סימן שכג

אסימן שכג

ע"ד היבמה שצריכה לחלוץ מיבמה שיש בו חשש חרש ששומע כשמצווחים לו בקול רם ואינו מדבר רק איזו תיבות מהסידור שמתפללים יוכל לומר בלחש מאד כמו נשמת. ברוך שאמר. ושכרו מלמד ללמדו לדבר תיבות השייכים להחלוץ לומר לא חפצתי לקחתה:

הנה מתחלה יש לחקור מהו טיבו של נער זה אם יש לו רק דין אלם כיון ששומע כשמצווחים לו בקול רם או יש לו דין חרש כיון שאינו מדבר. וגם אינו שומע כלל כשאר אדם. וגם משום שאנו רואים שהחרשת גרמה לו שאינו בן דעת כשאר אנשים ויש לו רק דעתא קלישתא כמו חרש:

הנה פ"ק דתרומות מ"ב שנינו חרש שדברו בו חכמים בכל מקום שאינו לא שומע ולא מדבר (שקלים ו') וכ' הר"ש לאו כללא הוא דבריש חגיגה תני חרש ומדבר ולא שומע בכלל. ובפרק מצות חליצה לענין חליצה עכ"ל. ור"ל דתנן התם החרש שנחלץ וס"ל להר"ש דמדבר ואינו שומע ג"כ בכלל. וזה כדעת הרמב"ן והריטב"א ביבמות פמ"ח שם. והי' לו להר"ש להוסיף עוד הא דתנן פ"ב דמגילה (דף י"ט) הכל כשרים לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן וכ' התוס' שם (ע"ב) סתם חרש הוי אינו שומע ואינו מדבר אבל חרש דהכא מדבר הוא מדקרו המגלה ופקח הוא לכל דבריו חוץ מדבר זה שצריך שישמיע לאזנו עכ"ל והוא מוכרח בגמ' שם ובפ"ק דברכות (דף ט"ו סע"א וע"ב). ואפ"ל דהר"ש כ"כ עפ"י הירושלמי והירושלמי פ"ק דמגילה אומר לית כאן חרש אשגרת לישנא הוא. כהובא בב"י סי' תרפ"ט בשם התשב"ץ וז"ל הרמב"ם בפי' המשניות בפ"ק דתרומות שם. חרש בלשונינו הוא שאינו שומע ורז"ל קוראים ג"כ לאלם חרש לפי שסבת האלמות היא החרשות יתחדש בעובר בבטן אמו ולא ישמע מה שמדברים לו וכבר נת' זה בספר השאלות הטבעיות. וקרא לאלם בסבת האלמות חרש עכ"ל ובספר טורי אבן פ"ק דמגילה (דף ב' ע"ב) סד"ה תנינא להא דתנו רבנן. פי' דהא דקרו לאינו שומע ואינו מדבר בשם חרש אע"ג שהוא אינו מדבר נמי. והלא עיקר שם חרש אינו אלא באינו שומע לחוד. מ"מ כייל לאינו שומע ואינו מדבר נמי בשם חרש. משום דלפעמים חרשות גורם לו דאינו מדבר בנולד חרש. וכמ"ש הרמב"ם שסיבת האלמות היא החרשת יתחדש לעובר בעודו בבטן אמו כו' עכ"ד והעמיס זה כן בפירוש הש"ס בחגיגה שם. ובהיות כן שסיבת האלמות היא החרשות ע"כ אף שזה הנער אינו בלתי שומע כלל כ"א שומע כשמצווחים לו בקול רם מאד. מ"מ כיון שעכ"פ נולד בלתי שומע כשאר בני אדם. וגם חרשותו זה גרם לו אלמות גמורה יש להסתפק דנקרא חרש גמור. ועוד כיון שענין חרש גמור היינו שאין לו דעת כדתנן רפ"ק דערכין חשו"ק נידרין ונערכין אבל לא נודרין ולא מעריכין מפני שאין להם דעת וכן במשנה פ"ב דגיטין (דף כ"ג א') קבל הקטן והגדיל חרש ונתפקח כו' עד זה הכלל כל שתחלתו וסופו בדעת כשר. וכן בגמרא שם בשלמא חש"ו דלאו בני דיעה נינהו מבואר דחרש היינו מפני שאינו בן דיעה. וכדאיתא בגמרא רפ"ק דחגיגה (דף ב' ע"ב). ואנו רואים ג"כ בזה הנער האלם שאינו בן דיעה כלל יותר מקטן. ואין לו הבנה נכונה כלל א"כ אף ששומע בקול רם מאד אפשר לדונו בחרש כיון שיש בו עוד שני סימנין הנמשכים מן החרשות והוא האלמות והבלתי דיעה:

קיצור מ"ש הר"ש לאו כלל הוא. וכן מוכרח מהמשנה פ"ב דמגלה. ודברי ר"ש מבואר בירושלמי בתרומות שם ורפ"ק דחגיגה. הרמב"ם כתב שסיבת האלמות היא החרשות א"כ כיון שזה אלם וגם חסר דיעה אעפ"י ששומע כשמצווחים לו בקול רם מאד י"ל שדינו כחרש:

בוהנה בפ"ק דחגיגה (דף ב' ע"א) אמרינן דלענין הקהל את העם דהיינו לשמוע מה שהמלך היה קורא כמבואר במשנה ספ"ז דסוטה מדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר פטורין מדכתי' למען ישמעו ולמען ילמדו בפ' וילך ל"א י"ב ותניא למען ישמעו פרט למדבר ואינו שומע ולמען ילמדו פרט לשומע ואינו מדבר. ולפ"ז נראה דאפי' שומע כשמצווחין לו בקול רם מאד ג"כ פטור דהא קריאת המלך מסתמא הוא בקול בינוני וא"כ לא ישמע ולא שייך למען ישמעו. וכן באלם אע"פ שלמדוהו לדבר איזה תיבות כיון שלא יכול לדבר כל דיבורים א"א לו ללמוד לזולתו וא"כ ג"כ פטור דזיל בתר טעמא. ועוד דשם איתא דאפי' חרש באזנו אחת פטור משום דכתיב באזניהם משמע שישמע בשתי אזניו. א"כ לכאורה כ"ש כשלא ישמע כלל הקריאה מחמת שאינו שומע אלא כשמצווחים בקול רם מאד דגרע מחרש באזנו אחת שבאזן השני שומע הטיב. א"כ לפי"ז יצא לנו דפי' חרש שאינו שומע שאינו בדוקא שאינו שומע כלל לגמרי אלא כל שאינו שומע אא"כ ע"י צווחה בקול רם מאד נק' ג"כ חרש לענין הקהל ומצות ראיה דיליף מהקהל. וע' במשנה פ"ג דפסחים (דף מ"ו ע"א) בצק החרש ובהה"מ פ"ה מה' חמץ דין י"ג שהחרש אינו מרגיש כשמדברין אליו כו'. וכן לענין הא דתנן חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום ומפרש הש"ס פ"ב דברכות (דף ט"ו ע"א) אי כר' יוסי דס"ל לא השמיע לאזנו לא יצא וה"נ אינו שומע הברכה. אי כר' יהודה דס"ל דדיעבד אעפ"י שלא השמיע לאזנו יצא מ"מ לכתחלה צריך שישמיע לאזניו ולכן לא יתרום. נראה דהוא אפי' שומע כשמצווחין בקול רם מאד מ"מ כיון שהוא לא יצווח הברכה כ"כ כ"א בקול בינוני ולא ישמיע לאזניו לא יתרום דהא אנן צריכים שישמיע לאזניו לכתחלה עכ"פ. דאפי' בפקח גמור בעינן שישמיע לאזניו לר' יהודה לכתחלה עכ"פ ולר' יוסי אפי' דיעבד לא יצא כשלא השמיע לאזניו מכ"ש בחרש. וא"כ אף כששמע כשמצווחין לו בקול רם לא יתרום כיון דלא יצווח כ"כ ולא ישמיע לאזניו. וכן הא דתנן פ"ב דמגילה (דף י"ט ע"ב) דחרש המדבר ואינו שומע כשקורא את המגילה אינו מוציא אחרים י"ח לר' יוסי אף דיעבד לא יצא. ולר' יהודה דיעבד אין לכתחלה לא. מיירי ודאי ג"כ אף ששומע כשמצווחין לו בקול רם כל שאינו שומע באזניו הקריאה שלו שקורא בקול בינוני הדין כן. דהא אפי' בפקח גמור כשלא השמיע לאזניו הדין כן כנ"ל. הגם שבתשו' שבו"י ח"ב סי' ל"ג כתב ליישב דעת הרי"ף והרמב"ם שפסקו בק"ש כר' יהודה. ובענין מקרא מגילה פסקו כסתם מתניתן דפ"ב דמגילה דחרש המדבר ואינו שומע אפי' דיעבד אינו מוציא וכ' לחלק בין פקח שלא השמיע לאזניו דיצא דיעבד לריה"ו משום דכל הראוי לבילה כו'. משא"כ בחרש שאינו שומע כלל. ויצא לו מזה דכששומע כשמצווחין לו בקול רם מאד נק' ראוי לבילה ולכן יוצא אפי' לא השמיע לאזניו כלל. וא"כ לדבריו פי' חרש שבמשנה פ"ק דתרומות ופ"ב דמגלה היינו דוקא כשאינו שומע כלל אף בקול רם מ"מ הרי הוא בעצמו הודה דישוב ותירוץ זה הוא נגד פשט הגמ' פ"ב דברכות (ט"ו) ופ"ב דמגילה (י"ט ע"ב) דמשוה פקח שלא השמיע לאזניו לחרש ומדמה הא דהקורא את שמע ולא השמיע לאזנו לדין חרש הקורא את המגלה ולא מחלקינן משום דראוי לבילה כו'. וגם ראיתי באיזה פוסק דלא אמרינן ענין כל הראוי לבילה כו' רק היכא דאתמר בש"ס לא היכא דלא אתמר. כעת אינו מוצא מקומו אבל ראיתי כן ברור. וכיון שכן הכא דמשמע בהדיא דלענין לא השמיע לאזניו לא מפרישין כלל בין הראוי לבילה ובין לא ראוי. א"כ אין לנו לומר כן ודלא כהשבו"י. ולפ"ז יצא לנו דפי' חרש הנאמר במשנה פ"ב דמגילה ופ"ק דתרומה היינו אפי' כשישמע אם מצווחים לו בקול רם מאד מ"מ אם לא ישמיע לאזניו מה שידבר הוא בכלל חרש לענין זה:

קיצור שיש להוכיח דחרש שנזכר בגמ' במדבר ואינו שומע היינו אפי' שומע כשמדברים לו בקול רם מאד. מ"מ נק' מדבר ואינו שומע לענין מקרא מגילה ולענין תרומה ולענין הקהל. ולענין ראיה ברגלים:

גוהנה הרמב"ם ספ"ט מה' עדות דין י"א כו' וז"ל החרש כשוטה שאין דעתו נכונה (עמש"ל סוף אות א' מהמשנה פ"ק דערכין ופ"ב דגיטין) ואינו בן מצות. ואחד חרש מדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר. אעפ"י שראייתן ראייה מעולה ודעתו נכונה צריך להעיד בב"ד בפיו או שיהיה ראוי להעיד בפיו ויהיה ראוי לשמוע דברי הדיינים והאיום שמאיימין עליו כו' עכ"ל. והנה דין שומע ואינו מדבר דפסול להעיד מבואר בגיטין פרק מש"א (דע"א א') משום דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם. אכן דין מדבר ואינו שומע דפסול לא נזכר שם והכ"מ כתב שי"ל שהוא מדכתיב ושמעה קול אלה פרט למי שאינו יכול לשמוע עכ"ל. והתומים סי' ל"ה סעיף י"א סק"ז כתב דאיתא בתוספתא דשבועות פ"ג דיליף ליה ת"ק ושמע להוציא את החרש או ראה להוציא את הסומא או ידע להוציא את השוטה אם לא יגיד להוציא את האלם וא"כ ש"מ דחרש דפתח ביה היינו מדבר ואינו שומע. ורע"ק יליף מדכתיב ודרשת וחקרת יצא חרש שאינו בכלל דרישה וחקירה כו' ע"ש והן הן דברי הרמב"ם דצירף דברי הת"ק לרע"ק יחד בחד כללא ולכך כתב שיעיד בפיו כו' ויהי' ראוי לשמוע דברי הדיינים ואיום שמאיימים עליהם והיינו דרישה וחקירה ופשוט עכ"ל התומים. ובלאה"נ מובן דקאי על חרש המדבר ואינו שומע דאילו אינו מדבר ואינו שומע א"כ לא נפקא ליה מאו ידע שהרי אין דעתו נכונה כמו השוטה וא"כ לפ"ז אף חרש שאינו שומע אא"כ מצווחים לו בקול רם ג"כ אפ"ל שאינו יכול לשמוע האיום והדרישה והחקירה של הדיינים דאטו יצווחו לו בקול רם ואין זה כבוד הדיינים. מיהו י"ל דאינו כן דהא מאו ראה ממעטינן סומא ואעפ"כ דווקא סומא בשתי עיניו פסול להעיד הא באחד מעיניו כשר כמבואר בש"ע סי' ל"ה סעיף י"ב.והיינו דישנו בכלל או ראה. וכמ"ש רש"י פ"ו דנדה (ד"נ ע"א). כמו"כ י"ל כל ששומע אף בקושי ישנו בכלל ושמע. ועי' עוד בתומים שם סק"ו מ"ש שוטה וחרש יש להם דיעה ודבריו תמוהים ונגד המשנה דערכין הנ"ל דאומר בהדיא שאין להם דעת. ונגד הגמרא פ"ק דב"מ (ד"ח ע"א) דאומר בפירוש דחרש אינו בן דעת. ועכ"פ נפקותא מדברי הרמב"ם הנ"ל מאחר דס"ל שכיון שאינו יכול לשמוע דברי הדיינים פסול לעדות כמ"כ כאן י"ל דחרש המדבר ואינו שומע לאו בר קריאה הוא כיון שאינו יכול לשמוע דברי היבמה. ועי' עוד בהרמב"ם ר"פ כ"ט מה' מכירה מה שהשוה חרש המדבר ואינו שומע לחרש גמור והקשה עליו הכ"מ ובב"י בח"מ סי' רל"ה ססע"י י"ט וכתב לתרץ ועוי"ל דכי תניא במדבר ואינו שומע שהוא כפקח היינו דוקא בשומע קצת וקרי ליה אינו שומע לפי שאינו שומע לגמרי כו' ע"ש. ולפ"ז באינו שומע ואינו מדבר אעפ"י ששומע כשמצווחים לו בקול רם י"ל שדינו כחרש גמור. והנתי"מ סי' רל"ה סק"כ הקשה שזה נגד תשובת הרא"ש המובא בטור שם סעיף ך' וע"כ דחה דברי הב"י. ואין דבריו מוכרחים דמנ"ל דהרמב"ם יודה להרא"ש בפרט לפמש"ל אות ב' דמשמע לכאורה בכמה מקומות בגמרא דנקרא חרש כל שאינו שומע כדרך בנ"א אף שישמע אם מצווחים לו בקול רם כנ"ל. וכן בפסוק לא תקלל חרש ודאי אף חרש כהנ"ל בכלל:

קיצור. דברי הרמב"ם ספ"ט מה' עדות בענין חרש המדבר ואינו שומע. ויש להעיר מהם לענין אם חשוב בר קריאה גבי חליצה. ור"פ כ"ט ממכירה לפירש הב"י והכ"מ מוכח דאפי' שומע בקול רם מאד נקרא חרש ולפי זה אם אינו מדבר חשוב חרש גמור בכה"ג:

דאמנם הרא"ש בתשובה כלל פ"ה סי' י"ב וז"ל וששאלת מי שהוא חרש ונושא ונותן יפה ומבין כשמדברים עמו בקול רם אע"פ שדעתו אינה מיושבת עליו כ"כ אם יכול לעשות מחילה או למכור או להקדיש דע כי כל מקום שהזכירו חרש אצל שוטה וקטן היינו שאינו מדבר ולא שומע כלל. אבל אם שומע כשמדברים עמו בקול רם אינו חרש אלא שכבדו אזניו משמוע. והרי הוא כמי שאינו מדבר עכ"ל הביאו הטור ח"מ סי' רל"ה ס"ך. וכתב הפרישה סי' רל"ה דמיירי אפי' באלם שאינו יכול לדבר מ"מ כיון ששומע כשמדברים עמו בקול רם הרי הוא כפקח עכ"ל והב"י הביא תשובה זו ג"כ באה"ע סי' קכ"א וגם להפר"ח שם סקט"ז פסק כן וכן הג"פ ס"ק ל"א. והנה במי שהיה מתולדתו שומע ואינו מדבר ואח"כ כבדו אזניו משמוע כהנ"ל ודאי נכון פסק זה אך במי שבתולדתו כן יש צ"ע דהא עיקר ענין החרש הוא שאינו בן דיעה אלא שהסימנים שלו הוא שאינו מדבר ולא שומע וא"כ אם הוא לאו מדבר וגם לא שומע אא"כ בקול רם מאד אזי לכאורה תלוי בזה אם אנו רואים שהוא בן דיעה וכמ"ש בגמרא בפרק מי שאחזו (דע"א א') ואע"ג דחזינא ליה דחריף והיינו מ"ש בתשובת צ"צ סי' ע"ז בנדון החרש שנשאל עליו שאינו לא שומע ולא מדבר ואעפ"כ פקח גדול היה כו' ע"ש ופסק בפשיטות דחרש גמור הוא. אזי י"ל שאם שומע אפי' רק כשמדברים עמו בקול רם מאד אינו נדון כחרש כלל. אבל אם בלאו הכי נראה שאין בו דעת והוא פתי ביותר שאין לו הבנה אזי י"ל שנדון כחרש. והטעם דהא בלא"ה אפי' בשומע ומדבר פסק הרמב"ם פ"ט מה' עדות דין יו"ד הפתאים ביותר שאין מכירין דברים שסותרים זה את זה ולא יבינו עניני הדבר כדרך שמבינין שאר עם הארץ כו' הרי אלו בכלל השוטים עכ"ל. וכ"פ בשו"ע ח"מ סי' ל"ה וא"כ אם הוא ג"כ לא מדבר ולא שומע אף רק ע"ד שכתב הרא"ש כיון שזהו מתולדתו וגרמו לו החרשת שאינו ג"כ בן דיעה י"ל דלכ"ע נדון כחרש. ומ"ש בתשו' מהרי"ט חאה"ע סי' י"ו דהרמב"ם לא כתב כן רק לענין עדות לבד הנה הת"ש בי"ד סי' א' סק"נ ס"ל דלכל מילי הוה כשוטה וכ"מ בפרישה סי' ל"ה ואף אם נימא כמהרי"ט מ"מ כשהוא ג"כ חרש כהנ"ל י"ל שאזי נדון כחרש מאחר שאנו רואים שמסיבת החרשות גרם לו שאינו בן דיעה. והנה ביבמות פרק חרש (דקי"ג סע"א) מ"ט דר' אליעזר כו' ע"ש. וא"כ לרבנן צ"ל דחרש דעתא קלישתא (כלומר דעתו מועטת שאין מחודד להבין כשאר בני אדם) וגם לאו דעתא צילותא היא. (שגם אותה קצת הדעת שיש לו אינה צלולה ע"ש בפרש"י) וא"כ אם אנו רואין שדעתו קלישא ולא צילא אזי אף ששומע בקול רם כיון שגם אינו מדבר י"ל נידון כחרש כיון דלהר"מ ב"ב בלא"ה נידון כשוטה ואפשר שגם הרא"ש יודה בזה דבנדון שלו שאני שהיה נושא ונותן יפה אעפ"י שאין דעתו מיושבת עליו כ"כ מ"מ אין זה דעתא קלישתא ולא צילתא שהרי אנו רואים שהוא צילתא מאחר שנושא ונותן יפה רק שהיא קלישתא. משא"כ כשאנו רואים שהיא דעתא קלישתא ולא צילתא:

קיצור דהרא"ש פסק דאלם אף שג"כ אינו שומע אא"כ מדברים עמו בקול רם חשוב כפקח מיהו אפ"ל דכשהוא ג"כ פתי עד שאינו מבין דבר כדרך שמבינין שאר עם הארץ י"ל דינו כחרש:

הומעתה בנדון הנער הזה יש להסתפק אם נדון כפקח לפי ששומע כשמדברים עמו בקול רם (וגם יש לו מבטא באיזו תיבות רק שאינו מבטא גמור ולא אפי' כדרך עמקי שפה כ"א כמעט בלתי מדבר) ואינו שוטה גמור כי הולך לקנות בשוק ויעשה שליחות לקנות לחם וכה"ג. א"כ י"ל לפי תשו' הרא"ש נדון כפקח או דלמא כיון שאין לו דעת ודעתו קלישתא ולא צילתא כמו ששאלו ממנו אתמול היה שבת אם רשאים לתפור והשיב ברמיזה הן. וכן אם רשאים להדליק את הנר והשיב הן. ומה שמתפללים בשבת יכול להראות והוא שהראה נשמת כל חי בסידור והנראה שאינו מבין דבר כדרך שמבינין שאר עם הארץ א"כ לדברי הרמב"ם הוא קרוב לענין הפתאים ביותר ובצירוף חרשותו ואלמותו אף שאינו חרש גמור י"ל בצירוף כ"ז נדון כחרש היינו כאינו בן דעת. והנה מהרי"ט בתשו' הנ"ל בחאה"ע סי' מ"ו כ' וז"ל מיהו דעתא צילתא לא בעינן דהא חרש וקטן אע"ג דלית להו דעתא צילתא הוו כשרים לחליצה אי לאו דממעט חרש משום שאינן בואמר ואמרה כו' עכ"ל וא"כ לדבריו אפי' נאמר דהוא כדין חרש אין לפוסלו מלחלוץ מאחר שמצד שחרש אינו בן דעת לא איכפת לן וחליצתו היה כשרה כדברי מהרי"ט רק משום שאינן בואמר ואמרה. והרי בנד"ז ישנו בואמר ואמרה שהרי למדוהו לומר לא חפצתי לקחתה. והנה לכאורה דברי מהרי"ט מוכרחים ע"פ מ"ש בגמרא. הנה לכאורה בהשקפה ראשונה נראה ע"פ מ"ש בגמ' 8ביבמות פמ"ח (דק"ד ע"ב) אמתניתין החרש שנחלץ והחרשת שחלצה כו' חליצתה פסולה דהטעם לא משום דלאו בני דיעה נינהו אלא אמרי דבי ר' ינאי לפי שאינן בואמר ואמרה דקרייה מעכבא כשאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו וכתבו התוס' מנ"ל לר' ינאי האי טעמא דלמא משום דלאו בני דיעה נינהו כו' וי"ל שב"ד עומדין על גבן כו' דה"נ אמרינן פ"ב דגיטין כו' ע"ש וכ"כ התוספות פ"ב דגיטין (דכ"ב ע"ב) בד"ה והא לאו בני דיעה נינהו גבי ולהכי נמי בפרק מצות חליצה ממעט מחליצה חרש וחרשת לפי שאינן בני קריאה כו'. אבל מטעם דלאו בני כוונה נינהו לא פסיל להו כו' וע"ש דאף לפי מ"ש ועוד אומר רבינו יצחק כו' אבל לר' אלעזר כו'. מ"מ מוכח דס"ל ג"כ בפשיטות דלענין חליצה מהני בחרש וחרשת לולי דלאו בני קריאה נינהו יעו"ש. והא דגבי גט חרש פסול לר' אלעזר אף שגדול עומד ע"ג היינו רק משום דבעינן שליחות בכתיבה וע' בב"י סי' קכ"ג והר"ן שם כ' ג"כ כמ"ש התוס' ולכן אע"ג דלענין כתיבת גט קיי"ל בסי' קכ"ג ס"א דלא מהני כשכתבו חרש התורף אף שגדול עומד ע"ג ובג"פ שם ססק"א פסק דהוי ספק מגורשת אין ראיה מזה לסתור סברת התוס' דבחליצה מהני לולי טעם דלאו בני קריאה נינהו אע"ג דגט עדיף מחליצה. מ"מ התם שאני משום דבעינן שליחות בכתיבה ואין שליחות לחרש אבל גבי חליצתו י"ל כהתוס'. וכן מתבאר ממ"ש הג"פ שם סק"א. וא"כ זה כדברי מהרי"ט דמשום דלאו בני דיעה נינהו אין לפסול רק משום שאינן בואמר ואמרה. והכא כיון שלמדוהו לומר מה שצריך לומר א"כ למאי ניחוש לה. אך הנה אע"פ שכן דעת התוס' דמשום דלאו בני דיעה נינהו אין נפסל החליצה רק לפי שאינן בואמר ואמרה לבד. אבל אין כן דעת הרבה פוסקים היינו הרמב"ם כהובא בש"ע סי' קס"ט ססע"י מ"ג וב"ש שם סקמ"ד דפסול גם משום דלאו בני דיעה נינהו וכ"כ הרשב"א בתשו' סי' כ"ו בשם רבו הר"ר יונה והובאה התשובה בקצרה בב"י בא"ח סי' ת"ס ושם פי' דמ"ש בגמ' הטעם משום שאינן בואמר ואמרה לרבותא נמי נקטיה ולמעוטיה נמי אלם ואלמת דאילו נקט טעמא דאינן בני דעה הוה אמינא דאלם ואלמת דבני דעה נינהו חליצתן כשרה. קמ"ל דפסולה. וכ"כ עוד בתשו' סי' תקצ"ג וכ"כ בחידושיו ביבמות פמ"ח (דק"ד ע"ב) בד"ה והא אמרו דבי ר' ינאי וכ"כ עוד בחידושיו פ"ק דחולין (די"ב ע"ב) ותדע דלר' ינאי דמפרשי טעמא התם לפי שאינן בואמר ואמרה כו' ע"ש דמסיק דגם הטעם משום דלאו בני דיעה נינהו שייך שם אלא דר' ינאי מוסיף עוד טעם כדי לאשמועינן דאפי' אלם ואלמת דבני דיעה נינהו לאו בני חליצה נינהו. ובחידושי הרמב"ן ביבמות שם מתחלה תירץ ע"ד שטת התוס' ואח"כ העלה דחרש וחרשת דכאן מיירי במדברים ואינן שומעין מדלא קתני שוטה בהדייהו. ובאמת מצינו היכא דתני חרש בהדי שוטה וקטן ואעפ"כ פירושו חרש המדבר ואינו שומע והוא במשנה פ"ב דמגלה הכל כשרים לקרות את המגלה חוץ מחרש שוטה וקטן וחרש שיוכל לקרות ע"כ היינו במדבר ואינו שומע וכדאמרינן פ"ב דברכות (דט"ו סע"א) וע' בש"ע סי' תרפ"ט ס"ב ובט"ז ובמ"א שם וכ"כ התוס' פ"ב דמגלה (י"ט ב'). מיהו בירושלמי אמרינן לית כאן חרש אשגרת לישן הוא. אבל בחי' הרשב"א במגלה שם פירש הירושלמי ג"כ ע"ד הש"ס שלנו דמיירי ג"כ בחרש המדבר ואינו שומע. וא"כ לפ"ז כ"ש הכא גבי החרש שנחלץ די"ל דמיירי במדבר ואינו שומע ואעפ"כ קס"ד לפוסלן משום שאינן בני דיעה לענין חליצה דאע"ג דכפקחין הן לגבי מצות משום דחליצה צריך כונה ומסקנא משום שאינן בואמר ואמרה אבל חרש גמור פסול ג"כ משום דלאו בני דיעה נינהו והעלה כן עפ"י הירושלמי רפ"ק דתרומות וכ"כ הריטב"א ביבמות שם ואע"ג דבפרק ב"ש (דק"י ע"א) אמרינן פקחת ואח"כ נתחרשה לא דמעכבא בה קרייה משמע לכאורה אעפ"י שעכשיו היא חרשת גמורה עכ"ז אין העיכוב רק מחמת קרייה ולא משום דלאו בת דעת היא. הנה תירץ הריטב"א שם וז"ל וה"ה דיכול למימר מעכבא בה דעת אלא דנקיט קריאה לכלול אפי' המדברת ואינה שומעת או השומעת ואינה מדברת שהיא בת דיעה ואינה בת קריאה שאינה יכולה לקרוא או לשמוע דברי היבם עכ"ל ונמצא הרמב"ן והרר"י והריטב"א ס"ל דחרש שאינו שומע ואינו מדבר חליצתן פסולה גם מטעם דלאו בן דעת הוא וכדעת הרמב"ם בזה וכן הרשב"א הביא סברא זו בחידושיו ובתשובותיו וגם הג"פ סי' קכ"ג סק"א כ' דגבי כתיבת גט י"ל דלהרמב"ם פסול כתיבת החרש מה"ט יעו"ש. וא"כ י"ל דהוי ספיקא דדינא אם חרש חליצתו פסולה דאורייתא גם מה"ט דלאו בן דיעה הוא. ואע"ג שהפוסקים השיגו על הרמב"ם דס"ל חליצת חרש אינה כלום כמבואר בנ"י ובב"י סי' קס"ט ובש"ע סעיף י"ג ובב"ש שם סקמ"ד זה אינו סותר לפסק הנ"ל דאע"ג דחליצתו פסולה משום דלאו בן דיעה הוא מ"מ י"ל דחליצה פסולה מיהו הוי ולא דמי לחליצת קטן והרשב"א יוכיח דכ' בחידושיו דחליצת חרש י"ל דפסול ג"כ משום לאו בן דיעה הוא ואעפ"כ השיג על הרמב"ם דס"ל שאינה פוסלת ומ"מ כ"ז בחרש גמור אבל בנד"ז כיון שי"ל דאין דינו כחרש משום ששומע כשמדברים עמו בקול רם. וגם מצד דין הפתאים אינו מוכרח שהגיע לדין פתי שאינו מכיר דברים הסותרים זה את זה לכך י"ל דלכל הפחות ספק הוי שאינו נידון כחרש ובשני ספיקות כה"ג יש להכשיר חליצתו במקום עיגון כזה שאל"כ תשב עגונה לעולם:

קיצור בענין זה הנער יש להסתפק אם דינו כחרש או כפקח. וכיון דהתוס' סוברים שאף בחרש גמור אין פוסל משום שאינו בן דיעה א"כ אף שהרר"י והרמב"ן והריטב"א לא ס"ל כן ה"ל פלוגתא דרבוותא. וכיון שי"ל ג"כ יותר שאינו חרש כלל יש להקל:

ווהנה בענין כשיש שני ספיקות בהתרת יבמה לשוק בת' מהרי"ט חאה"ע סי' י"ח כ' להתיר בלתי חליצה. לפ"ז כ"ש בנ"ד שיש חליצה אלא שיש חשש אם מהני החליצה דכיון שיש שני ספיקות גדולים לצד הקולא יש להתיר מבנדון דמהרי"ט הנ"ל. אך אף גם לפמ"ש מהרי"ט שם סס"י י"ח דמהריב"ל נטה להחמיר אף שיש ס"ס ממ"ש המרדכי ביבמות פ' החולץ סי' כ"א דבכמה מקומות מצינו דאזלינן לחומרא אף בשיש שני ספיקות וראיה לכאורה להחמיר ממה שהחמירו בשכ"מ המגרש במהיום אם מת ונתקרע הגט קודם שמת משום דחיישי להחמיר ע"פ פר"ת פרק מש"א אע"ג דתר"י ורי"ף והרמב"ם פליגי על פר"ת. ולפר"ת ג"כ יש ספק דהא ר' יוסי מספקא ליה כו'. נמצא יש שני ספיקות להקל והוא איסור יבמה לשוק ואעפ"כ מחמירים. והמקילים הוא מטעם אחר ששם יש שלשה וארבעה ספיקות משום דמעכשיו י"ל לא דמי למהיום ועוד טעמים וכמ"ש במ"א. וא"כ אם היו אומרים שבנד"ז יש רק ס"ס להקל הי' קשה קצת להקל. ולכן נראה שבאמת בנ"ד עדיף מס"ס דכל ספק בפ"ע ג"כ נוטה עיקרו אל הקולא אם הספק הראשון בהפלוגתא אם חליצת חרש גמור פסול גם משום דלאו בן דיעה הוא. הנה מאחר שהתוס' תופסים בפשיטות דהפסול רק משום שאינן בואמר ואמרה. וכן הסכים הרשב"א בתשו' סס"י כ"ו. וכ"מ פשטא דגמ' פמ"ח (דק"ד ע"ב) ופרק ב"ש (דק"י) כמש"ל. אלא דהרר"י ודעימיה נדחקו לתרץ זה. א"כ יש לתפוס עיקר יותר דעת התוס'. ועוד נלע"ד ראיה לזה דהנה התוספות (דף ק"ד ע"ב) בתוך קושייתם להכריח שיטתם כתבו ואמאי נמי אמרינן לקמן (דף ק"ה ע"ב) דקטנה חולצת בפעוטות וקטן נמי הוה חליץ אי לאו דאיש כתיב בפרשה כיון דלאו בני דיעה נינהו עכ"ל. ור"ל דא"כ אף אם לא הוה כתוב איש בפרשה היה חליצת קטן פסולה. והרשב"א בחידושיו פ"ק דחולין (די"ב) ובתשו' סס"י כ"ו כתב ליישב זה לשטת הר"ר יונה וז"ל ומה שאמרו שם ביבמות טעמא דקטן משום דאיש כתוב בפרשה לרבותא נקטה דאי משום כוונת בן דעת הוי אמינא דקטן כבן תשע כבן עשר שהוא בן דעת ויודע בטיב חליצה שתהא חליצתו כשרה כאותה שאמרו בגיטין הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין קמ"ל דלא דאיש כתיב בפרשה עכ"ל. והנה גבי קטנה שנינו במשנה קטנה שחלצה חחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצתה כשרה וכתבו הרשב"א והריטב"א בחידושיהם שכן עיקר הגירסא בספרי דוקני והיינו אפי' לר' מאיר דהא דמקשינן אשה לאיש הוא מדרבנן. וא"כ קשה הא בעינן שתתכוין לחליצה. ויותר קשה לר' יוסי דמכשיר לגמרי אף מדרבנן בחליצת קטנה הנאמר דר' יוסי ס"ל דא"צ כוונה שלה כלל הא ודאי לא אפשר. וע' בספר חוסן ישועות שם בפרק מ"ח ס"ל עיקר הכוונה יותר בהאשה מבאיש משום שנאמר וחלצה כו' אף שמה שהיקל בכוונת החלוץ אין דבריו נכונים מ"מ עכ"פ באשה ודאי צריך כוונה כמו באיש וא"כ אמאי חליצת קטנה כשרה. אלא עכצ"ל כמ"ש התוס' דשפיר נק' זה כוונה כיון ב"ד מלמדין אותם כו' וא"כ ממילא ה"ה בחרש נק' זה כוונה דחרש וקטן שניהם בחד דרגא אינון לענין כוונה. ואם בענין הספק השני לדונו כחרש. מצד הפתיות. יש לדחות דמצד הפתיות אינו שייך לחרש. כי דין חרש מבואר רק כשאינו שומע ואינו מדבר. והראיה שאעפ"י שהוא חכם גדול עכ"ז כשאינו שומע ואינו מדבר אין זה מציל כלל ודינו כחרש גמור כמ"ש בגמרא פ' מי שאחזו (דע"א ב') אע"ג דחזינא ליה דחריף וכמ"ש בתשו' צ"צ סי' ע"ז שאין לחלק בין החרשים. וגדולה מזו מבואר בגמ' שם דאף חרש שיכול לדבר מתוך הכתב קיי"ל דדינו כחרש. וא"כ מוכרח דעיקר דין חרש בשמיעה ודיבור תליא א"כ ממילא להפך כששומע או מדבר אין לו דין חרש כלל אעפ"י שהוא פתי וחסר דיעה. וכמו שאמרו כל מדות חכמים כן במ' סאה הוא טובל במ' סאה חסר קורטוב כו'. וא"כ אין לחוש רק שמא מצד הפתיות דינו כשוטה. וזה ודאי אין לחוש דהא מהרי"ט בתשו' הנ"ל כ' דהעיקר כהני פוסקים שהביא הב"י באה"ע סי' קי"ט וסי' קכ"א דרק באחד מהנך ד' דברים שבפ"ק דחגיגה (ד"ג סע"ב) הוא דנק' שוטה. וכן האריך בזה בשו"ת זכרון יוסף חאה"ע סי' יו"ד. ואדרבה מהירושלמי פ"ק דתרומות שהביאו התוס' פ"ק דחגיגה שם נראה לכאורה דע"כ לא אמר ר' יוחנן דאפי' באחת מהן נחשב שוטה אלא דוקא במאבד מה שנותנים לו. לפי שאפילו שוטה שבשוטים אינו מאבד מה שנותנים לו. אבל בשאר השלשה דברים בעינן כולהו גם לר' יוחנן והיינו מטעם קושיית התוס' בחגיגה שם ולא כתירוצם. והנה מה שהביא הריב"ש סי' תס"ח מפ"ט דב"ב (דקנ"ג ע"ב) י"ל דזהו מאבד מה שנותנין לו כיון דמשחרר כולהו עבדיה כו' ע"ש וא"כ כיון דזה אין בו אפילו אחד מהנך ד' דברים א"כ אינו נחשב לשוטה לפ"ד רוב הפוסקים וגם להרמב"ם אינו מוכרח שיש לו דין שוטה אם משום שי"ל שלא הגיע למדריגת הפתאים שאינן מכירין דברים הסותרים זא"ז כיון שיכול לקנות בשוק ולעשות שליחות ומלאכתו מלאכת חייטות עושה כשאר פועלי החייטים אם מטעם שכ' מהרי"ט בהרמב"ם. ובודאי בפקח גמור היינו השומע ומדבר בטוב אם היה לו דעתא קלישתא ולא צילתא כזה לא היה נידון כשוטה מטעמים האלו. א"כ ה"נ גם בנער הלז אף שהוא קצת אלם וחרש א"א לדונו כשוטה. ולא כחרש. מאחר שאינו שייך לומר עליו שאינו לא שומע ולא מדבר ואינו בדין חרש א"כ גם בדין שוטה אינו. וא"כ מבואר שהעיקר בכל ספק משני אלו הספיקות להקל אף אם היה רק ספק אחד כ"ש בהצטרף שניהן יחד דיש להקל ואין לחוש עליו מצד אינו בן דיעה כיון די"ל שהוא נחשב בן דיעה ואינו לא חרש ולא שוטה וגם אף את"ל דדינו כחרש מהני כוונתו לענין חליצה לפ"ד התוספות שדבריהם נראים יותר: