים וא"כ אף שבאמת מחצה זה לא יהי' ירושה לבד כי אם בזה יסולק ג"כ ההתחייבות שנשאר חייב למשודכתו רבקה. שהוא יותר מהבגדים שלה והוצאות נשואים סך רב. מ"מ נתכוין למעט חלק ירושתו והתורה נתנה לו רשות מביום הנחילו כו' כנ"ל:
זאיברא דלכאורה הרשב"א בתשובה ח"ג סימן רי"ש הובאה בקצרה בב"י סי' רנ"ג ססע"י ט"ו משמע דחולק על הטור וס"ל דגם בפשוט הדין כמו בבכור שידו על העליונה רצה נוטל מאתים זוז רצה נוטל חלק ירושתו כו' וכן מצאתי בתשו' מהר"א ששון סי' קמ"ו והטעם ביאר הרשב"א בתשו' הנ"ל וז"ל ומ"מ כיון שלא נתן שאר הנכסים לבן הקטן לא אבד זה את זכותו בשאר נכסי' וה"ז כאלו פי' שיכנסו אלה בחלק ירושתו עכ"ל. והענין הוא כמ"ש הטור סי' רפ"א ס"א בד"א בלשון ירושה כו' וכתב הרמ"ה אי נמי אמר פלוני לא יירש אלא כך וכך כו' לא אמר כלום עכ"ל ויש לומר הפי' דה"ה אפי' אמר יירש כך וכך כשהוא פחות מחלק ירושתו לא אמר כלום אא"כ אמר והשאר יירש פלוני בני. דאין לו כח למעט חלק ירושתו אלא ע"י שמרבה לאחר שהוא יירש. ומ"ש הטור תחלה כשאמר פלוני בני יירש הכל או יירש כך וכך דמהני זהו כשאינו ממעט חלק ירושתו אלא שהכך וכך היינו כחלק ירושתו או יותר. אבל כל שממעט חלק ירושתו אף שאומר בלשון יירש כך וכך הוה כאומר פלוני בני לא יירש דלא אמר כלום. אא"כ אמר עכ"פ אח"כ ופלוני בני יירש הכל. וע' ברבינו ירוחם במישרים נכ"ד וז"ל והנה לך ששה חילוקים בענין הירושה כו' חלק חמישי כשאמר לא יירשני בני פלוני שסלקו בפירוש. כיון דלא אמר פלוני ופלוני בני יירשני לא הקנה אותה להם ולא נסתלקה מזה שהעבירה ממנו וממילא נפלה לו הירושה עכ"ל. וס"ל להרשב"א בתשובה דלעיל דה"ה כשמיעט לאחד חלק ירושתו לא נסתלקה ממנו חלקו אלא ע"י שריבה לאחר. ומ"ש הרשב"ם פי"נ והנ"י במתניתין דריבה לאחד ומיעט לאחד כו' ואם אמר משום ירושה לא אמר כלום דזהו לא כרבי יוחנן בן ברוקה לא פליג ריב"ב במיעט לאחד רק משום שג"כ ריבה לאחד ועי"ז דוקא נסתלק העודף של מי שמיעט והנה דברי הרשב"ם דקל"ח סע"א והטור סי' רנ"ג סי"ד לכאורה פליגא ע"ז וס"ל דמיעט לאחד לבד מהני בלי הטעם שירבה לאחד ואינו דומה לאומר לא יירש אלא כך וכך דזהו סילוק והכא אומר יירש כך וכך:
אבל בתשו' מהר"א ששון הנ"ל העלה דגם הרשב"ם והטור מודו להרשב"א ולא אמרו דבפשוט אין ידו על העליונה אלא כשאמר והשאר יירש פלוני וכ"כ בנתי"מ סי' רנ"ג ס"ח. וגם בלא"ה מוכרח דרשב"ם והטור מיירי בכה"ג לדעת הנ"י שהביא הב"י סי' רפ"א ס"א דדוקא במחלק כל נכסיו אבל לא במקצת כו' ע"ש. (ומדי דברי נראה שהרמ"ה שבטור שם שכ' דבאומר לא יירש ראובן אלא שמעון לאו כלום הוא נ' דפליג עמ"ש הה"מ בשם הרשב"א כשאומר ראובן לא יירש עם אחיו ושאר אחיו יירשו הכל דדבריו קיימים. הגם שיש לחלק דהרמ"ה לא קאמר אלא כשאמר אלא. אבל הרשב"א מיירי שאמר ושאר אחיו יירשו ולא אמר אלא שאר אחיו יירשו. לכאורה אין זה מספיק לחלק. וכ"מ ממ"ש הרמ"ה אבל אם אמר ראובן בני יירשני כו' ע"ש דהיינו דוקא שהקדים ירושת ראובן ללא יירש שמעון ע"ש וצ"ע שהמפרשים שם לא העירו ע"ז. שוב מצאתי בתשו' מהרי"ט ח"ב בחלק ח"מ סי' צ"ו שהשואל העיר מזה ומ"ש הוא ז"ל לומר דלא פליגי ויש בהם גמגום לע"ד דהשיא דעת הרמ"ה לכוונה אחרת חוץ מכבודו. ואכ"מ). ומ"מ בנדון דידן שהזכיר בפירוש מה שתירש שרה א"כ גם לתשו' הרשב"א ח"ג סי' רי"ש דלעיל לכאורה דבריו קיימין וזכתה שרה בחלק ירושתה כפי הצוואה:
חאבל עכ"ז יש להסתפק דבשלמא אם ההתחייבות הי' ג"כ של נמואל שפיר י"ל כן שכשכלל שיטול כך וכך ומוכח שכלל גם החוב בזה הרי מיעט חלק ירושתו וריבה לאחר. משא"כ הכא שהתחייבו' הוא למשודכתו רבקה. א"כ י"ל שלא פקעה כחו בזה מכמה טעמי הא' דאף אם נניח שבודאי נתכוין לכלול בזה גם ההתחייבות שלה מ"מ מאן לימא לן דנתכוין למעט בחלק ירושת נמואל נימא איפכא דלא נתכוין רק למעט התחייבות רבקה מה גם שכן משמע לשון הצוואה שיחלוקו נמואל ושרה הירושה בשוה הרי לא מיעט כלל חלק הירושה. רק שהתחייבות רבקה י"ל שנתכוין לפטור במ"ש שנשואי נמואל ומשודכתו רבקה ובגדים לשניהם יעשו מן האמצע טרם החלוקה וא"כ מיעט ההתחייבות שהרי חייב לה יותר מזה. והרי למעט החוב אין בכחו למעט וכמ"ש בגמ' פלוני בעל חובי יטול מאתים זוז בחובו ידו על העליונה כו'. הב' שי"ל שלא כלל כל ההתחייבות שלה לפטור מזה ע"י הוצאות נשואין והבגדים. כ"א שבאמת יסלקו לה מה שמגיע לה יותר כמו הנדוני' והמזונות וזה יסלקו היורשין נמואל ושרה. ואע"פ שבאמת לשון הצוואה אינו מורה כן מ"מ אינו מבואר להדיא בהפך שהרי לא אמר שסך זה תקח עבור ההתחייבות שהוא מחוייב לה. ואפשר י"ל משום שלא הי' יודע הדין אם זהו חוב גמור או לא. ע"כ לא רצה לומר בזה דבר. אבל עכ"פ ירושת נמואל אינו במשמע שנתכווין כלל למעט. מיהו אם אמר כמו שבא בשאלה שנמואל ומשודכתו רבקה יטלו חלק אחד א"כ בטלו שני הטעמים דלעיל שהרי ודאי נתכוין למעט חלק נמואל וגם אין ספק שמא כיון שתטול הנדוניא מלבד זה דאל"כ לא הי' לו להזכיר רבקה עם חלק נמואל אלא דלהכי כלל רבקה עמו שהיא אינה יורשת ונתכוין שתטול עבור ההתחייבות הנדוניא והגם דאמר בלשון ירושה והאומר שיירש מי שאינו יורש בין היורשים לא אמר כלום מ"מ עכ"פ זכתה שרה החצי שהרי אמר שהיא תקח חלק אחד. אשר א"כ הרבה לה בירושה וזה ביכולתו. ומ"מ צ"ע דלגבי נמואל נמי י"ל דבטל כיון שכלל רבקה בירושה וי"ל כיון שמתחלה אמר שנמואל ושרה יחלוקו שוה א"כ נתכוין שהיורש הוא נמואל אלא שאח"כ כלל רבקה עמו שתטול ממנו מה שמגיע לה התחייבות הנדוניא ולא נתכוין כלל שתטול בתורת ירושה שהרי אמר תחלה שנמואל ושרה יירשו שוה בשוה כ"א לומר שמחלקו תקח מה שמגיע לה מדינא:
מיהו עדיין אפ"ל שלא נתכוין למעט חלק ירושת נמואל אף שאמר שנמואל ורבקה יטלו חלק אחד א"כ מיעט לו מן שרה הרי נגד זה וויתר לו שיעשו בגדים והוצאות הנישואין חוץ מזה. וגם בהירושה הוא העיקר כנגד רבקה א"כ לא מיעט לו כ"כ כי הרי כל חלק ירושתו הוא חמשה מאות רובל וזה ישאר לחלקו גם עתה כי אף אם לו ולרבקה הירושה שוה יגיע לו שע"ה רובל ובגדים ונשואין שלו יעלה וודאי קכ"ה ולא מיעט רק חלקו של רבקה אשר לה יעלה ס"ה תש"ן רובל צא וחשוב. והרי חלק רבקה אינו יכול למעט:
[קיצור] א) לכאורה יש שני טעמים לפטור היורשים מההתחייבות שנתחייב ראובן לבת אחותו רבקה הא' משום דהוי קנין אתן השני כיון דמת הפוסק. אך הרשב"א הביא ראי' מפז"ב דקנין אתן מהני. ועוד דעכשיו שכותב בהתנאים לשון חיוב בזה י"ל דלכ"ע מהני הקנין כמ"ש בב"י סי' קצ"ה מחודש כ':
בוגם טענה הב' דיש לספק שמא אין הקנין להזוג י"ל שאין שייך כאן כיון שנתחייב חיוב גמור אך בזה יש לספק כיון שנתחייב לזמן פלוני ומת קודם הזמן י"ל שלא נגמר חיובו דוגמת שואל שמת שאף שהניח להם נכסים היורשים פטורים מלשלם מה"ט. אך בתוס' ר"פ אע"פ משמע דבחיוב שמתחייב איזו חוב מתחייב מעכשיו ממש אף שהזמן הוא אח"כ הרבה. וראי' לזה מר"פ הנושא:
גולכאורה יש להקשות ע"ז משעבוד דאקני דג"כ נשתעבד הגוף להלוואתו. ואעפ"כ קודם שקנה הנכסים יכול לחזור בו הרי לא נגמר החיוב. וי"ל התם לא שיעבד גופו רק על ההלוואה ולא על דאקני וגם לא כ' ע"ז חיוב. ועכ"פ הכא שנתחייב ממון י"ל לכ"ע אף שמת לא בטל ההתחייבות כי החיוב נגמר לגמרי מעכשיו רק שהזמן הוא אח"כ:
דאח"כ מצאתי בתשו' מהרי"ט חח"מ סי' צ"ג דקנין דתנאים ראשונים אף שהי' בלשון התחייבות בקנין עכ"ז כשמת האב לא יכולה הבת להוציא מהיורשין. ויש להעיר ממתני' דהפוסק מעות לחתנו בפ"ו דכתובות ממ"ש הר"ן בשם רב האי אבל בפוסק לבתו כו'. ואף שהרמב"ם חולק ע"ז מ"מ כל שכנס אף שמת האב קודם הוא מוציא מהיורשי' כמ"ש באה"ע סי' נ"א ס"א בהג"ה. ומ"ש כיון דאיתנהו בחזרה לא גרע מתנאי:
הוכ"מ בתשו' הריב"ש סס"י קכ"ט דלא כסברת מהרי"ט וגם מ"ש מהרי"ט שם בשם מהר"י צייח הם נגד תשו' מהריב"ל ח"ג סי' צ"ג. ואומדנא לא שייך כאן:
ואמנם יש לספק דאף שלא יכול לבטל ההתחייבות שנתחייב לרבקה י"ל דכוונתו למעט בחלק ירושה של נמואל וס"ל להטור סי' רנ"ג סי"ד ורמ"א שם ס"ח בהג"ה דיכול:
זאך הרשב"א בתשו' ח"ג סי' רי"ש חולק ע"ז והיינו דאינו יכול למעט חלק ירושתו אלא ע"י שריבה לאחר. ומ"מ בנד"ז הרי ריבה לשרה א"כ גם להרשב"א י"ל דמהני:
חאלא שי"ל דלא נתכוין למעט חלק ירושת נמואל כ"א מיעט ההתחייבות לרבקה וזה אין ביכלתו. מיהו כיון שאמר שנמואל ורבקה יטלו חלק אחד א"כ ודאי נתכוין למעט חלק ירושתו ומ"מ לפי החשבון הבא בהשאלה שלאחר ניכוי אלף רובל המגיע לרבקה תשאר הירושה לנמואל ושרה ג"כ רק אלף רובל א"כ חלקו של נמואל עולה חמש מאות רובל וזה ודאי יגיע לו גם ע"פ הצואה. א"כ לא מיעט לו מאומה רק לרבקה מיעט שמגיע לה ע"פ ההתחייבות אלף רובל ועכשיו לא יגיע לה לכל היותר כ"א תש"ן רובל א"כ מיעט לה סך שני מאות וחמשים רובל. והרי לה אינו יכול למעט כיון שנתחייב לה חוב גמור כמבואר לעיל אות אב"ג ד"ה: